שנה וחצי אחרי ה-7 באוקטובר, קיבוץ ניר עוז עדיין עומד מלכת. הבתים המפויחים עומדים על כנם. מלאכת השיקום והשיפוץ לא החלה וגם לא נראית באופק. הצעצועים של ילדי הקיבוץ עדיין שם. לחלק מהבתים נוספו דגלים שחורים או צהובים המסמלים את מצב החטופים, חיים או מתים. כלום לא נשתנה בניר עוז. כמה פקעות של כלניות מקשטות את הדשא הירוק ואמנם ריח המוות התפוגג לו, אבל השקט החרישי מטריד. רק תיירים מסתובבים בשבילי הקיבוץ, מתחקים אחרי מסלול המוות שהותירו המחבלים. מגרשי המכוניות נטושים, תושבי הקיבוץ כבר לא גרים שם. אף אחד לא חזר. חוץ מאחת, שמעולם לא עזבה, עדי נגב.
בדירה של נגב הרדיו תמיד דולק. "אני חייבת לדעת איפה אני גרה, ככה עובדת המכניקה שלי", היא משיבה לשאלה אם לא נמאס לה. "אני צריכה לדעת את האמת". הקיבוצניקית הקשוחה שלא עזבה לרגע את הקיבוץ, היא היחידה שגרה בו שבעה ימים בשבוע.
"בטח שיש לאן לחזור. השאלה אם את מחכה שיתנו לך וילה מאובזרת עד הכפית, שזה מה שהכינו להם בקריית גת, או שאת מוכנה לגור בבית זמני, אבל הבית שלך. לא נכון לפנות חבל ארץ מתושבותיו, אלא נכון לשמור על הביטחון שלהם״
"יש פה שני חברי קיבוץ מבוגרים שגרים פה חמישה ימים בשבוע, כמה אנשים שעובדים בחקלאות וקבוצות מתנדבים ומתנדבות שמשתנות כל הזמן. זה כמו באוניברסיטה, ביום חמישי מעט האנשים שיש מתרוקנים מפה", היא מתארת בכאב. "קהילת ניר עוז הלומת כאב וצער, 25 אחוז מאיתנו הלכו, או לשבי או מתו בשבעה באוקטובר, אחוז המתים של אנשים שפשוט נדם ליבם גדול מאוד יחסית לשנים עברו".
את מתכוונת למוות טבעי?
"כן, זה מה שקורה כשאת מוציאה אנשים מהמקומות שלהם, זה כתוב בספרים. מאה אחוז מאיתנו הן שורדות שואה". את האחריות על כך שהקיבוץ ריק מאדם תולה נגב ב"פונקציונרים של הקיבוץ". מאחורי הקלעים מתנהל מאבק איתנים על עתידו של הקיבוץ. היא מעדיפה שלא להרחיב ומקווה שהדברים ייפתרו בקרוב. "אם זה לא ייפתר אני ארים לך טלפון ונפוצץ את זה ביחד", היא מבטיחה.
השאלה אם התושבים רוצים לחזור, השאלה אם יש לאן לחזור.
"בטח שיש לאן לחזור. את רואה, אני פה. השאלה אם את מחכה שיתנו לך וילה מאובזרת עד הכפית, שזה מה שהכינו להם בקריית גת. או שאת מוכנה לגור בבית שהוא זמני, אבל הוא בבית שלך. אני לא חושבת שזה נכון לפנות חבל ארץ מתושבותיו, אלא נכון לשמור על הביטחון שלהם".
בשבעה באוקטובר הסתגרה נגב (58) לבדה בממ"ד המשמש כחדר השינה שלה, בזמן שהקיבוץ שבו גדלה נכבש והפך לאתר קבורה. המחבלים לא הצליחו לפרוץ את הידית וכך היא ניצלה.
"בסביבות 12:10 יצאתי החוצה, רציתי להציל את ניר עוז", היא משחזרת לפרטי פרטים את היום ההוא. "יצאתי לכיוון הבית של שני גורן כי אמא שלה אמרה ששני התנתקה והייתי חייבת לבדוק מה קורה איתה. בדרך לשני עברתי בבית של בני וימית אביטל ואני קולטת את הדלת פתוחה. אני נכנסת פנימה, אני קולטת שאני צריכה לצעוק לבני שזו אני, מסרבת לקבל את זה שהוא מת, בטח שהילדים מתים, לא מוכנה, למרות שסגורה על זה. צועקת, יודעת שיש לו נשק, אמור לפחות היה להיות לו נשק, הנשק היה נעול בכספת. אבל ימית לקחה את המפתח לתל אביב. צועקת לו ׳בני זה אני, בני זה אני׳, לא עונה לי, לא עונה לי, שואגת עליו. עונה לי, מתחיל לשאול אותי שאלות של כיתת כוננות, שכנעתי אותו שזה אני".
נגב מספרת שדלת הממ״ד הייתה עמוסה בצעצועים, נעליים, בגדים וקרשי עץ של המיטות כדי שהבית יעלה באש במהרה. הכל היה מוכן היטב לשריפה. "שלפתי את בני החוצה, התחבקנו", היא משחזרת, "היו שם עוד ארבעה ילדים. היינו שכנים קרובים לפני, אבל אחרי אנחנו משפחה". משם מיהרה נגב לביתה של גורן כדי לגלות שהיא כבר לא שם. בדיעבד יתברר שהמחבלים הגיעו אליה שעה קודם לכן. כשנגב הגיעה לשם גורן כבר היתה עם עוד כמה מתושבי ניר עוז על עגלה של טרקטור, בדרך לעזה. כ-150 מטר מהגבול מסוק קרב של חיל האוויר ירה לכיוונם. אפרת כ"ץ נהרגה במקום. כל המחבלים שהיו איתם נהרגו חוץ מאחד. אחת החטופות, נעמית דקל- חן, העמידה פני מתה וניצלה. בהמשך היא זחלה כל הדרך חזרה לקיבוץ.
נגב זוכרת כל רגע ורגע. "הבית של שני היה הפוך, הכל שבור. אבל אין סימני דם. אני נופלת, עפה על הראש כי הם פיזרו שמרדפים בכל הבית. אני רצה לבית שלי חזרה, מדווחת בקבוצה על שני, מבררת מי צריך עזרה. בינתיים בני רץ הנה, כולו לחוץ ומבוהל, הוא אומר לי ׳עדי, את חייבת לעשות בייביסיטר, הקוניוז (איתן וסתיו קוניו ושתי בנותיהם- ר"ח) התקשרו, עניין של דקות עד שהם מתים. הם נשרפים למוות, הם לא מצליחים לפתוח את הממ״ד׳. אני לא עושה בייביסיטר, גם לא בימי חול. לא כי אני לא אוהבת ילדים, אני מאוד אוהבת, רק כי תמיד אני שואלת אם אני יכולה לעשן, אומרים לי לא, אז אני אומרת לא. הפעם עישנתי מעבר לדלת. הילדים אומרים שאיתי הזמן עבר מהר".
בניגוד לקיבוצים אחרים כמו בארי וכפר עזה, בניר עוז אפילו לא החלו בתהליך שיקום. עבודות השיפוץ לא החלו. דחפורים לא מסתובבים פה. מדי פעם מכסחת דשא מפלחת את השקט
לפי התחקיר הצה"לי ב- 12:30 עזב אחרון המחבלים את הקיבוץ. 40 דקות אחר כך, בשעה 13:10 הגיע כוח יס"מ לקיבוץ. למחרת החל הצבא לפנות את התושבים, תחילה למלון באילת. אחרי שלושה חודשים, הם שוכנו בשכונת כרמי גת בקרית גת. נגב סירבה להתפנות.
"אני מתמקמת במקום שקורא לאנשים לחזור לניר עוז, גם אם היא חרבה עדיין, ולבנות פה שוב את הקהילה. אם אני מבינה נכון, אז טווח הזמן הוא לפחות שלוש שנים עד שאנשים יקבלו וילה מאובזרת עד הכפית.
"זו קהילה חבולה מאוד, אני לא יכולה לבוא אליה בטענות. יש אנשים שזו האג'נדה שלהם, להשאיר את ניר עוז ריקה מהאדם ושלנצח תישאר אושוויץ. יש כאלה שאומרות את זה גם בריש גלי"
אלה מחלוקות פנימיות או לחצים מהחלונות הגבוהים?
"מהחלונות הגבוהים בניר עוז ובארץ, כי את יודעת, גם בניר עוז יש אנשים שחושבים שהם חלונות גבוהים. אני טוענת שאנחנו לא בכדי גרות בבתי קרקע. כי אין צורך בחלונות גבוהים, פשוט מיותר. דברו לאנשים בגובה העיניים, תנו תשובות, אם אין לכם תמצאו אותן, לא מצליחות למצוא אותן- תתפטרו".
קול קורא במדבר
בניגוד לקיבוצים אחרים כמו בארי וכפר עזה, בקיבוץ ניר עוז אפילו לא החלו בתהליך שיקום. עבודות השיפוץ לא החלו. דחפורים לא מסתובבים פה ופס הקול של הקיבוץ הוא לכל היותר ציפורים מצייצות. מדי פעם מכסחת דשא מפלחת את השקט. קולה הקורא של נגב לשוב אל הקיבוץ הוא קול קורא במדבר. מאז שחזר מהשבי, הצטרף אליה גם גדי מוזס. יום לפני שאנחנו נפגשות הפיץ מוזס מכתב לקהילת ניר עוז. "עם כל הכבוד לבתים החדשים והמרווחים של כרמי גת מקומנו לא בבתי קומות בקרית גת, אלא בבתי קרקע באוויר הצח וליד שדותינו בניר עוז", כתב. נגב חיזקה את דבריו והציעה לנקות ולסדר את הבתים עבור התושבים, רק שישובו.
"זו קהילה חבולה מאוד, אני לא יכולה לבוא אליה בטענות. אני כן חושבת שיש פה יד מכוונת. יש אנשים שזו האג'נדה שלהם, להשאיר את ניר עוז ריקה מהאדם ושלנצח תישאר אושוויץ", אומרת נגב. "יש כאלה שאומרות את זה גם בריש גלי".
מי?
"נועה קדם, אחות של תמרי קדם סימן טוב, האחיות לבית סימן טוב. תמרי וג'ון היו חברים שלי". ב- 7 באוקטובר מחבלים הציתו את ביתם של תמר קדם סימן טוב, ג'ון בעלה, חמותה קרול, שתי התאומות בנות ה-5.5 שחר וארבל ובנם בן השנתיים עומר כליל. משפחה שלמה נמחקה ברגע.
״מתייחסים בישראל לפלסטינים כאילו הם יחפנים ועלובים ואין להם מושג. ואז באה מלחמת יום כיפור. ועכשיו שוב חוזרים על אותו סיפור שאנחנו מספרות לעצמנו, שהוא שקר וכזב. אנחנו שילמנו על היוהרה הזו מחיר נורא ואיום"
"הן שילמו מחיר מאוד יקר והן חושבות שצריך להשאיר את ניר עוז כאושוויץ, זה דעה לגיטימית בעיניי, גם הילד הקטן של יעל ויחי יהוד, חושב ככה. מותר הכל, אבל החליטו החלטה אחרת. ההחלטה היחידה שנלקחה בניר עוז זה שחוזרים לנקודה ההיסטורית. Once נלקחה החלטה כזו, אני חושבת שהיא מייתרת את כל העיכובים. אז מי שרוצה לחכות לבית כמו שהיא עזבה, או יותר טוב מזה. יש שכר דירה ממומן לחמש שנים קדימה, הכל בסדר. מדינת ישראל על זה. זה לקח זמן, אבל הם על זה. במעבר של הכספים הכל מסודר".
אבל לא הכל זה כסף.
״כמעט שום דבר זה לא כסף, בשבעה באוקטובר זה לא עזר, עדיף היה זהב. יש אנשים שאשכרה נתנו את הזהב שלהם וניצלו. אני מאז הולכת עם זהב".
יש אנשים שנתנו את הזהב שלהם וניצלו?
"כן, בטח. אני מאז משהו במוח שלי, אני קונה והולכת עם הזהב שלי על עצמי. אם יבוא נוחבה…״
אני מניחה שזה היה בגל השני והשלישי, לא בגל הראשון.
"לא יודעת. היו כאן במאות. לא קונה את זה שהיו כאלה שתפסו טרמפ. כמו שיש בלתי מעורבים בעזה. לא קונה את השיט הזה, גם לא את תיאוריית היחפנים".
מזה תיאוריית היחפנים?
"ככה מתייחסים בישראל לפלסטינים כבר שנים, כאילו הם יחפנים עלובים שאין להם מושג. ואז באה מלחמת יום כיפור. ועכשיו שוב חוזרים על אותו סיפור שאנחנו מספרות לעצמנו, שהוא שקר וכזב. אנחנו שילמנו על היוהרה הזו מחיר נורא ואיום".
״אני רוצה תשובות״
יום אחרי שהתקיים הראיון, צה"ל כינס את תושבי ניר עוז כדי לחשוף בפניהם את ממצאי תחקיר המחדל בגללו רבע מהתושבים נרצחו או נחטפו. נגב אפילו לא טרחה להגיע למופע. "זה לא מעניין אותי שישקרו לי בפנים", היא מסבירה, "אני יודעת מה יהיה שם. אני יודעת שאי אפשר לשאול את השאלות הקשות, כי יושבות שם משפחות הלומות כאב ואבל שעדיין לא יכולות לשמוע הרבה מהדברים שקרו פה והם גרפיים מאוד. יש כאלה שבוחרות לא לדעת וזה בסדר גמור, אבל האמת שהיה פה מי שעשה את החלק שמדבר על איפה היה צה"ל בתוך האירוע, הוא בן ניר עוז, בן כיתה שלי, בועז זלמנוביץ'. הבן של זלמן (אריה זלמנוביץ בן 86 שנרצח בשבי חמאס- ר"ח). הוא אומר שאין שם תשובות לשאלות שלי. אני רוצה מצעד תשובות על 11 יום. מה-7 באוקטובר בלילה כשהם הגיעו, 11 יום קדימה הם לא יצאו מהסֻבָּה הפנימית (מפרץ אוטובוסים במרכז הקיבוץ – ר״ח) כדי להביא את האנשים שלנו שהיו זרוקים בשדות. כתוב בתחקירים של צה"ל שזה inconclusive. אבל זה inconclusive כי יש מצב שהרג אותם מסוק קרב (של צה"ל), כמו אפרת כ"ץ, שהיה על ידה עוד מישהו – ויטלי טרופנוב. היה את אבנר גורן שמת בשדות, שכנראה מת בשדות. אפשר היה להגיע אליו ויש מצב שגם אפשר היה להגיע לויטלי. אבל 11 יום צה"ל ישבו בתוך הסֻבָּה הפנימית ורעדו להם הביצים".
שאלת את בועז על זה? על ה- 11 יום האלה?
"ברור, אין תשובות. הוא גם אמר לי, עדי, אנחנו נותנים מידע על 'כוח ככה הגיע הנה, כוח ככה הגיע הנה..' אמרתי לו בועז, מה זה הכוחות האלה? הוא אומר לי עדי, כשאני אומר כוח אני מתכוון מחבלים".
כל מה שיצא מהתחקיר זה שכן הגיעו לפה כוחות אבל הטנקים נתקלו בדרך והפיקוד כאילו לא ידע שהם לא הגיעו.
"עשו להם גרפיקה. איפה שהמחבלים היו נדלקו נורות אדומות, עשו הוליווד. תשובות אין. וגם אין להם כוונות לתת. אנחנו צריכות לשאול את השאלות שוב ושוב".
אחת מתושבות הקיבוץ סיפרה למקום הכי חם בגיהנום על התחקיר: ״בגדול חמש שעות של התנצלות". הרמטכ"ל היוצא, הרצי הלוי, תיאר ארבעה מרכיבים קריטיים בטבח: אלמנט ההפתעה, העיתוי בחג שמחת תורה, הניידות והמהירות של המחבלים והאכזריות שלהם. אלה מילים קטנות לעומת מה שהתרחש שם באמת. מצלמות הקיבוץ קלטו כבר בשעה 6:49 בין 100-130 מחבלים שמגיעים: ארבע מחלקות נוח'בה וחוליה של הג'יהאד האסלאמי. על פי התחקיר הצה״לי, עד 9:00 עוד כ-200-400 עזתים שלא מזוהים עם ארגון מסוים מצטרפים למחבלים, חלקם בכפכפים, בוזזים כל מה שאפשר, אפילו מתקן של מים מינרלים. הכוח הראשון נכנס לקיבוץ 40 דקות אחרי שאחרון המחבלים עזב.
נגב שמחה שהרצי הלוי הלך הביתה. לדבריה, "הוא היה צריך ללכת מזמן".
אבל הוא כאילו הפך להיות ה-Good Guy.
"נכון. כי הוא היחיד שלקח לפחות קצת אחריות. קצה קצה. וכי ביבי הוא כל כך רע שהוא צובע את כל היתר בצבע טוב. הרצי היה צריך לצאת, להביא את החטופים, לחזור עטור ניצחון מהמלחמה הזו ולהתפטר בבושת פנים, פשוט להוריד את המדים וללכת הביתה. ביבי צריך ללכת לבית סוהר, הוא היה צריך לעשות חרקירי, אבל כל עוד הוא לא עשה את זה והוא נשאר בחיים, הוא צריך ללכת לבית סוהר. אבל מה שקרה פה הוא בלתי נתפס, ועדיין נמשך".
כשאת אומרת "ועדיין נמשך", למה את מתכוונת?
"יש פה כל כך הרבה וקטורים של כסף וכוח ופרויקט תנומה ואל תשאלי…"
את מתכוונת לפרויקט תקומה?
"קוראים להם תקומה אבל אנחנו נלך על תנומה".
חתולות ניר עוז
נגב היא בת למייסדי הקיבוץ. היא גדלה בו, עזבה לכמה שנים ברחבי התבל וב- 2011, בצל המחאה החברתית בתל אביב חזרה לנוף ילדותה. עד 2021 היא שימשה כמנהלת התרבות של הקיבוץ. "אנחנו בתהליך התקדמות כבר שנים", היא מספרת. "התרבות הייתה זרוקה על הרצפה. היה צריך לקחת אותה, לקחתי. אפשר היה לעשות מזה מטעמים. אימפריה של תרבות. ב-7 באוקטובר היינו בדיוק לפני קליטה של עשר משפחות ופתיחה של שכונה חדשה לבנייה כי הקודמת בדיוק התאכלסה. לא היתה פה דירה אחת פנויה". היום היא מכנה את עצמה בהומור יו"ר ״חתולות ניר עוז״ ועסוקה בגיוס תרומות עבורן.
בכמה חתולות מדובר?
"60 בערך. ויטלי ואני היינו דואגים להם. ויטלי נרצח ואני נשארתי. לפני ה-7 באוקטובר היו לנו בערך 40 חתולות, וגם החזירו הרבה שנלקחו לבית המלון, אחרי זה לקריית גת, קפצו מכל מיני מקומות והחזירו אותן הנה. יש להקה מפוארת עכשיו".
גם היום היא ממשיכה ללקט מידע על מה שהיה ביום ההוא. בסיור שהיא עורכת היא יודעת לתאר לפרטים מה קרה בשבילים המדממים של הקיבוץ. יום למחרת, ב-8 באוקטובר, היא העבירה למקום הכי חם בגיהנום רשימה מצמררת שכללה מיקומי גופות – בכרם, באורווה, בבית, מאחורי המרפאה ורשימה ארוכה של מי שחסר. בטבח נרצחו 41 מתושבי הקיבוץ. 76 תושבים, מהם תשעה מתים, נחטפו לעזה. 13 מהחטופים נרצחו בשבי, וכיום שבויים בעזה ארבעה תושבים חיים ותשעה מתים מניר עוז.
יש משהו שאת יודעת היום שלא ידעת אז?
"אני יודעת המון. אבל אי אפשר להגיד הרבה דברים".
למה?
"כי זה עוד לא יצא. הסיפור של אבנר גורן עוד לא יצא, גם הסיפור של ויטלי עוד לא יצא. זה שצה"ל היה פה 11 יום ולא הוציא את האף שלו, שהגדר שלנו הייתה משוטחת לגמרי ב-36 נקודות. ניר עוז למרבה התדהמה לא צולמה כמו שצריך, זה חלק מההפקרות. אחד הדברים הראשונים שעשיתי זה לאסוף את כל המצלמות ההיקפיות של הקיבוץ". כך גילתה נגב שאביב אצילי, שהיה עבורה כמו בן משפחה, אינו בן החיים. מהר מאד היא הבינה שגם דולב יהוד, שנלחם לצדו, ובמשך שמונה חודשים נחשב חטוף חי, נרצח באותו הקרב.
"אני מפגינה 24/7 בעצם הנוכחות בניר עוז. החבר'ה שחזרו מהשבי אמרו שהמחבלים אמרו להם ׳פיש ניר עוז׳. אצל חלק זה התקבע שאין ניר עוז. אני חושבת שגם לחלק שיצאו מפה ב-7 באוקטובר כשניר עוז בערה למרחקים"
"הם נרצחו שלושה אנשי כיתת כוננות באותה נקודה (השלישי הוא תמיר אדר- ר"ח), בדרך לעזור לרבש"ץ שהיה פצוע. בכניסה הראשונית של הנוח׳בות היה מסומן להם במפות איפה הבתים של חברי כיתת הכוננות, אז הם היו סביב הבית של שחר (שחר בטלר, הרבש"ץ). הם כבר שרפו לו את המכונית והיו בקרב יריות איתו. הוא דיווח שהוא פצוע. אני חושבת שרק כשהגיעו לפחים וראו שהם מוקפים, הם הבינו את גודל האירוע. זה היה בסביבות שמונה בבוקר. בשבע ורבע שגיא דקל-חן היה על גג של חדר האוכל וכתב ׳יש מחבלים מחופשים לחיילים על יד המרפאה׳. זו הודעת הביטחון האחרונה שקיבלנו בניר עוז".
אלו חתיכות שאת ליקטת בעצמך. אף אחד לא בא וסיפר.
"אני כל הזמן מלקטת מידע. ויש ביניהם פרטים גרפיים מאוד-מאוד מזוויעים שאני גם משתדלת לא לחשוף, אבל לפעמים זה משתחרר לי. כנראה בגלל שאני לא זוכרת כלום. אז מה שאני כן זוכרת, אני צריכה להוציא ממני".
״אני לא חושבת שיש לנתניהו מה לחפש פה. היה לו מה לחפש פה בשמונה באוקטובר, הייתי מקבלת אותו גם חודש אחרי, ומגישה לו את החרב לעשות חרקירי. עכשיו אין לו מה לחפש פה״
מאז העסקה האחרונה בית העלמין בניר עוז הפך לאזור הכי שוקק בקיבוץ. פרט לגדי מוזס, מניר עוז חזרו בחיים: ארבל יהוד, עופר קלדרון, שגיא דקל חן, יאיר הורן, סשה טרופנוב וירדן ביבס. אוהד יהלומי, איציק אלגרט, שירי ביבס ושני ילדיה אריאל וכפיר ביבס, חזרו מתים. מדי מוצ"ש פליטי ניר עוז מקיימים הפגנה קבועה במקום מושבם החדש בקריית גת. "אני מפגינה 24/7 בעצם הנוכחות בניר עוז", היא מסבירה. "החבר'ה שחזרו מהשבי, גם ליאת (אצילי) וגם עדה שגיא, אומרות שהמחבלים אמרו להם פיש ניר עוז. אצל חלק מהחטופים זה התקבע שאין ניר עוז. אני חושבת שזה התקבע גם לחלק מהקהילה שלנו שיצאו מפה ב-7 באוקטובר וניר עוז בערה למרחקים".
מה את חושבת על זה שנתניהו לא ביקר פה?
"אני לא חושבת שיש לו מה לחפש פה. היה לו מה לחפש פה בשמונה באוקטובר, הייתי מקבלת אותו גם חודש אחרי, ומגישה לו את החרב לעשות חרקירי. אין לו מה לחפש פה. באמת שלא, אבל אני גם לא אתנגד לאנשים שרוצים שהוא יהיה פה".
בינתיים מי שמגיע לפה הם בעיקר תיירים.
"נהייתה פה תרבות מגויסת אבל ושואה. באמת, בקטע רע, יש פה מאות קבוצות".
תמיד? כל הזמן? באופן שוטף או שיש פיקים?
"זה לקח זמן עד שניר עוז עלו על הבוננזה הזאת".
זה משהו מאורגן ובתשלום?
"אין לי מושג. אבל יש פה מאות אנשים ואוטובוסים ולכולם יש קתרזיס, רק לניר עוז לא".