ב-30 בספטמבר 1972, חמישה שבועות לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית, התפרסמה בוושינגטון פוסט כתבה שהייתה אמורה לחולל רעידת אדמה. גורמים בבית הלבן, בראשם הנשיא המכהן ריצ׳רד ניקסון, מנהלים רשת ריגול פנימי שפועלת נגד מפלגה יריבה. מפרסום לפרסום חשפו כיצד התובע הכללי הפדרלי ניהל קרן שמימנה פריצה למשרדי המפלגה, האזנות סתר וגניבת מסמכים. נחשפו פעולות ריגול נגד אנשי ביטחון שהביעו עמדה מקצועית נגד מלחמת ויאטנם, ואיתם ניסיון טיוח מצד בכירי הממשל תוך סיכול חקירה ושיבוש הליכי משפט. ב-7 בנובמבר 1972 ניקסון ניצח בבחירות לנשיאות בפער הגדול ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. האמריקאים עדיין סרבו להאמין.
לאחר שהיה קורבן להינדוס תודעה מתמשך, שממומן בצורה לא חוקית על ידי תאגידי ענק שתמכו בניקסון, הציבור האמריקאי החל להסתכל למציאות בעיניים רק חודשים ארוכים אחרי חשיפת הפרשה, הלא היא פרשת ווטרגייט. במשך כל אותו הזמן ניקסון ואנשיו ניהלו קמפיין הכפשה נגד אנשי אכיפת החוק ונגד העיתונאים שחשפו את הפרשה, וטענו שעצם העיסוק בחשדות הוא סכנה לביטחון הלאומי, ועוד בזמן מלחמה. את הכתבים, בוב וודוורד וקרל ברנסטין, כינו אנשי הבית הלבן בוגדים. נשמע מוכר?
את המידע שחשפו הם קיבלו בעזרת מקור בכיר בממשל, שכונה ״גרון עמוק״, והדליף פרטים מתוך חקירת ה-FBI נגד הנשיא ואנשיו. חלפו שנתיים עד שהממשל של ניקסון התפורר לחלוטין והוא התפטר ימים לפני שהחל הליך ההדחה שלו. לאורך כל התקופה שוב ושוב ניסו להטיל ספק באמינות הדיווחים ואמינותם שלהם, אך השניים שמרו בקנאות על חיסיון זהות המקור, שכן בראשית הדרך נשבעו שזו תיחשף רק לאחר מותו. ב-2005 התראיין סגן מנהל ה-FBI לשעבר מארק פלט וחשף – ״אני גרון עמוק״. בוושינגטון פוסט לא אימתו את הידיעה, אלא רק ב-2008 לאחר מותו, כפי שהתחייבו.
ממסך הברזל לחרבות ברזל
באמצע החודש שעבר חשפנו סיפור מטלטל על כוח מחטיבת הנח״ל וזוג קשישים עזתים שהגיע למערכת בדרך אגב, במהלך עבודה על תחקיר אחר. בשיחה עם מקור שסייע בהכנת התחקיר, לוחם שהעביר חודשים ארוכים משירות הסדיר שלו בעזה, הוא סטה מנושא התחקיר והחל לפרט דוגמאות של ״דברים מזעזעים״ שקרו ברצועה. את אחת מהדוגמאות הוא גולל לפרטי פרטים. מקרה חריג במיוחד לדבריו, בו מפקד בכיר בחטיבת הנח״ל קשר קשיש עזתי בצווארו לרצועה עשויה פתיל נפץ, ואילץ אותו במשך שמונה שעות לשמש כמגן אנושי במהלך פעילות מבצעית בשכונת זייתון שבמרחב העיר עזה.
התחקיר המקורי הושם בצד בלי לחשוב פעמיים (ופורסם בשבוע שעבר) והמאמצים רוכזו באימות הטענות החמורות שהשמיע המקור. עיתונאי ששומע סיפור כזה ולא עושה כל שביכולתו כדי לוודא את אמינותו או להפריכו – מועל בתפקידו.
המקור המשיך לתאר את האירוע והשיב על כל השאלות הרבות על פני כמה וכמה שיחות המשך. לאחר מכן החל אימות הטענות והצלבת מקורות, תחילה של הפרטים הבסיסיים – המועד, המקום, היחידות שפעלו במרחב והמשימות שעסקו בהן אל מול הודעות הצבא, יומן המלחמה ומהלך התמרון הקרקעי. במטרה לוודא את הטענות הגענו ללוחמים נוספים מהכוח עליו פיקד המפקד הבכיר שהעידו שנכחו באירוע בזמן אמת, היו בשטח וראו הכל במו עיניהם. הגרסאות שלהם היו זהות לזו של המקור הראשון.
הלוחמים צפו מראש מה הפרסום יחולל. הם מכירים היטב בחומרת הדברים, שכמו שהביאה אותם לשוחח עם עיתונאית גם הובילה לדרישה לשמור את זהותם חסויה. מהסיבה הזו, בין היתר, הם ביקשו בכל לשון של בקשה להסתיר כל פרט שעלול להסגיר את זהותם. עיתונאים שמוכנים להקשיב ללוחמים גם בלי שהראיון יתואם על ידי דובר צה״ל, מכירים היטב את הפחד להחשף ולהפוך קורבן להתנכלויות – תופעה שהפכה נפוצה במלחמה.
לא שומרים על ניטרליות, שומרים על החיילים
התחקיר פורסם ב-15 בפברואר, ומיד הכה גלים והגיע למאות אלפי קוראים בארץ ובעולם. לצד הזעזוע שהביעו הרוב המכריע של הקוראים, את מערכת המקום הכי חם בגיהנום שטף גם גל תגובות שנאה, בהם איומים על כותבת שורות אלה, ותגובות שהטילו ספק באמינות הדיווח. ״אתם לא מתביישים לפרסם פרופגנדה?״, כתבה אחת המגיבות, וקבעה כי אין בידינו מידע שמאשר את המקרה, כלומר שבדינו את הסיפור או לכל הפחות שפרסמנו פייק ללא בדיקה.
אחרות ביקשו ביסוס לטענות, שנחשוף את המקורות ונעמיד הוכחות. מאות תגובות קבעו בנחרצות כי הסיפור הומצא, שאין ״מידע שהגיע למערכת״ ואין ״עדויות של לוחמים״. לא רק באמינות שלנו הטילו ספק, אלא גם בזו של החיילים. אותם לוחמים שכולם אוהבים, מחבקים ועומדים מאחוריהם, אבל רק עד שהם מעידים על פשעי מלחמה שלקחו בהם חלק. אז מיד מוקיעים ומכפישים אותם, כמה שיותר חזק.
לא רק באמינות שלנו הטילו ספק, אלא גם בזו של החיילים. אותם לוחמים שכולם אוהבים, מחבקים ועומדים מאחוריהם, אבל רק עד שהם מעידים על פשעי מלחמה שלקחו בהם חלק. אז מיד מוקיעים ומכפישים אותם, כמה שיותר חזק
זו לא הפעם הראשונה שמתקבלות אצלנו תגובות מסוג זה, אנחנו לא מתרגשות ולא מתנצלות. מזה 13 שנה המקום הכי חם בגיהנום נותן במה לאנשים, לנושאים ולסיפורים שלא יורדים לכולם טוב בגרון. במה לעיתונאים שצועקים את מה שאחרים מנסים להשתיק, שחוקרים ומוציאים לאור מה שכאלה הכפופים לאינטרסים של בעלי הון ומפרסמים משאירים במחשכים.
״עיתונאים ואמצעי תקשורת יהיו נאמנים לחופש העיתונות, לאמת ולזכות הציבור לדעת. הם יגישו לציבור שרות מקצועי, ויפרסמו ידיעות ודעות באחריות, ביושר, בהגינות וללא מורא״ – כך קובע סעיף 2 לתקנון האתיקה העיתונאית שאישרה מועצת העיתונות והתקשורת בישראל. בזמן שיש מי שמשתמשים במראית עין של עיתונות כדי ליצור מצג שווא של אובייקטיביות בזמן שהם מקריאים באולפנים את דפי המסרים, הדבקות שלנו בסטנדרטים עיתונאיים היא הסיבה שאלפי אנשים תומכים בנו מידי חודש. על כן שמירה על כללי של אתיקה עיתונאית קרדינלית לכל העשייה שלנו.
בזמן שיש מי שמשתמשים במראית עין של עיתונות כדי ליצור מצג שווא של אובייקטיביות בזמן שהם מקריאים באולפנים את דפי המסרים, הדבקות שלנו בסטנדרטים עיתונאיים היא הסיבה שאלפי אנשים תומכים בנו מידי חודש
זאת העבודה שלנו – לממש את זכותו של הציבור לדעת. אולם האם לשם כך נסכן את המקורות שלנו? בשום פנים ואופן לא. ״עיתונאים לא יגלו מידע שנמסר להם בתנאי שלא יופץ, ולא יחשפו, במעשה, במחדל או בשל אי נקיטת אמצעי אבטחה מספקים של המידע, את זהותו של מקור חסוי״, קובע התקנון. החלטנו לפרסם את הכתבה כפי שפורסמה – ללא שמות, רק עם שמה של יחידת האם ולא היחידה הגדוד הספציפי, ללא תפקידים ופרטים נוספים לאחר שווידאנו שפרסומם עלול לסכן את הלוחמים. מידע רב נותר שמור במערכת, אך הסיפור השלם נמצא בחוץ.
אובייקטיביות. לא ניטרליות
מהן אותן הוכחות שדרשו המגיבים? איזה ביסוס חסר להם? צילומים של אותו קשיש עם חגורת הנפץ קשורה לצווארו? שרידי גופותו? השמות המלאים של המקורות? לא. כפי שהבהירו רבים מהם, לעיתים באותה תגובה ממש, הבעיה היא עצם הפרסום. ״למי זה עוזר שכל העולם יודע את זה?״, בשאלה הזו, ששאלה אחת מקוראות הפרסומים שלנו ברשתות החברתיות, מובלעת המחשבה שהפרסום מוכוון, מתוזמן ונועד להכפיש את הצבא או לפגוע במעמדה של ישראל בעולם.
בחודש ינואר הונחה על שולחן הכנסת הצעה לתיקון חוק לשון הרע, שקובעת כי דיווחים על פשעי מלחמה, גם של עיתונאים, יחשבו לשון הרע. לפני כחודש אושרה בטרומית הצעת החוק שקובעת חמש שנות מאסר למי ש"יעמיד אמצעים" לרשות בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג – בהם גם עיתונאים. אם תעבור ההצעה בקריאה שנייה ושלישית, בקרוב כל אזכור של מה שהדין הבינלאומי קובע כפשע מלחמה יחשב להעמדת אמצעים לבית הדין הפלילי בהאג. ״במדינה מתוקנת היית הולכת לכלא״, כתבה אחת המגיבות, הייתכן שישראל עומדת סוף-סוף להיות ״מדינה מתוקנת״?
אובייקטיביות אין פירושה ניטרליות, הדיווח מבוסס עובדות אך העמדה שלנו ברורה. אנחנו אומרות בפה מלא – מדובר במקרה מזעזע שמוכרח להיחקר. אולם מטרתנו אינה להכפיש את ישראל או לשרת אידאולוגיה של אף אדם, גם לא של מי מאנשי המערכת. התחקיר מצטרף לשורה ארוכה של פרסומים קודמים מאז ה-7 באוקטובר, שגם הם לא היו תוכן להסברה ישראלית מוצלחת, בלשון המעטה. כפי שקובע הסעיף החותם את רשימת כללי האתיקה העיתונאית – ״תקנון האתיקה חל גם בימי מלחמה״. כדי שהשיח הציבורי על המלחמה, כאן בישראל, יתנהל על בסיס תמונה מהימנה של המציאות המקרה הזה מוכרח היה להיחשף.
הח״כים שעומדים מאחורי הצעות החוק הדרקוניות יודעים זאת היטב, זו גם הסיבה שהם מנסים להפחיד עיתונאים – הם מפחדים משיח ציבורי. לכן עיתונאי שמגיע לפתחו סיפור כזה, והוא אימת אותו לאחר שגם ניסה להפריך אותו, ולבסוף נמנע מלפרסם אותו, עבר גם הוא השחתה מוסרית. גם ניקסון ניסה לסתום לעיתונאים אמריקאים בשנות השבעים את הפה, ולא סתם – שחיתות, ערכית ומוסרית כאחד, זקוקה למחשכים כדי שתוכל לפעול את פעולתה ולשגשג.
קיטוב, פלגנות, יצירת שסעים חברתיים – יחד עם השתקה של מי שחושף את המנגנונים שמייצרים אותם – זו שיטת הפעולה של שלטון מושחת, היא איננה חדשה ולא הומצאה בישראל
״המקום הכי חם בגיהנום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על ניטרליות״ – את המשפט הזה נהוג לייחס לסופר האיטלקי דנטה אליגיירי, מחבר "התופת", אבל מי שהפך אותו לרלוונטי בעת החדשה הוא מרטין לותר קינג. ב-30 באפריל 1967 נשא מנהיג התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, דרשה בכנסיית איבנאזר שבאטלנטה. הוא דיבר נגד המעורבות האמריקאית במלחמה העקובה מדם בווייטנאם, ולא השאיר מקום לעמימות או לנייטרליות. הוא האמין שמול עוול או איוולת עדיף תמיד לקרוא תיגר, ולא להסתופף תחת אורו החמים והמנוון של הקונסנזוס. "יש זמנים״, הוסיף קינג, ״שבהם שקט הוא בגידה".
חמש שנים מאוחר יותר, ב-1972, חשפו שני עיתונאים בוושינגטון פוסט את רשת הריגול שהפעיל הבית הלבן, שבין היתר, פעלה גם נגד קינג וניסתה להסית נגדו את הקהילה השחורה ותומכיה בציבור הלבן. קיטוב, פלגנות, יצירת שסעים חברתיים – יחד עם השתקה של מי שחושף את המנגנונים שמייצרים אותם – זו שיטת הפעולה של שלטון מושחת, היא איננה חדשה ולא הומצאה בישראל.
לצמצם את מרחב ההכחשה
בזמן ששומרי הסף של הדמוקרטיה האמריקאית נחשפו בזה אחר זה כמשתפי פעולה של השלטון המושחת – בקו ההגנה האחרון עמדה עיתונות חוקרת, אמיצה ולוחמנית, ששמרה על הממשל הדמוקרטי האמריקאי מעצמו. ווטרגייט נחשבת לעבודה העיתונאית החשובה והמשפיעה בהיסטוריה, בוודאי של ארצות הברית.
״עצימת עיניים״, היא איננה מדיניות או תוכנית עבודה. כדי להתמודד עם המציאות כפי שהיא, צריך להישר מבט, גם לאמת המכוערת ביותר, ולצמצם את מרחב ההכחשה
הערובה להישנות אסונות כמו ה-7 באוקטובר, היא פער כל כך גדול בין תפיסת המציאות של ישראלים לזו של עזתים ופלסטינים בכלל. באותה מידה מסוכן הפער בין חלקים בתוך החברה הישראלית. שיח מקוטב, מסולף, מוטה, ומגוייס – הוא סכנה ברורה, ממשית ומיידית. ״עצימת עיניים״, היא איננה מדיניות או תוכנית עבודה. כדי להתמודד עם המציאות כפי שהיא, צריך להישר מבט, גם לאמת המכוערת ביותר, ולצמצם את מרחב ההכחשה. מהסיבה הזו אנחנו לא מתכוונות לתת לאף אחד להפחיד אותנו – למגיבים, לטוקבקיסטים, או לחברי כנסת מציעי חוקי ההשתקה.