איתן, לוחם ומפקד בחטיבת הנח״ל, העביר חצי שנה מהשירות הסדיר שלו כסמל מחלקה בעזה. במהלך התקופה היה עד לכל כך הרבה מקרים של ביזה, שהוא כבר לא יכול להיות מופתע. ״בסבב הראשון אני והמ״מ היינו עוברים על התיקים של הלוחמים כדי לראות מה נגנב. היו שם כאפיות, שטיחים, מה שאת לא רוצה. כל אחד לקח איזו מזכרת״. סיפר איתן (שם בדוי. שמות כל המרואיינים בכתבה שמורים במערכת) בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום. לדבריו ההחלטה לחפש בתיקי החיילים הייתה יוזמה עצמאית, שלו ושל המ״מ כמפקדים. אלא שבמהרה היקף התופעה של לוחמים הנוטלים רכוש של עזתים, חוצים איתו את הגבול ונוהגים בו כשלהם – היה כל כך רחב עד שהם הרימו ידיים. ״הפסקנו לעשות את זה אחרי הסבב הראשון והשני. זה כל הגדוד. בכל מקום חיילים עושים את זה ובכל מקום הם מצליחים להחביא״. אך לטענתו יש דברים חמורים מלוחם שלקח כאפייה כמזכרת.
״הבעיה האמיתית הייתה כשרס״פים (רב סמל פלוגתי – א״פ) היו נכנסים עם אוכל ותספוקת״. לדבריו, הרס״פים ״היו פורקים את כל המזון והתחמושת, ומעמיסים על המשאיות ספות וריהוט לפלוגה״. זו כבר לא הייתה יוזמה של חייל צעיר״, אלא, הוא אומר ״מפקד בכיר שלוקח ציוד מבית של אנשים בעזה, בידיעה מלאה של הסמג״ד והמג״ד. באתי לסמ״פ שלי ושאלתי אותו מה הקטע. הוא אמר שזה באמת נראה רע, אבל שאין לו מה לעשות עם זה״.
״אם אני אמצא עכשיו משהו ואני ארצה לקחת אותו, הפקודה של המ״מ שלי אם לקחת או לא תהיה תלויה נטו במוסריות האישית שלו בתור בן אדם. בדרגות היותר גבוהות זו העלמת עין מוחלטת. לא מעניין אותם להתעסק בזה, וזה אפילו בסדר מבחינתם״
במסגרת עבודת התחקיר לכתבה אספנו עשרות עדויות ועשרות רבות של תיעודים למעשי ביזה בעזה ובלבנון. החל מגניבת סכומים גדולים של כסף מזומן, תכשיטים יקרי ערך, מחשבים, סמארטפונים, וציוד אלקטרוניקה; דרך רהיטים למיניהם ועד פרטי לבוש ומוצרי קוסמטיקה. בנוסף לרכוש של אזרחים שלוחמים נטלו באופן פרטי, הצטברו עדויות ותיעודים לציוד צבאי – אמצעי לחימה, תחמושת, ואף כלי נשק ממש. מעל כל אלה בלטו תיעודים של מכירת הרכוש שנבזז, בערוצי טלגרם או בפרהסיה, במארקט פלייס – פלטפורמת המכירה והקנייה של פייסבוק.
יד שנייה מחייל
בין יתר המחדלים שתוארו בתחקירי צה״ל על ה-7 באוקטובר, ביום חמישי האחרון פורסם גם כי לצד אלפי המחבלים נכנסו ארצה גם כ-2,200 אזרחים ובוזזים. על פי עדויות של שורדים, ועל פי סרטונים ותיעודים שפורסמו על ידי הפולשים עצמם בזמן ואחרי הטבח, שלל רב וציוד יקר ערך נלקח מבתיהם של תושבי העוטף: החל מסכומי כסף גדולים, דרך תעודות מזהות ורכבים – הביזה הברוטלית שהתרחשה בעוטף באותה שבת הותירה צלקת עמוקה בתודעה הציבורית הישראלית.
היו אנשים שלקחו כלי נגינה או נשקים שהם מצאו. יש אנשים עם אמל״ח עזתי בבית, בוודאות. בין אם מחסניות, אקדחים קלצ׳ניקובים״
לדברי לוחמים ששוחחו עם המקום הכי חם בגיהנום, עם אותה הצלקת בדיוק הם נכנסו לרצועה. ״יש בארץ מיינדסט שאחרי ה-7 באוקטובר מותר לעשות הכל בעזה. עדיין, גם היום״, אומר עומר, לוחם נוסף שלחם ברצועה. ״בין אם זה דיבור על חפים מפשע ובין אם זה אמירות כמו ׳הם תמכו ב-7 באוקטובר אז מגיע להם שניקח להם את הכסף׳, וגם העניין של למי זה משנה אם ניקח את הדברים או נהרוס אותם״.
ב-21 בדצמבר 2024 עלתה מודעה במארקט פלייס ובה מוצעת למכירה של גיטרה אקוסטית ב-450 שקל. ״גיטרה מעזה מנגנת מדהים״, כתב המוכר והוסיף: ״אחלה כלי מחאן יונס״. המודעה עוררה סערה בטוויטר ותוך שעות בודדות הוסרה. את חשבונו של המפרסם כבר לא ניתן למצוא ברשתות. אולם מדובר רק בקצה התופעה, שכן כפי שעולה מתחקיר המקום הכי חם בגיהנום מירב הפעילות מתרחשת בתוך רשת מכירה ענפה שמתנהלת מתחת לרדאר, ברשת הטלגרם. שם נמכרים בעיקר תכשיטים, שעונים יקרי ערך וכן גם כלי נשק שונים.
הפרטים שנמכרים הם לרוב פרטים בהם לא ניתן לעשות שימוש ״רגיל״ – כלומר לשמור אותם כמזכרת או לתת אותם לקרובים, או לחילופין להשתמש בהם בשל היותם מפלילים. לעיתים מדובר בתכשיטי זהב עם כיתוב בערבית, בטבעות יקרות ערך שנמצאו ברצועה, אך גם בתחמושת וכלי נשק. המכירה נעשית בקבוצות טלגרם סגורות ופרטיות, אליהן ניתן להיכנס רק עם לינק ואחרי סינון משמעותי. ״אלו אותן הקבוצות שבהן את יכולה לקנות סמים ונשק, אז שם גם מוכרים פרטים בזוזים״.
״הרבה יותר קל לקחת מזומן מאשר לקחת משהו ולמכור אותו. שמעתי על סיטואציות של סכומים משמעותיים שנלקחו, אלפי ועשרות אלפי שקלים, שטרות זה הכי קל בעולם. לא מופרך בכלל שדברים נלקחו כדי להימכר״
״לא מופרך בכלל שחלק מהדברים נלקחו כדי להימכר, אבל אני גם יודע שהרבה אנשים מבינים שזה מעבר לגבול הסביר, אז הם דואגים להסתיר את זה מאוד. אנשים שמוכרים לא ישמחו ישר לספר על הדברים האלה לחברים שלהם״, העיד עומר. לדבריו גם אם לא הייתה כוונת מכירה ברורה בעצם הגניבה, ערך הפריט עדיין שיחק תפקיד משמעותי. ״היה דיבור של ׳בוא ניקח את זה כי זה שווה הרבה כסף׳. נגיד על מכשירים אלקטרוניים, אוזניות, טלפונים, מכשירי גיימינג וכאלה. היו אנשים שלקחו כלי נגינה או נשקים שהם מצאו, ויש אנשים עם אמל״ח עזתי בבית. בין אם מחסניות, אקדחים קלצ׳ניקובים. אם יש חייל אחד שאני יודע עליו שהצליח – אין סיכוי שהוא היחיד״.
בסוף השבוע האחרון פורסם כי מאז פרוץ המלחמה הצטברו בה כ-180 אלף פריטי אמל"ח – מרצועת עזה, מדרום לבנון ומסוריה. בכתבה נטען כי לפחות כמות דומה של אמל״ח לא הובא ארצה כשלל, אלא ״הושמד בשטח האויב״. כל הלוחמים עמם שוחחנו במסגרת העבודה על התחקיר סיפרו גם על גניבה של כלי נשק.
מעזה במתנה
״אין עם זה בעיה מבחינת הפיקוד. אם אני אמצא עכשיו משהו ואני ארצה לקחת אותו, הפקודה של המ״מ שלי אם לקחת או לא תהיה תלויה נטו במוסריות האישית שלו בתור בן אדם״, מסביר עומר. בשיחה עמו, כאשר ניסה לתאר את הלך הרוח בחטיבה סביב רכוש של עזתים שנתקלו בו הלוחמים במהלך התמרון הקרקעי, אמר עומר כי אין איסור רשמי של הדרג הפיקודי הישיר שלו – בפלוגה ובגדוד שכלל עסק בנושא. המציאות בשטח, כפי שהוא מתאר אותה, היא מציאות של העלמת עין של המפקדים, במקרה הטוב. ״בדרגות היותר גבוהות יש העלמת עין מוחלטת. לא מעניין אותם להתעסק בזה, וזה אפילו בסדר מבחינתם. אין לי ספק שגם בדרגות הגבוהות יש ביזה, גם של חפצים בעלי יותר ערך״.
״הייתי מחלק את הביזה לשניים: גניבה של מזכרות ורכוש שווה ערך, וגניבה לשם שימוש״, אומר ליאור, שלחם בעזה בשלושת החודשים הראשונים למלחמה. ״מזכרות יכולות להיות מסבחות (שרשראת תפילה מוסלמית – א״פ), דרגות, מפות או דגלי חמאס, ושימוש יכול להיות שמיכות, אוכל וחפצים אחרים. יש לי חבר שלקח סיר ואמר ׳בסדר, זה גם ככה בית שאמור להתפוצץ׳. זה ממש מנחה אנשים. ׳גם ככה הולכים לפוצץ את הבית הזה. אני לא אציל משם דברים?׳״.
״מקבוקים, מחשבים ניידים, אלקטרוניקה בעשרות אלפי שקלים, אוזניות איירפודס – אלו רק דברים שאני ידעתי עליהם. אני בטוח שהחיילים שלי פשוט למדו להסתיר את זה טוב״
״בכניסה הראשונה היינו יותר חדים על הדברים ויותר קשוחים, אז היו הרבה מקרים שהצלחנו למנוע״, מוסיף עומר. ״מקבוקים, מחשבים ניידים, אלקטרוניקה בעשרות אלפי שקלים, אוזניות איירפודס – אלו רק דברים שאני ידעתי עליהם למרות שהחיילים שלי ידעו שהם צריכים להסתיר את זה ממני. זה כאילו קטן, אבל אני בטוח שהם פשוט למדו להסתיר את הדברים טוב יותר״.
על היקפי התופעה ניתן ללמוד לא רק משיחות עם לוחמים, אלא גם משיטוט סטנדרטי ברשתות החברתיות: בסרטון שהעלה חייל לעמוד האינסטגרם הפרטי שלו הוא צילם את עצמו אוחז בשעוני יד שמצא בית בשכונת רימאל, ובסרטון אחר נראה חייל מציג את השלל שמצא בבית נוסף – חולצות כדורגל.
כשאחיה של זיו חזר מעזה היא העלתה סרטון לטיקטוק בו היא מראה את השלל שהביא לה לכאורה מהרצועה. ״כולם מביאים מתנות מחו״ל אבל אח שלי מביא את המתנות הכי שוות מעזה״. הסרטון תפס תאוצה וצבר מעל ל-2,400 לייקים ועשרות תגובות נוספות, בהם פרטו הגולשים איזה רכוש בזוז קיבלו הם מהרצועה. כוסות, מטענים, בשמים, שטיחים, שרשראות, מחברות, טאבלטים, גרזנים, דרבוקות, כסאות, וסטים, מצלמות, תמונות, מחשבונים ואפילו אופנוע הם רק חלק קטן מהרשימה הבלתי-נגמרת של החפצים שצוינו בתגובות לאותו סרטון, שאמנם הוסר מהרשת – אך התיעודים נותרו בעינם.
״יש לי חבר שהיה ביחידת ניוד והעביר חיילים פנימה והחוצה מהרצועה. הוא סיפר שבאחד המקומות מישהו הביא איתו אופנוע והם לא הסכימו לו להעלות את זה לרכב״, מספר ליאור. ״שמעתי על מקרה אחר שמישהו רצה לגנוב אופניים חשמליים והוא ניסה לקשור אותם לטנק, ומישהו שניסה לגנוב איי-רובוט שהוא מצא. הוא השאיר אותו בעזה רק לאחר שחיבר אותו לגנרטור והבין שהוא לא עובד״.
לצד השלל האלקטרוני שנבזז, גם לא מעט כספים נגנבים מהרצועה. לדבריו של ליאור, במהלך הסבב הראשון שלו בעזה הוא מצא יחד עם חבריו ליחידה 3,000 שקל בשטרות. אחרי דין ודברים החליטו הכוחות להעלות אותם באש. במקרה אחר, כך על פי עדות נוספת, אלפי שקלים שנמצאו ברצועה במטבעות נגנבו על ידי הכוחות עצמם. ״הכסף התחלק התיקים וזהו. כסף מזומן שיש לך״.
אכיפה למראית עין
במקרה של מציאת כספים ותחמושת, אמורים החיילים לדווח למפקדים מעליהם, שאמורים בתורם ליידע את היחידה לפינוי שלל (יחפ"ש) של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. חודש לתוך המלחמה דיווחה היחידה על 5 מיליון שקל שהוחרמו ברצועה והופקדו לקופת המדינה. כעת עומד המספר על 100 מיליון שקל, במזומן, מעזה ולבנון גם יחד.
האיסור על ביזה במשפט הבינלאומי מופיע בסעיף 28 לתקנות האג, וסעיף 33 לאמנת ז׳נבה הרביעית. הוא גם חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי ואין מחלוקת על כך שהאיסור חל על ישראל. מדובר גם פשע בינלאומי לפי חוקת רומא של בית המשפט הפלילי הבינלאומי. לוחמים וחיילים ״מן השורה״ בצה״ל לא נחשפים לדין הבינלאומי לאורך שירותם. רק קצינים שמגיעים לקרוס קצינים עורכים היכרות עם הדינים – וגם זה באופן מוגבל ביותר.
על פי סעיף 74 לחוק השיפוט הצבאי הישראלי, ״חייל שבז ביזה, או שפרץ לבית או למקום אחר כדי לבוז ביזה, דינו – מאסר עשר שנים”. עונש על ביזה חמור הרבה יותר מעונש על גניבה רגילה, שעונשה המירבי עומד על 3 שנים. יחד עם זאת, השופטים הצבאיים נוטים להקל בדין בנוגע למקרי ביזה, ואינם נוהגים לגזור יותר מאשר חמישה חודשי מאסר בפועל.
ב-21 בפברואר 2024 שלחה הפרקליטה הצבאית הראשית, אלופה יפעת תומר־ירושלמי, איגרת למפקדי צה"ל, בה כתבה כי נתקלה במעשים ש"לא ממלאים אחר ערכי צה"ל, חורגים מהפקודות ומהתחום המשמעתי – וחצו את הרף הפלילי". באיגרת פירטה על ״התבטאויות לא ראויות, המעודדות תופעות פסולות; הפעלת כוח בלתי מוצדקת מבצעית, לרבות כלפי עצורים; ביזה, שימוש או הוצאת רכוש פרטי שלא לצורך מבצעי; והרס רכוש אזרחי בניגוד לפקודות״.
באותו היום גם הרמטכ״ל שלח מכתב למפקדים בצבא בו כתב: "אנו נוהגים כבני אדם ושומרים, בניגוד לאויבנו, על צלם אנוש. עלינו להקפיד שלא להפעיל כוח היכן שלא נדרש, להבחין בין מחבל לשאינו, לא לקחת דבר שאינו שלנו – מזכרת או פריט אמל"ח, ולא לצלם סרטוני נקמה".
לדברי ד״ר יהלי שרשבסקי, מומחה במשפט בינלאומי ומשפט הומניטרי, הפנייה של הפצ״רית והרמטכ״ל כוונה גם לחיילי צה״ל וגם לעיניים הבינלאומיות, אך המבחן הוא התפקוד של המערכת. ״שהחקירות יהיו עצמאיות ואמיתיות, שהן לא נועדו רק להיות איזה מגן לא אותנטי רק כדי להגיד חקרנו״. ביזה זו עבירה, גם תחת הדין הישראלי וגם תחת הדין הבינלאומי שישראל מחוייבת אליו, מסביר שרשבסקי. ״באופן רשמי גם המדינה לוקחת שלל. זה הגיוני אבל זה יוצר טשטוש״. ברוב המקרים ההיגיון הבריא עובד, אבל לא תמיד. ״הבעיה שגניבה או ביזה נתפשת כפיצוי או שחרור קיטור. ׳אם אני בסיטואציה כ״כ נוראית לפחות אני אקח מזכרת. זה לא כזה נורא׳. בעולם ׳רגיל׳ יש רכוש אזרחי ואין נסיבות שנוגעים בו. בדיני המלחמה יש נסיבות בהם מותר להרוס רכוש אזרחי – בעיקר כשיש צורך מבצעי מובהק. בעזה חלק גדול מהמורכבות זה הרכוש האזרחי – יש שם הרס עצום וחסר תקדים של רכוש. בתוך המציאות הזו הכל נראה פיצ'פקעס״.
מה שמייחד את המלחמה הנוכחית, הוא מסביר, זו העובדה שמראשיתה היא מתועדת באינספור דרכים. ״יש לא מעט סרטונים שמראים חיילים הורסים במכוון רכוש, הראיות פשוטות. המערכת צריכה להראות שהיא מצליחה לטפל במקרים האלה כמו שצריך״. לדבריו הקושי בהעברה של נורמות משפטיות לחיילים טמון באבחנה מתי הפעלת כוח נעשית לצורך צבאי ומתי לא. ״חיילים לא לומדים דיני מלחמה עד קורס קצינים. כשאין את ההפנמה הזו זה נופל על טוב ליבו של כל קצין רנדומלי ועל נורמות חברתיות בתוך יחידות. גם דברים שנראים לנו כמו קומן סנס – שאסור לגנוב – במציאות כזו מטשטשים מאוד״. לדבריו ״ההתמקדות בסרטונים בציבוריות הישראלית ובצבא עוסקת בעיקר בסכנה לחיילים שמתועדים בהם. להדגיש היבטים פרגמטיים יכולים להיות דרך חשובה לתמרץ חיילים לציית, אבל יש סכנה גדולה בהתעלמות מהפגם המוסרי והחוקי שנמצא בתוכן של חלק מהסרטונים עצמם. יש חשיבות גדולה לעבוד קשה כדי שנורמות יופנמו אצל החיילים עצמם. אין למלחמה הזו תקדים מבחינת מספר החודשים והאינטנסיביות שלה. בהתחלה אמרו ׳בואו נתעסק בדברים החשובים. זה הפך לכדור שלג ויצא משליטה״.
״יש הבדל בין להיות ביקורתי כלפי המערכת לבין להתייאש ממנה. לחץ אפקטיבי זה להציב את המערכת בפני ראיות קונקרטיות למקרים קונקרטיים. ואז אין אפשרות למסמס את הטענה כמשהו כללי. והמערכת תקבל החלטה מה היא עושה – אם היא מועלת בתפקידה היא מכריעה שהיא בבעיה״
לפי ד״ר שרשבסקי מרכז הכובד לא יכול ליפול רק על המערכת המשפטית, בייחוד בתופעות רחבות היקף כמו ביזה. ״חלק הכרחי מהדרך להתמודד עם המעשים היא מערכת האכיפה, אבל היא מגיעה לאחר מעשה, ובתופעות כמו ביזה יש הכרח במניעה דרך משמעת ואכיפת הכללים בצבא עצמו מהפיקוד הבכיר עד אחרון החיילים. אבל יש לחץ על הפיקוד הבכיר ובציבוריות הישראלית לא פשוט להפנים שיש לא מעט הפרות על ידי חיילים. מה שהמלחמה הזו חושפת זו בעיה חריפה של פיקוד ושליטה בהקשר הזה״.
פנינו לדובר צה״ל על מנת להבין את היקף התופעה במלחמת חרבות ברזל, וביקשנו לדעת את מספרי האירועים בהם נפתחה חקירה של אירועי ביזה או בוצעה הרשעה של חייל בגין ביזה. צה״ל סרב למסור את הפרטים, והסתפק בתגובה הלקונית המצורפת בסוף הכתבה. יחד עם זאת, בכתבה אחרת שפורסמה באתר ynet נטען כי נרשם ״מספר קטן״ של מקרים בהם שלל נגנב על ידי חיילי צה״ל, שכללו גניבה של רובי קלצ׳ניקוב וג׳יפ של חיזבאללה. אותם מקרים, כך על פי הכתבה, מטופלים במישור הפלילי.
מקרה נוסף אליו צה״ל סרב להתייחס הוא מקרה שאירע לפני כשנה, בו לוחם פרסם למכירה בפייסבוק פריטים שבזז מהרצועה. צה״ל הגיב אז בלשון חד משמעית, והבהיר כי מתנהלת נגדו חקירת מצ״ח, אך כששאלנו אותם איפה עומדים הדברים ביחס אליו – סרבו להשיב. כפי שהתברר בתחקיר שערכנו – המעשים שנחקרים היו רק ההתחלה.
מלחמה היא חוויה
״אנשים מגיעים לעזה ומעבר לכל הדברים שאפשר לומר על המלחמה, בשביל חייל מלחמה היא חוויה. הוא רוצה לזכור את הדבר הזה. איך עושים את זה? לוקחים מזכרות״, אומר יובל גרין, ממובילי מחאת המילואימניקים. יובל שרת בעזה כחובש בחטיבת הצנחנים מה-7 באוקטובר ועד לחודש ינואר 2024, והיה עד, לדבריו, לעשרות מקרי ביזה. ״היינו נכנסים לפשיטות רק כדי לבדוק שאין שם נשק, ואנשים היו מחפשים מסבחות בהיסטריה. זה היה פריט איסוף, הם השוו את זה, אספו את זה, היה לנו אחד שהיה נכנס לכל בית והופך חדרי ילדים רק כדי למצוא שרשראות תפילה. לא מתוך אכזריות, אלא כי הפלסטינים כל כך על הזין שאתה תהפוך את החדר אם זה מה שבא לך. אמרתי למ״פ שהביזה מפריעה לי, והוא אמר שאין לו את המשאבים להתעסק בזה״.
״אנשים היו מחפשים מסבחות בהיסטריה. היה לנו אחד שהיה נכנס לכל בית והופך חדרי ילדים רק כדי למצוא שרשראות תפילה. לא מתוך אכזריות, אלא כי הפלסטינים כל כך על הזין שאתה תהפוך את החדר אם זה מה שבא לך״
״חברים שלנו נכנסו לבתים ופרקו כל עול: הרסו דברים בכוונה, שברו דברים בכוונה, ריססו גרפיטי על הקירות כל הזמן, שיחקו עם בגדים שהם מצאו. תחשבי שכדי ׳ליישם׳ בית, כלומר להפוך אותו לשימושי עבור הצרכים המבצעיים שלך, את צריכה לזרוק מהחלון את כל מה שאת מוצאת בו. מה שלי היה הכי קשה זה כשעשו נזק מיותר״. לדבריו של יובל, במסגרת פק״ל הרעשה, שהוא נוהל מבצעי במסגרתו מקיפים את הבית בשברי זכוכית על מנת שהכוחות יוכלו לשמוע אנשים שמתקרבים למבנה, עשו החיילים איתם הוא שרת נזק רב. ״מישהו מהצוות שלי לקח טלוויזיה שהוא מצא, חדשה, וריסק אותה מהחלון רק כדי שהיא ׳תרעיש׳. אתה פשוט כל כך לא שם את הפלסטינים בנקודה שהם שווים לך, שאתה מוכן לעשות הכל״.
״בעזה ניסיתי להפוך את הגלגל 180 מעלות, ולהבין איך מה שאני עושה נראה מול מה שאזרחים עזתים עשו בעוטף ב-7 באוקטובר. אם נסתכל על סרטון באינסטגרם שנראה עזתי מחזיק שרשרת של ילדה שהוא לקח מבארי זה יראה לנו מזעזע, אז מבחינתי אין הבדל״
ובין עוד סיפור ועוד סיפור של גניבה והרס חסרי תקדים, אני שואלת את עומר איך הוא הצליח לשמור על התנגדות חד משמעית לביזה בסביבה בה המעשה כל כך נורמל. ״השיקולים הם ׳זה ישרף אם אני לא אקח את זה, אז עדיף שאני אקח את זה׳. או ׳יש פה כרגע אייפון, למי אני מעדיף שיהיה לי אייפון: לי, או לעזתי?׳, וזה הפך את כל הראייה שלי למאוד שונה״.
איך?
״בכל סיטואציה שהייתי בה בעזה ניסיתי להפוך את הגלגל 180 מעלות, ולהבין איך מה שאני עושה נראה מול מה שאזרחים עזתים עשו בעוטף ב-7 באוקטובר. אם נסתכל על סרטון באינסטגרם שנראה עזתי מחזיק שרשרת של ילדה שהוא לקח מבארי זה יראה לנו מזעזע, אז מבחינתי אין הבדל. אני לא חושב שאנחנו עושים את אותו הדבר, אבל חשוב מאוד בכל רגע לשמור שלא נעשה את אותו הדבר. בכל דקה בלחימה אנחנו צריכים לנסות להיות כמה שיותר מרוחקים כדי לא להיות דומים להם, וזה מהלך שלא תמיד קורה״.
״אני מבין את השיח הפרגמטי בנוגע להאג, על האם המדינה תהיה בצרות״, אמר גורם משפטי ששוחח עם המקום הכי חם בגיהנום בנוגע לשאלותינו על הדין הבינלאומי והאכיפה שלו בצה״ל. ״אלו שאלות לגיטימיות לחלוטין. אבל יש שאלה עמוקה יותר – איזו חברה אנחנו נהיה אחרי המלחמה? איזה נורמות יהיו הרווחות? אתה תסתכל על עצמך בראי עוד עשר שנים, הדברים האלה חשובים. הם עולים בעיבודים שאחרי. דברים שלפעמים לוקח להם כמה שנים לצאת. זה אלמנט קריטי, מה זה אומר עלינו כבני אדם ואיך היינו רוצים לחשוב על עצמנו.
״יש פה נקודה שאם לא מייפים אותה ומכירים בקושי ולוחצים ומתעקשים ולא מתייאשים, מגדילים את הסיכוי שדברים מסוימים ישתנו. מי שאכיפה חשובה לו אסור לו להתייאש. יש הבדל בין להיות ביקורתי כלפי המערכת לבין להתייאש ממנה. לחץ אפקטיבי זה להציב את המערכת בפני ראיות קונקרטיות למקרים קונקרטיים. ואז אין אפשרות למסמס את הטענה כמשהו כללי. והמערכת תקבל החלטה מה היא עושה – אם היא מועלת בתפקידה היא מכריעה שהיא בבעיה מאוד קשה. התפקיד של האנשים שחשוב להם זה להביא את הדברים האלה למקום שיהיה הכרח לקבל החלטות לגביהם״.
מדובר צה״ל נמסר בתגובה: ״ביזה במהלך פעילות צה”ל היא עבירה חמורה המנוגדת לערכי צה”ל ולפקודותיו. כל טענה בנושא נבדקת ומטופלת בהתאם״.