בדיון בעתירה נגד נוהל ההזדהות של המשטרה, שהגישה האגודה לזכויות האזרח יחד עם אגודת יהודי אתיופיה, המרכז לחינוך משפטי קליני באוניברסיטה העברית, הועד הציבורי נגד עינויים, ועמותת טבקה, והתקיים השבוע (ב׳), עמדה המשטרה על התנגדותה להתחייב לנהלים ברורים ובהירים באשר לאינטראקציה של אזרחים עם שוטרים, להם היא מתעקשת להעניק סמכויות בלתי מוגבלות תוך הסרת האחריות ממנה. מדובר בסמכות האזרחית שיש לשוטרים לבקש מאזרחים תעודת זהות ולנהל איתם אינטראקציה – גם (ואולי בעיקר) כאשר אין חשד כלל שביצעו עבירה.
בפתח הדיון השופטת יעל וילנר הבהירה כי דרישת ההזדהות היא סמכות אזרחית, וככזאת אינה בלעדית למשטרה. לדבריה המחוקק העניק למשטרה את אותן הסמכויות שהעניק לראשי ערים בדרישה מאזרח להזדהות, מה שמדגיש כי מדובר בסמכות אזרחית ולא פלילית. אם המחוקק לא העניק לשוטרים סמכויות נוספות מעבר לאלו של ראשי ערים, אין מקום לפרשנות מרחיבה שתעניק למשטרה כוח עיכוב רחב יותר.
כמובן שלשוטרים יש סמכויות נוספות מכוח חוקים אחרים, כמו חוק המעצרים, אך בכל הנוגע לדרישת הזדהות – הסמכות צריכה להישאר בתחום האזרחי, ולא להפוך לכלי פלילי במסווה של אכיפה שגרתית. לצד וילנר ההרכב כלל גם את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ואת השופט דוד מינץ, שתהו מדוע שונה ולא הוסר המונח העמום "מטרה אסורה או פסולה", המזכיר את סעיף השוטטות, שכבר נמחק מחוק העונשין.
מטרת העתירה היא להוקיע פרקטיקה פוגענית עד פתלוגית של עיכובים שרירותיים, שנשענת על "חששות" סובייקטיביים של שוטרים, ומביאה לאלימות, טראומה ושיטור יתר נגד אוכלוסיות מוחלשות
מתוך ארבעה סעיפים בנוהל המשטרתי, אשר עמדו במרכז העתירה, נוסח אחד הסעיפים קבע כי "על השוטר לעשות מאמץ שלא לעכב את האדם מעבר לפרק הזמן ההכרחי" ושונה בדיון ל-"שוטר לא יעכב אדם מעל לזמן סביר הדרוש לביצוע דרישת ההזדהות", כך שהסעד ניתן. מדובר לכאורה בשינוי סמנטי אבל חשוב, כיוון שהנוסח הקודם למעשה משקף את ההתעקשות של המשטרה והשימוש שלה בלשון עמומה, תוך הותרת תחום אפור הנתון לפרשנות השוטר בשטח.
"אם למשטרה חסרים כלים – שתפנה למחוקק"
בדיון הודגש כי המאבק אינו על ניסוחי סעיפים או משחקי סמנטיקה – אלא על שינוי יסודי של מציאות מסוכנת ומתמשכת. מטרת העתירה היא להוקיע פרקטיקה פוגענית עד פתלוגית של עיכובים שרירותיים, שנשענת על "חששות" סובייקטיביים של שוטרים, ומביאה לאלימות, טראומה ושיטור יתר נגד אוכלוסיות מוחלשות. או כפי שהטיב לזקק עו"ד פלר "אם למשטרה חסרים כלים – שתפנה למחוקק, זה לא הכלי". שימוש בפרקטיקות פסולות אם כן, אינו הפתרון.
הפרקליטות טענה, בשם המשטרה, כי דווקא דרישת ההזדהות היא "כלי חיוני ורך" ביחס לכלים אחרים העומדים לרשות המשטרה. אמנם היא הסכימה כי הסעיף שומר מרחב מסוים של שיקול דעת, אך טענה כי מדובר בשיקול דעת חיוני לאור האתגרים הכרוכים בפעולת השיטור, ושלילתו תביא לפגיעה רוחבית בתפקוד המשטרה. עוד טענו כי הנוהל קובע תנאים מצטברים (זמן, מקום, נסיבות) שמגבילים את החשש לניצול לרעה, תוך הישענות על מבחן אובייקטיבי.
השופטים הדהדו את טענות העותרים, התייחסו לעובדה שהמשטרה הרחיבה הרחבה בלתי מוצדקת של סמכותה, שמרחיבה בתורה את הסיכוי להסלמה
סעיף אחר בנוהל (5(ב) תוקן באופן מרחיב יותר בנוהל החדש של המשטרה, כך ששוטר רשאי לאמת את נכונות התעודה באמצעות שאלות בעל פה ולא רק באמצעות המערכות המשטרתיות. הפרקליטות טענה שהשוטרים צריכים לוודא שהאדם הוא אכן מי שהוא טוען שהוא, ולכן נדרשות פעולות נוספות כמו שאלות בעל פה ואימות במסוף המשטרתי. השופטים הדהדו את טענות העותרים בהקשר זה, והתייחסו לעובדה שהמשטרה הרחיבה בסעיף את האפשרות לשאלות בעל פה – הרחבה בלתי מוצדקת של סמכותה, שמרחיבה את הסיכוי להסלמה.
בנוגע לסעיף האחרון שנדון, שעניינו בפועל פעולות שיטור נוספות (כמו גם הסעיף הקודם) לאחר השבת תעודת הזהות מצד השוטר כאשר אין חשד סביר, הדגישו עו"ד פלר ועו"ד ניצן אילני מטעם האגודה לזכויות האזרח, כי כאן בעיקר חבויה נקודת ההסלמה. שכן, המסוף המשטרתי נועד לעניינים פליליים, וכל מה שצריך כדי לעבור הלאה במסוף זה ללחוץ על כפתור "כן". וברגע אחד כל החיים של אדם מופיעים בפני השוטר. המשטרה טענה שהיא מוחקת את הסעיף תוך שהיא מצהירה שיש סמכות לביצוע פעולות שיטור נוספות, ותמשיך לבצען (מכח סמכויות נוספות ככל הנדרש). במידה מסוימת בית המשפט קיבל את טענת המשטרה שכן היא מחקה את הסעיף, אולם הוא ציין כי במידה ויהיו הפרות ביישום העותרים יוכלו לפנות לבית המשפט בעניין.
המשטרה חוששת מהגבלות על סמכותה – אבל שינוי כזה הוא הכרחי. במדינה שבה שוטרים מחליטים את מי לעכב לפי תחושות ולא לפי חשד סביר, קבוצות שלמות חוות את המרחב הציבורי כמאיים.
"החשש מבנה את היישום", אמר בדיון עו"ד עודד פלר יועמ"ש האגודה לזכויות האזרח. הרי העתירה עצמה נולדה מתוך עדויות על הפרות חוזרות ונשנות ביישום הנוהל. כך שהשאלה אינה אם יהיו הפרות בעתיד – אלא כיצד מתמודדים עם מציאות שבה הן כבר חלק מהשיטה.
פחד אינו עילה חוקית
נראה כי שופטי בג"ץ התרשמו מטענות העותרים וצפוי להטיל מגבלות נוספות על המשטרה, אך הדרך לשינוי יסודי עוד ארוכה. מהפכות אינן נקבעות בפסק דין בודד – זהו מאבק מתמשך, על שיטור שאינו מבוסס על חשש סובייקטיבי אלא על עקרונות בדין ועל אמות מידה ראויות.
כפי שקבעה ועדת פלמור וקבע בעבר בג"ץ – פחד סובייקטיבי אינו עילה חוקית לעיכוב. בדיוק כפי שאנשים שונים חווים חששות מגוונים – בין אם מדובר בכהי עור עם קפוצ'ון, בערבים, או בצעירים חובשי כיפה ופאות – אין מקום להפוך חשש אישי של שוטר לכלי משטרתי מפלה. "המשטרה בפירוש תצטרך מחדש לבחון את דרכי הפעולה שלה. לנהוג באופן שלא פועל לפי חששות. אכן זו תהיה מהפכה. דו״ח פלמור כיוון למהפכה, החלטת הממשלה כיוונה למהפכה. מהפכה נדרשת״, הוסיף עו"ד פלר.
אסון 7 באוקטובר והמלחמה הציפו, ועוד יציפו רבות את סוגיית הפרופיילינג על רקע חברה הנתונה בטראומה קולקטיבית. חברה פוסט-טראומטית מתאפיינת בדריכות יתר, בחשדנות מוגברת ובנטייה לזהות איומים בכל פינה
המשטרה חוששת מהגבלות על סמכותה – אבל שינוי כזה הוא הכרחי. במדינה שבה שוטרים מחליטים את מי לעכב לפי תחושות ולא לפי חשד סביר, קבוצות שלמות חוות את המרחב הציבורי כמאיים. ובכל מקרה אין מדובר בעיקור המשטרה מסמכויותיה, כפי שהיא טוענת, שכן יש לה די והותר כלים לבצע את תפקידה. זאת מבלי לפגוע באופן שיטתי בזכויות אזרחים חפים מפשע. המטרה היא להבטיח שיטור הוגן, חוקי ומידתי, ולא לאפשר שימוש בסמכויות לרעה תחת מסווה של "אכיפת סדר".
אסון 7 באוקטובר והמלחמה הציפו, ועוד יציפו רבות את סוגיית הפרופיילינג לאור הטראומה הקולקטיבית שחווינו. חברה פוסט-טראומטית מתאפיינת בדריכות יתר, בחשדנות מוגברת ובנטייה לזהות איומים בכל פינה. במצב זה, שוטרים, שגם הם בני אדם הנושאים את הטראומה, עלולים יותר מתמיד להסתמך על הטיות ותבניות חשיבה סטריאוטיפיות, פעמים רבות לא במודע. דווקא עכשיו, כאשר השיח הציבורי סובב כמעט בלעדית סביב ביטחון, חשוב להבין שאין ביטחון לאומי ללא ביטחון אישי, ואין ביטחון אישי כששוטרים נתפסים כאיום ולא כמגן. זה הזמן להבטיח שחברה המתמודדת עם השלכות הטראומה הקולקטיבית , מאבקה לביטחון לא יהפוך למקור סבל שיטתי וסכנת חיים עבור אזרחים שכל "חטאם" הוא מוצאם האתני.
סיון תהל היא מנהלת תחום חופש המחאה והביטוי האגודה לזכויות האזרח