חוף זיקים, 7 בספטמבר 2014, צעיר בן 28 מגיע מכיוון צפון וצועד בנחישות על קו המים. את צעדיו החל כשיצא מביתו בעיר אשקלון. ככל שהוא מדרים ומתקרב אל גדר הגבול עם רצועת עזה, שבועיים לאחר הפסקת האש במבצע צוק איתן, צעדיו נעשים נחושים יותר. כאשר הגיע למפגש קו המים עם הגדר הוא החל לטפס עליה באותה נחישות. את הרגעים האלו תופסות מצלמות המעקב הצה״ליות. בזמן אמת צופים בהם במשך דקות ארוכות התצפיתניות והלוחמים בגזרה. איש לא מנסה לעצור אותו. הצעיר חוצה לרצועת עזה ונעלם. תשע שנים יחלפו עד שיתקבל ממנו אות חיים ראשון.
חלף זמן רב באותו יום עד שהתברר לצבא שמדובר באזרח ישראלי, יהודי ממוצא אתיופי. בהמשך ילמדו שהצעיר, אברה מנגיסטו, הוא מתמודד נפש במצב שברירי, אך בשלב הזה, כאשר הוא נמצא כבר בעומק הרצועה, זה היה מאוחר מדי. אם החיילים היו יודעים על מוצאו, האם היו פועלים אחרת? מה עמד מאחורי הצפייה חסרת המעש ברגעי חציית הגדר? האם הייתה זו החלטה מודעת לאפשר לו לעבור לרצועת עזה? אלו שאלות שבמשך עשר וחצי שנים הדירו שינה מעיניהם של בני משפחת מנגיסטו ושל קהילת יוצאי אתיופיה כולה.
אתמול (שבת), לאחר עשר וחצי שנים, שהם 3,821 ימים שספרנו כל אחד מהם בדף הבית באתר המקום הכי חם בגיהנום, הישראלי שישב הכי הרבה זמן בשבי האויב סוף סוף משתחרר. זהו רגע מאושר של סגירת מעגל עבור משפחת מנגיסטו ומובילי המאבק להשבתו. מאז אותו בוקר חם של ספטמבר, הסיפור של אברה מנגיסטו הפך מכונן והצטרף לסיפוריהם של יוסף סלמסה ודמאס פיקדה, שיחד הציתו את מחאת 2015 של הקהילה ופתחו עשור של מאבקים בדרישה לשוויון. אך האם שובו של מנגיסטו הוא גם תמונת ניצחון של המאבק האתיופי? בכלל לא בטוח.
חשבו שהוא עובד זר
״יש כמה נקודות בהיסטוריה של ההתמקמות שלנו בארץ שהן קריטיות, אבל הרגע הכי צורב עבורי היה להבין שהמקרה של אברה לא קרה בטעות״, אומרת שולה מולא, יו״ר אגודה יהודי אתיופיה באותה העת, בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום. ״הנחת העבודה של החיילים הייתה שבגלל שהוא חום הוא לא יכול להיות מקומי, הוא לא יכול להיות ישראלי, הוא לא יכול להיות יהודי. החיילים ראו אותו. ראו שחיפש איך לקפוץ פנימה. רואים את זה מאוד ברור בצילומים ולא צריך להיות איש צבא עם דרגות כדי להבין את זה. מקפיצים כוחות על הרבה פחות מאזרח שחוצה את הגדר. ככל שמתעמקים מבינים שחיילים פשוט נתנו לו להיכנס״.
לאחר שהצבא שלח בשוויון נפש את מנגיסטו לעשור בגיהנום, מצד מערכת הביטחון החל מסע לטיוח המחדל. במקביל גורמים בממשלה פתחו בניסיון לקבור את המקרה, או ״למזער את המחיר״ כהגדרתם. הקמפיין החל עם צו איסור פרסום גורף וממושך על כל פרטי המקרה, מניעת מידע מעיתונאים, ובצעד חריג, שמדיף ריח גזענות חריף, גם להשתיק את משפחת מנגיסטו.
״הייתה מעורבות של משרד תקשורת מאוד גדול שנשכר כדי להפעיל עלינו לחץ לא לדבר. הלכנו עם מכתבים שהכריחו אותנו לכתוב בכתב יד ללשכת ראש הממשלה, ללשכת הנשיא, ליו״ר הכנסת״
"יש לכם שתי אפשרויות: אפשרות אחת להפנות את האצבע לחמאס ולהגיד 'אתה מחזיק באברה, אתה אחראי לגורלו, תחזיר לנו אותו ואנחנו רוצים לדעת שהוא חי'. אפשרות שנייה להחזיר את האצבע מהחמאס לירושלים ולהגיד 'אתם לא בסדר, נתתם לו לעבור, תבחרו אתם ותהיו אחראים לתוצאות״, כך בחר מתאם השבויים והנעדרים דאז ליאור לוטן, כפי שהתברר בהקלטת שיחה שלו עם משפחת מנגיסטו שנחשפה בערוץ עשר, לאיים על משפחה מבוהלת שבנה יקירה שבוי אצל ארגון טרור רצחנו.
״אני אגיד את זה בצורה הכי קשוחה שיש: מי שיעמיס על אברה את הסיפור בין העדה האתיופית למדינת ישראל ישאיר אותו בעזה, מי שיעמיס על אברה את הסיפור שלו, מה הוא כועס, מה הוא מתוסכל, מה קשה לו – ישאיר את אברה עוד שנה בעזה״, המשיך לוטן. ״אחרי פרסום ההקלטה הסיפור התפוצץ ואנשים היו ברחובות. בהמשך התברר בתחקיר של אילנה דיין שלפני שהוא חצה גם הלוחמים ראו אותו. היו להם הרבה מאוד אפשרויות וזמן לעצור אותו״, נזכרת מולא.
״ניסו להשתיק אותנו בכל דרך. הייתה מעורבות של משרד תקשורת מאוד גדול שנשכר כדי להפעיל עלינו לחץ לא לדבר. הלכנו עם מכתבים שהכריחו אותנו לכתוב בכתב יד ללשכת ראש הממשלה, ללשכת הנשיא, ליו״ר הכנסת. הלכנו לכל מקום שאפשר״, מספרת זיוה מקונן דגו, מנכ״לית אגודת הודי אתיופיה באותה תקופה, אשר מלווה מאז את המשפחה. את השיחה עם המקום הכי חם בגיהנום היא מתחילה מסוייגת. ״אני שמחה שאברה חוזר, שהוא חי, זה לא נתפס. אבל קשה לי לדבר היום״, היא אומרת בקול חנוק בשיחה שהתקיימה ביום חמישי בערב, זמן קצר לאחר שגופותיהם של כפיר ואריאל ביבס זוהו בישראל. ״אנחנו רואים דברים נוראים כל כך, שהכל מרגיש חסר טעם״. אך היא מתעשתת. היא יודעת היטב שזוועות 7 באוקטובר לא מבטלות עשור של זוועות שעבר אברה ועברה משפחתו.
לדבריה ככל שהתבהרו פרטי המקרה, הלכה והתבהרה גם הסיבה להשתקה. ״כולם אמרו לנו שנשתוק. לא לעשות רעש אם אנחנו רוצים שהוא יחזור. היה פחד״. בכירים שפגשה מקונן דגו יחד עם משפחת מנגיסטו ונשאלו איך ייתכן שאברה פשוט חצה את הגדר ואיש לא עשה דבר, השיבו בכנות שהותירו אותה המומה. ״אמרו לי שחשבו שהוא עובד זר. זה הסיפור של הגזענות. שבאופן אוטומטי ראו שחור והדביקו לו את התוית. אמרו לא ייתכן שהוא ממדינת ישראל. כאילו אין אזרחים שחורים במדינת ישראל. אם היו חושבים שהוא אזרח אז צריך גם לשלם מחירים של אזרח״.
״הם לא רצו לשלם. זה אזרח ישראלי מהסוג הלא רצוי. הרי היו להם כל כך הרבה צמתים שאנחנו יודעים שהם יכלו לקבל אותו. זה לא קרה כי הם קשרו את הגורל שלו ושל הישאם א-סייד עם גורל החללים הדר גולדין ואורון שאול, בזמן שיכלו לקבל שני צעירים בחיים על בסיס הומניטרי״, אומרת מולא. הצימוד בין שני האזרחים לגופות שני חללי צה״ל נועד לשפר את סיכויי השבת החללים ולהפחית מהמחיר שדורש חמאס, התוצאה הייתה הפוכה. א-סייד ומנגיסטו, שני מתמודדי נפש בני קהילות שאינן נמנות על ההגמוניה הישראלית, הפכו שיאני השבי של ישראל.
״לא היה חוזר בלי ה-7 באוקטובר״
רק ביולי 2015 הוסר צו הפרסום מהפרשה במהלך שגם מערכת המקום הכי חם בגיהנום לקחה בו חלק במסגרת בקשה לבית המשפט. כשהפרשה נחשפה אילן מנגיסטו, אחיו של אברה, אמר במסיבת עיתונאים מחוץ לבית המשפחה באשקלון: ״החלטנו אני ומשפחתי לנהוג באיפוק ולתת לממשלת ישראל את הזמן כדי להשיב את אחי הביתה. אני פונה אליכם תושבי ישראל ומבקש גם בשלב הזה לנהוג באיפוק, תודה רבה". המאבק אכן היה מאופק, אך קשה שלא לתהות עד כמה מכבש הלחצים להשתקתו הוא שהמשיך להכתיב את אופיו גם בעתיד.
״יש קולות שאומרים שהוא לא היה צריך לחזור לפני חטופים אחרים. מסרבים לראות בנו חלק מהחברה אז מובן מאליו שצריך להציל קודם את מי שבאמת שייך״
״אני יודעת להגיד, בצער אבל בביטחון – אברה לא היה חוזר אם לא היה ה-7 באוקטובר״, מצהירה מולא בכאב טענה שמסתמנת כקונצנזוס בקהילה. ״גם עכשיו יש קולות מאנשים שיש להם השגות על השחרור שלו. אומרים שהוא לא היה צריך לחזור לפני חטופים אחרים זה מספר משהו יותר עמוק – שהחברה ומי שמוביל אותה, המנהיגות, מסרבים לראות בנו חלק מהם. עבורם זה מובן מאליו שצריך להציל קודם את מי שבאמת שייך״.
גילי דסליי הוביל, יחד עם שותפים ובני משפחת מנגיסטו, את המאבק לשחרורו של אברה ועומד מאחורי הכללתו בעסקה הנוכחית. ״עוד לפני העסקה הראשונה הגענו לכנסת. הגענו למערך שבויים ונעדרים, פנינו לכל מי שאפשר כדי שמתישהו ישוחררו גם הישאם א-סייד ואברה מנגיסטו. אמרו לנו ׳תשמע זה לא קשור, הם לא חטופים׳״. בשיחה עמו מתברר שרבים ברחוב הישראלי ובעיקר חברי כנסת וחברי ממשלה התנגדו למהלך.
שני מתמודדי הנפש שחצו רגלית גדר גבול שמאבטח הצבא החזק בעולם, הואשמו במצבם לאורך כל תקופת השבי. ״מתאם שו״ן (שבויים ונעדרים – ד״ז) ליאור לוטן בחר להאשים אותם. הגישה שלו הייתה של ׳מה אתם רוצים? הבן שלכם עבר, תתמודדו׳. במקום לבוא ולטפל בהם בכפפות של משי, כמו שהיום עושים וככה צריך להיות״. לאחר התקרית העדיפו בצה״ל להסיט את האש ולהאשים את הקורבן, להיטפל להיותו מתמודד נפש.
״בשביל מה הקמנו צבא? בשביל להגן על אנשים חלשים, לא? להגן על הילדים של משפחת ביבס, על מבוגרים כמו עודד ליפשיץ. בשביל להגן על אנשים כאלה. אם לא ידענו להגן על אברה ב-2014 למה שנגן על עודד, אריאל, כפיר ושירי, או על אוהד בן עמי שנלקח מהבית שלו בתחתונים״.
לדעתך יש קשר בין מה שקרה לאברה ב-2014 ל-7 באוקטובר?
״ה-7 באוקטובר עבור מדינת ישראל ועבור אזרחי ישראל זה שואה שנייה. הרבה לא רוצים להשוות, אבל היה כאן טבח, היה אונס, היו תינוקת שנרצחו״, אומר דסליי בכאב. ״אבל במקרה של אברה מנגיסטו והישאם א-סייד זה יום שהוביל לחזרה שלהם לארץ. לפני כן אף אחד לא רוצה לשמוע על הסיפור הזה. אומרים שזה מתמודד נפש שחצה את הגדר מרצונו, כאילו הוא עבר איזה גדר של בית ספר או איזה מפעל, שוכחים שזאת גדר מערכת״.
״בסוף כשאברה חצה את הגדר בחרו להאשים את המשפחה, איך הם לא שמרו על המתמודד נפש שלהם, כדי לא לשאול איך מתמודד נפש חוצה את הגדר תחת העיניים הפקוחות של כוחות הביטחון. בחרו לטאטא את הסיפור. יש כאן פאשלה ביטחונית חמורה
הגדר שחצה מנגיסטו הוחלפה לאחר שנים של עבודות ומיליארדים שקלים במכשול היקר והמשוכלל בעולם – שקרס תוך מספר שניות ב-7 באוקטובר. ״התרברבו בגדר הכי שמורה בעולם. התחלנו לדבר על צבא קטן וחכם, להוריד את השירות לשנתיים וחצי״, אך השאלה הרלוונטית שעולה מדבריו היא לא שאלת האסטרטגיה, אלא שאלת האחריות. ״בסוף כשאברה חצה את הגדר בחרו להאשים את המשפחה, איך הם לא שמרו על המתמודד נפש שלהם, כדי לא לשאול איך מתמודד נפש חוצה את הגדר תחת העיניים הפקוחות של כוחות הביטחון. בחרו לטאטא את הסיפור. יש כאן פאשלה ביטחונית חמורה, נגיד והכל גזענות, שהחיילים חשבו ׳טוב, זה מסתנן זר. שיעבור׳. ואם אותו בחור שם עשרה מטענים ועכשיו הוא בורח. חסר עזתים שחורים?״.
מי שסייעו לו להביא לשחרור של מנגיסטו היו בני משפחות החטופים של ה-7 באוקטובר, בניגוד לממשלה שהפנתה גב. ״הם משפחה, הם קיבלו אותנו בחום, באהבה, כי בסוף משפחות שנחטפו הם הכי הבינו את הכאב ואת הצער של משפחת מנגיסטו ברגע. הם בדיוק חווים את זה ומרגישים את זה וחיים את זה. ממשפחת ליפשיץ, יוכבד, יזהר ודניאל, עופרי ביבס ומשפחתה, שי וניבה ונקרט, יש עוד כל כך הרבה שמות. באמת מדובר בכולם״.
לאחר שנדחו על ידי גורמים בממשלה, רק לאחר העסקה הראשונה הוסיפו את מנגיסטו וא-סייד. ״המספר ירד, אז עכשיו אפשר להוסיף אותם כדי שמספר החטופים יותר צועק, יותר זועק״, הוא מסביר. ״וזה גם הכי הומני והכי מתבקש. זה לקח זמן. בהתחלה הם לא היו ברשימות. מישהי שמנהלת את הנושא הסבירה לי שהיא לא הולכת לפי מטה משפחות החטופים, אלא לפי הרישומים של הצבא ושל הממשלה. שם אברה והישאם לא הופיעו״, מספר דסליי על המאמצים להכליל את מנגיסטו בעסקה.
״לפני ה-7 באוקטובר הוא כבר היה תשע שנים בשבי. בינואר 2023 חמאס פרסם סרטון של אברה בפעם הראשונה והתחנן ׳בואו, יש לכם פה אזרח. בואו תעשו עם זה משהו׳. הם אמרו לנו בואו נעשה עסקה. זה לא קרה״
לדבריו ח״כ אייכלר (ש״ס) יו״ר ועדת העבודה והרווחה, הצליח יחד עם חברי הכנסת צגה, תמנו שטה וסלומון לצרף את משפחות מנגיסטו וא-סייד לרשימה. תחילה עבור סיוע שווה לזה שמקבלים משפחות חטופי 7 באוקטובר, אבל מכאן, הוא מסביר, היה הרבה יותר קל להתקדם אל הכללתם במשא ומתן. רק אחרי שהוסיפו את אברה לרשימה, היה זה כבר 2024, בחלוף עשר שנים משנחטף, החלה משפחת מנגיסטו לקבל סיוע מהמדינה לראשונה. ״לא הכירו בהם. לא היה טיפול כוללני ובטח לא סיוע כספי על בסיס חודשי כמו שעכשיו מקבלים. לא היה את הדבר הזה, לא הייתה הכרה בכלל שהוא חטוף״.
נכשלנו בהחזרה של אברה
בין כל המאבקים שהובילה הקהילה בעשור האחרון, המאבק על אברה מנגיסטו הוא היחיד שכביכול מסתיים בתמונת ניצחון. אלא שלמשמע המילה ניצחון חוסר הנוחות מיד מצווה על מוביליו הסתייגות. ״לא יודע אם יש פה ניצחון, יש פה בן אדם שישב עשר שנים וחצי. מתוכן שנה וחצי מלחמה, כשעשרה חודשים לפני כן קיבלנו סרטון שהוא אומר ׳האסיר אברה מנגיסטו בשבי כבר תשע שנים׳. שמענו את הסרטון וכולנו המשכנו. זה אומר הכל״. בסופו של דבר דיסליי בכל זאת מצליח למצוא מנצח. ״אברה הוא המנצח הגדול, עצם העובדה שהוא הצליח. הוא לבד בעצמו. לא יודע איך הוא עשה את זה״.
אם לא היה לכם עוד 251 שותפים היה סיכוי שאברה היה חוזר?
״יש עובדות. לפני ה-7 באוקטובר הוא כבר היה תשע שנים בשבי. ב-16 בינואר 2023 חמאס פרסם סרטון של אברה לראשונה והתחנן ׳בואו, יש לכם פה אזרח. בואו תעשו עם זה משהו׳. באותו יום שמונה הרצי הלוי לרמט״כלות. הם אמרו לנו בואו נעשה עסקה. כלום לא קרה״.
"אני האסיר אברה מנגיסטו, עד מתי אני נמצא פה בשבי?״, שאל אברה בסרטון שפרסם חמאס, בעברית קלוקלת ובפנים נפולות, עשרה חודשים לפני המלחמה שלבסוף תוביל לשחרורו. ״אני וחבריי אחרי השנים הארוכות. איפה המדינה ועם ישראל מגורלנו" (השיבוש במקור). גם מול תחינות החירות של מנגיסטו, שנראה ונשמע לראשונה מאז שנכנס לעזה, הציבור הרחב נותר מפוהק. המדינה לא נעצרה. אמנם אלפי אזרחים הפגינו ברחבי הארץ, אך לא למען שחרור של מנגיסטו, אלא בעד ונגד הרפורמה המשפטית.
את הסרטון הקדישו בזרוע הצבאית של הארגון למפקד החדש של צה״ל. "גדודי אל-קסאם מדגישים את כישלונו של הרמטכ"ל היוצא "כוכבי" וממסדו, ואת השקר שלו לעמו ולממשלתו בהישגים דימיוניים והזויים. הרמטכ"ל הנכנס "הלוי" צריך להכין את עצמו לשאת בנטל של הכישלון הזה והשלכותיו״, לעולם לא נדע תשובה לשאלה מה היה קורה אם בעקבות הסרטון היו נפתחים מגעים והייתה נחתמת עסקה עם חמאס. במה היה שונה ה-7 באוקטובר, אם בכלל היה יוצא אל הפועל.
״כולנו נכשלנו בהחזרה של אברה. זה כואב לי״, אומרת מקונן דגו. ״המלחמה זו תקופה מאוד קשה עבורי, אני מה-7 באוקטובר הפגנתי בכיכר החטופים, מתנדבת במה שאפשר, יושבת עם משמרת 101 .עד חטוף האחרון, אני שם. אבל אני יודעת שללא החטופים האלו אברה לא היה פה. עובדה, ב-2023 הסרטון פורסם ולא קרה כלום״. לאחר פרסום הסרטון, היא נסעה מיד לבית משפחת מנגיסטו. ״אגרנש אמרה שהיא מבקשת רק פגישה עם ראש הממשלה. הכנו סרטון ושלחתי לכל מי שאפשר. אפילו לא ענו לי״. לבסוף אגרנש הוזמנה לפגישה. ״אותי החליטו שלא להכניס ברגע האחרון״, משחזרת זיווה מקונן דגו. ״הכל במטרה להשתיק אותנו״.
מתחילת הדרך, לשכת ראש הממשלה אסרה לעיתים על כניסת מלווים לפגישות, בפרט מלווים מאגודת יוצאי אתיופיה. בזמן כהונתו כמתאם שו״ן גם ליאור לוטן התעקש שאנשי האגודה לא יהיו נוכחים בשיחותיו עם המשפחה. ״אחרי השיחה אגרנש אמרה שראש הממשלה שאל אותה על שלטים של אברה בהפגנות נגד הרפורמה. היא ענתה שהיא לא הולכת להפגנות. שזה לא קשור למשפחה. אמרה לו ׳אני לא רוצה לצאת להפגנה׳, במילים האלה״, היא משחזרת את דבריה של אגרנש לאחר הפגישה שהתרחשה בסוף ינואר 2023. ״׳רק אל תלכי להפגנה׳, הוא ענה והבטיח שהילד יחזור, וכשיחזור יעבוד איתו במשרד״, נזכרת והעלבון עבור אגרנש, ששוב תבקש להשאיר את הפעילות מחוץ למחאה, מציף את קולה.
מאברה להיימנוט
לאחר ששמעה את הקולות המתנגדים לשחרור של מנגיסטו, גם שולה מולא מתקשה לדבר על ניצחון. לדבריה יש כאן את החזרה של מנגיסטו, שכמובן משמחת אך לא מעלימה את העלבון, את מה שהסיפור שלו מסמל. ״הסיפור של אברה מסביר לנו איפה אנחנו נמצאים, איפה המיקום שלנו בתוך החברה, מה המיקום שלנו בתוך, בתוך המדינה. את המקום העצוב שבו אנחנו נמצאים, וככל שהחברה מתפרקת, אנחנו בכלל לא מעניינים אף אחד. במקום לבקש סליחה מאגרנש, מאברה, מכל משפחת מנגיסטו״. הטענות שעלו בתחילת הדרך נגד המאבק, בראשן אלו של לוטן שאיים על המשפחה שלא תשים את המשקל של הקהילה האתיופית על הגב של אברה, מתפרקות באחת כעת, כאשר אברה בארץ. הסיפור שלו לא מפסיק לרגע להיות אישי עבור אנשי הקהילה.
גם אם הציבור הישראלי סירב לראות במנגיסטו את מה שראה בשליט – הבן של כולנו, עבורם זה בדיוק מה שהוא. ״היו צריכים לבקש סליחה מכולנו. סליחה על זה שסימנו לכם באופן עמוק שאתם לא חלק מאיתנו. שכל אמא אתיופית בישראל יודעת היום בלב ליבה שאם חלילה יהיה לבן שלה גורל כמו זה של אברה, אין לה ממי לצפות לישועה. אין ממשלה. אין מדינה, אין חברה״.
״אם שם המשפחה של היימנוט היה, אפילו לא ברקוביץ' אלא בוזגלו. בת של מישהו אחר בקולקטיב היהודי, החברה הישראלית לא הייתה נותנת מנוחה למפכ״ל המשטרה ולראש הממשלה״
בשיא המלחמה, פברואר 2024, בעודם נאבקים להכליל את אברה בכלל בעסקת החטופים, וברקע מאבקים אחרים רבים כל כך, הגיע סיפור הבלהות של היימנוט קסאו. ילדה רק בת תשע, שנעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. ״אם שם המשפחה של היימנוט היה, אפילו לא ברקוביץ' אלא בוזגלו. אם הייתה בת של מישהו אחר בקולקטיב היהודי, החברה הישראלית לא הייתה נותנת מנוחה לא למפכ״ל המשטרה וללא ראש הממשלה״, קובעת מולא. ״החברה היהודית מובלת על ידי אנשים גזענים באופן עמוק. בזמן אמת כשצריך להשקיע מאמץ, להשקיע משאבים, לשלם מחירים – הם לא מצליחים לתת לנו. זה לא נדבק. אם הייתה מנהיגות טובה יותר היא הייתה עושה עבודה. אפשר לשנות התנהגויות של ציבור, אבל הגזענות מגיעה מלמעלה״. אחת הדוגמאות העצובות הגיעה ממשפחות חללי המלחמה בני העדה האתיופית. ״עשינו ערב זיכרון והוקרה לנופלים חללים ממוצא אתיופי, כאילו הם נלחמו בצבא אתיופיה. בגלל שהם מרגישים שהם לא נכללים בזיכרון. הסיפורים שלהם לא מספיק מסופרים, אז אנחנו צריכים לעשות להם אירוע נפרד כדי לזכור אותם, כדי לדבר על הגבורה שלהם״.
איפה המלחמה תופסת את המאבק האתיופי?
״המלחמה לוקחת מאיתנו שיעורים גבוהים מדי, לא פרופורציונליים. זה מעצבן אותי, אני מודה. אין בשום מקום אחר שיעור כפול. לא באוניברסיטה, לא בעבודה. אנחנו יודעים שהשיעור שלהם גבוה בכלא. עכשיו גם שיעור חללים גבוה. הדבר החיובי זה שהם חושבים שהם צריכים להגן על הבית שלהם. כמה מנוכרים למדינה שנהיה, כולנו מרגישים שזה הבית שלנו. זאת נקודת התחלה מעולה לעבודה בתוך הקהילה״.
מולא מסייגת את דבריה רק כדי להדגיש שבכל המאבקים, כולל של אברה, יש אנשים מחוץ לקהילה שרתומים למאמץ. בין היתר גם הזכירה את המקום הכי חם בגיהנום כגוף תקשורת שמלווה את המאבק מראשיתו. ״זה קומץ מחויב שפועל איתנו אך לא בשבילנו. עם חלקם אני עושה דרך כבר הרבה מאוד שנים. ועדיין הם קומץ״. לעומתם, אומרת מולא, ״הרוב שמסמן עצמו כפרוגרסיבי וליברלי – זה רוב של צבועים. אם בבלפור או בקפלן היו עומדים על הרגליים גם בגלל עוולות כלפי הקהילה שלנו או בתוך החברה הערבית הם היו יכולים לדבר על צדק או שוויון״. אלו אותם מפגינים שהתעלמו מהסרטון של מנגיסטו עשרה חודשים לפני המלחמה. ״אני גם דואגת מהבלאגן ברשויות המדינה, מפירוק של בית המשפט. אני דואגת כשאני רואה ששני השבטים הלבנים הגדולים נאבקים ביניהם, מי שיפגע הם בני השבטים האחרים״.
לדבריה המאבק כרגע, לנוכח הכאוס בישראל, נמצא בשלב של בנייה. ״אנחנו מסתכלים מסביב ורואים שאתם רבים ביניכם. מי שחשב שנהיה חלק אינטגרלי מהחברה אם נעשה א', ב', ג' – האשליה הזאת התפוצצה. אנחנו ממשיכים להיאבק במסגרות שונות, ברמות שונות, הקהילה בונה את עצמה. אנחנו כבר לא במרוץ של השתלבות, במרוץ של ישראליזציה, אלא במרוץ של בניית כוח. אנחנו לא ישנים, אנחנו משנים אסטרטגיה. ועם זאת, כשצריך להיאבק ברחובות עושים גם את זה. ביום שלישי (25.2 – ד״ז) תהיה הפגנה בירושלים בשביל היימנוט״.
יחד עם אברה מנגיסטו שוחררו עומר שם טוב, עומר ונקרט, אליה כהן, טל שהם, כולם נחטפו ב-7 באוקטובר. יחד עימו סוף סוף גם שוחרר א-סייד. התפאורה בשחרור הארבעה הייתה זהה, גינוני הטקס וסדר הדברים בהליך השחרור היו זהים גם הם, אך הגיהנום שעבר מנגיסטו אינו דומה לזה של חטופי ה-7 באוקטובר. המשותף היחיד הוא שכמוהם, גם עבורו היה מי שנלחם, ובמקרה שלו מדובר בקהילה קטנה ונחושה של פעילים שלא שכחו אותו לרגע, גם כאשר להאמין בשחרורו הרגיש כמו שגעון.