זה חודשיים מצרים מנסה להביא את חמאס ואת פתח לגבש מתווה למנגנון משותף לניהול הרצועה ביום שאחרי. בדצמבר שוב התפוצץ המשא ומתן, והפעם האצבעות המאשימות מופנות לפתח.
מראשית המלחמה היה ברור לכולי עלמא שהמציאות בעזה לא תהיה כתמול שלשום וכי על הגורמים המעורבים במלחמה להציע את תמונת העתיד במסגרת "היום שאחרי". כיוון שאיבדה חמאס את מעט הלגיטימציה הבין־לאומית שהייתה לה בעזה, ובעקבות כיבוש הרצועה גם איבדה יכולת לקיים שלטון פוליטי, אזרחי וצבאי אפקטיבי, הדעת נותנת שהיום שאחרי חייב לשלב את שני הפלגים הפלסטיניים העיקריים – חמאס ופתח.
שני הפלגים הפלסטיניים הביטאו חשש עקרוני שעצם הקמתה של ועדה מיוחדת לעזה תנציח את הפיצול הגאוגרפי בין עזה לבין הגדה ובכך תעמיק את הסיבה שמלכתחילה העמיקה את המחלוקות ביניהן.
מי שנטלה לעצמה את תפקיד השושבינה או המגשרת הייתה מצרים שגם זכתה לגיבוי אמריקאי. וכך, בחודשים האחרונים עמלה מצרים על גיבוש מתווה שיפרוץ את המבוי הסתום, יסדיר את שיתוף הפעולה בין שני הצדדים הניציים ויתעדף את הצרכים האזרחיים המיידיים של תושבי הרצועה כבסיס לשיתוף פעולה. ביסוד המתווה עמדה ההקמה של "ועדת התמיכה הקהילתית" (לג'נת אל־אסנאד אל־מג'תמעי), אשר תורכב משני הפלגים, תופקד על שיקום עזה ותשמש כמעין תוכנית חלוץ להמשך הניהול האזרחי של האוכלוסייה הפלסטינית.
הפיצול הגאוגרפי
בתחילת נובמבר הצליחה מצרים להביא את שני הצדדים להתדיין בקהיר מתוך אופטימיות זהירה. עם זאת, כפי שהפובליציסט הירדני ומנהל המרכז למחקר מדיני אל־קודס עריב א־רנתאווי מראה במאמרו באל־ג'זירה, הציבו שני הצדדים, ובעיקר הפתח, מכשולים לכל אורך הדרך. ההסתייגויות הגיעו עוד לפני שהדיו עלה על הטיוטה הראשונה. שני הפלגים הפלסטיניים הגדולים ביטאו חשש עקרוני שעצם הקמתה של ועדה מיוחדת לעזה תנציח את הפיצול הגאוגרפי בין עזה לבין הגדה ובכך תעמיק את הסיבה שמלכתחילה העמיקה את המחלוקות ביניהן.
ההסתייגות השנייה נבעה מהספק שהביעו שני הצדדים לגבי יעילות הוועדה, המנדט שיינתן לה ותכליתה. שאלות כגון האם תחליף הוועדה את צה"ל? האם היא תפעל במהלך המלחמה או בתומה? מה תהיה העמדה הישראלית בנוגע לוועדה, והאם היא תתיר לה לפעול? כמו כן, גורמים פלסטיניים רבים סברו שפעילות גוף זה תתמצה במתן שירותים אזרחיים, ובכך תשמיט מן הסוגיה הפלסטינית את הממד הפוליטי שבה. במילים אחרות, בשלב הראשון של המשא ומתן, נראה המתווה לצדדים ובעיקר לחמאס בוסרי, מופשט מדי ונטול היתכנות. אחר כך המשיך המשא ומתן, ורקימת סעיפי הוועדה המשותפת ריככה כמה מן ההסתייגויות האלו.
הפעם את תפקיד הסרבניות ממלאים הפתח והרשות. דווקא בסיבוב האחרון של המשא ומתן בתחילת דצמבר, כשהתבהרו תפקידי הוועדה ובחמאס הביעו נכונות להצטרף לוועדה, בפתח עמדו בסירובם
במסגרת גיבוש הוועדה נכתבו גם סעיפיה העיקריים, שא־רנתאווי מפרט. נאמר למשל כי הוועדה תורכב מ־15-10 חברים טכנוקרטים ומקצוענים שייבחרו בהסכמת שני הצדדים. עוד הוסכם כי הקמת הוועדה תקבל את סמכותה מתוקף צו נשיאותי ותהיה כפופה מנהלית ומשפטית למערכת החוק ולרשויות הרגולטוריות של הרשות הפלסטינית. מבין השיטין ניתן להבין גם כי הוועדה היא א־פוליטית באופייה וכי טיוטת ההסכם לא הועידה לה תפקיד ביטחוני. עם זאת, כדי לשכך את הדאגות מפיצול בין הרצועה לגדה, הודגש בטיוטה ביותר ממקום אחד כי הוועדה מחויבת לעקרון האחדות הטריטוריאלית בין הרצועה לגדה, וכך המונח "הסכמה לאומית/סיעתית" משובץ בה לכל אורכה.
ככל שהתקדמו השיחות, הובן כי הפעם את תפקיד הסרבניות ממלאים הפתח והרשות. דווקא בסיבוב האחרון של המשא ומתן בתחילת דצמבר, כשהתבהרו תפקידי הוועדה ובחמאס הביעו נכונות להצטרף לוועדה, בפתח עמדו בסירובם; יו"ר הרשות מחמוד עבאס שב לרמאללה, ובתגובה הציעו המצרים לעצור את הסבב.
בישורת האחרונה, א־רנתאווי גורס, צירפו בפתח טיעונים חדשים כנגד ההסכם. לממשלה הפלסטינית של מוחמד מוסטפא, טענו שם, לא תהיה מעורבות בקבלת ההחלטות והיא תהיה נתונה להתערבות חיצונית. חששם הוא שבטווח הזמן הרחוק יותר תמיר הוועדה החדשה את הממשלה הפלסטינית. לנגד עיניהם עומד התקדים של האינתיפאדה השנייה, אז הוקמה ממשלה פלסטינית בראשות עבאס, אשר ערערה על מקומו של יאסר ערפאת בזמנו. משקיפים אחרים סבורים שבפתח חוששים שחמאס מנצל את הוועדה כדי לשמור את הנכסים הפוליטיים שלו ברצועה, בייחוד אם תיבנה הוועדה החדשה על יסוד המנגנון הממשלתי שטיפחו בחמאס ב־17 השנים האחרונות.
ומה באשר לחמאס? מדוע הוא קיבל את ההסכם? הטענות המקובלות הן שחמאס הפנימו שאין בכוונת הרשות להשיג פיוס, ולכן הקדימו להציג אותו כארגון האחראי, השקול ורודף הפיוס, וכך בעקיפין גם לחזק את מעמדו המידרדר בדעת הקהל הפלסטינית, כמי שמעמיד כעת את האינטרסים של תושבי הרצועה על פני האינטרסים הצרים שלו. א־רנתאווי מוסיף שלא ניתן להתעלם מהנסיבות השונות. חמאס מגיע למשא ומתן כשהוא תחת לחץ אדיר מבית ומחוץ ותחת מצב הומניטרי קשה מנשוא שמגמיש אותם ומאלץ אותם לבחור ברע במיעוטו.
מכל מקום ובמנותק מעמדת חמאס, א־רנתאווי חושש שהפתח עלו על עץ הסירוב וסיכול האחדות וממאנים לרדת ממנו. לחובת הפתח עומדת העובדה שכל היוזמות האחרונות הגיעו ממדינות ידידותיות לפלסטינים כגון אלג'יריה, קטר, סין ורוסיה וכעת מצרים. הנשיא הפלסטיני היה ועודנו יכול לקחת את המושכות לידיו, לפתוח את דלתות אש"ף לשיתוף פעולה ולמשוך את הווטו, את התנאים ואת הדרישות המוקדמות.
כעת מסתמן שהמצרים ממתינים לכניסתו של טראמפ לבית הלבן. המצרים, ובמידה מסוימת גם חמאס, מחכים לראות איזה שפן ישלוף מהכובע הנשיא הבלתי־צפוי. אולם לאמיתו של דבר, א־רנתאווי מסכם, משחקי האשמות ההדדיים הילדותיים והעמדה הבלתי־מתפשרת של הפתח מבקשות לקבור את הוועדה קבורת חמור.
תמרון פוליטי
למי שחשב שההטיה של אל־ג'זירה לכיוון חמאס והאסלאם הפוליטי מביאה לעמדה זו, הרי שגם ערוצי תקשורת רבים אחרים לא לימדו סנגוריה על הפתח. לדוגמה, גם האקדמאי והפרשן המצרי עסאם שעבאן מאל־ערבי אל־ג'דיד עשה את מאמרו לכתב אישום נגד הפתח והרשות. עיקר קצפו יוצא על גרירת הרגליים של הפתח לכל אורך המשא ומתן והסירוב המפתיע בסוף. שעבאן סבור שיש כאן תמרון פוליטי מתוכנן מראש. לטענתו, בפתח לא רצו לדחות מראש את ההצעה שעלתה בדיונים הקודחים שהתקיימו באוקטובר ובנובמבר בציפייה שחמאס "ימצמץ" ראשון וידחה או יסתייג מן ההחלטה ויציג אותה כמי שמטרפדת את שיתוף הפעולה.
שעבאן סבור כי מצרים מצידה עשתה ככל שביכולתה כדי להבטיח את הבכורה של פתח בשיתוף הפעולה המתגבש כדי להפיס את דעתה של הרשות הפלסטינית. על פי המתווה המצרי תהיה הוועדה מוכפפת לרמאללה, תנהל את פעולותיה בתיאום מלא עם הממשלה הפלסטינית, תורכב מטכנוקרטים שעיקר התמחותם בבריאות ובחינוך, תוכפף לחוקי הרשות הפלסטינית ולתקנותיה, ולבסוף יקבל קיומה תוקף בצו נשיאותי בנוכחות כל הפלגים הלאומיים בקהיר. חמאס מצידו, ובאופן מעורר פליאה, גילה אף הוא גמישות רבה כשנועד עם פלגים פלסטיניים שונים ובעיקר עם אנשי החזית העממית כדי לגייס תמיכה בכינון הוועדה, בהידוק התיאום בין הפלגים ובחלוקה מוצלחת וצודקת של תיקי הוועדה המיועדת.
הגישה של הפתח היא סימפטום לחולי עמוק יותר בתוך התנועה. בעוד התנועה ממשיכה להתהדר בסמליה בהיסטוריה הארוכה שלו וחוגגת את יום ייסודה בפאר והדר, היא משכיחה את העשורים האחרונים – עשורים של ניוון, שחיתות, רפיון פוליטי, דיכוי התנגדות והתקפות נשנות נגד תנועות ופלגים פלסטיניים בגדה
לאחר שהבינו שעמדתם אינה פופולרית נזעקו בפתח להצדיק את הפכפכותם. לטענתם הלא־משכנעת, סירובם הוא תוצאה של דיון מעמיק במסגרת הוועד הפועל של התנועה. אחד מבכירי התנועה – ג'יבריל רג'וב – הוסיף שהסירוב מושתת גם על מחשבה שההצעה הנוכחית היא מתכון לפילוג. שעבאן תוהה על הצטדקות זו של הפתח שכן פיצול הוא הדבר האחרון שניתן לאתר בהצעה המצרית. ההצעה מעגנת את אחדות השטחים הפלסטיניים – עזה והגדה המערבית – מניחה את היסודות למסגרת של שיתוף פעולה, ומתקנת את המעוות שהוא הפילוג הקיים מאז 2007 וניתוק הרשות הפלסטינית מהרצועה מבחינה פוליטית ומנהלית. הצעה זו שעבאן מבקש לראות כהמשך ישיר להסכם בייג'ינג מיולי האחרון, אשר בו כביכול התחייבה פתח על הקמת ממשלת אחדות. אם כן, מהלכה זה מבטא נסיגה מהתחייבויותיה בבייג'ינג.
לטענת שעבאן, בפתח היו יכולים לגלות רצינות לו היו מציגים הסתייגויות ברורות שעימן היה ניתן לעצב תוכנית פעולה מחודשת. ממסדרונות הפתח, שעבאן מספר, ניתן לשמוע הסברים שלפיהם במתווה הנוכחי ניתנת לחמאס גישה לתיקים ביטחוניים במשרדי האוצר והביטחון, אך אלו אינם טיעונים רציניים. בפועל, פתח בעת הזאת אינו מגלה פתיחות להסכם, לשיתוף פעולה במשאבים ובשלטון, ומעוניין להישאר בזירה הפלסטינית בגפו מתוך קוצר רואי פוליטי ועיוורון מוסרי באשר לעזה ולעתידה. לפי שעה, נראה שבפתח מעוניינים יותר להחיל את ממשלתו של מוחמד מוצטפא בגדה גם בעזה ולהתיכה בשלטון הישראלי שיתגבש בה.
לדידו של שעבאן, הגישה של הפתח היא סימפטום לחולי עמוק יותר בתוך התנועה. בעוד התנועה ממשיכה להתהדר בסמליה בהיסטוריה הארוכה שלו וחוגגת את יום ייסודה בפאר והדר, היא משכיחה את העשורים האחרונים – עשורים של ניוון, שחיתות, רפיון פוליטי, דיכוי התנגדות והתקפות נשנות נגד תנועות ופלגים פלסטיניים בגדה. ג'נין של היום, הוא טוען, היא בבחינת נייר לקמוס של החולי המאכל מבפנים את הפתח ואת הרשות ומאיים לפרק את הזירה הפלסטינית כולה. הפתח בעזרת כוחות הביטחון שלו נכנס תוך שימוש באש חיה לבצע מעצרים המוניים של אסירים כדי להשלים את הפעולות של ישראל. התנהלות זו היא היא המאיימת לפורר את המרקם הלאומי הפלסטיני ומעוררת שאלות נוקבות באשר לתפקיד הרשות ולמעמדו של ראש הרשות, ובעקיפין מאיימת גם על הפתח כ"הסמכות הלגיטימית היחידה של העם הפלסטיני", כפי שהיא תופסת את עצמה.
המציאות אינה נשארת סטטית, וככל שפתח מתמהמה שטח הרצועה קטן, הפעילות של ישראל בגדה מתרחבת ותוכנית הקמת התנחלויות בעזה ממתינה מעבר לפינה. במילים אחרות, רנתאוי חותם, בעוד הרשות משתהה, קרב היום שבו תחדל הרשות מלפעול או שקיומה יאבד משמעות של ממש
את העמדה של הפתח ושל הרשות הפלסטינית הוא רואה כלא פחות מהפקרות מוחלטת וליקוי מאורות. הסירוב למתווה "מבטיח" את המשך התוקפנות כלפי עזה וסוגר את צוהר ההזדמנויות הקטן לטפל במשבר ההומניטרי ובהרס התשתיות המוחלט. בפתח מנסים להראות כאילו הם אינם מקבלים את הלחצים של אף אחד. גם המיתוג העצמי כאילו הם הגוף המייצג את ההתנגדות בדרכי שלום אינו יכול להתקבל כתירוץ, היות שהמתווה הוא גילום של מאבק בדרכי שלום – הלא עיקריו הם חזרה למשא ומתן, הפסקת אש, הפוגה של חודשיים מהמלחמה ונסיגה הדרגתית של צה"ל בהסכמה עם ישראל. הרשות בתמורה מרוויחה את האחריות למעבר רפיח על פי הסכם המעברים מ־2005 שתקל מיידית את הכניסה של ציוד הומניטרי לאחר ש־90 אחוזים מהסיוע שעבר דרך מעבר כרם שלום נבזזו בנובמבר על פי אונר"א, מה שהביא להפסקת פעילותה במעבר.
אם בפתח ימשיכו לעמוד במריים, הראשונים להינזק יהיו תושבי עזה, והפיצול הפלסטיני יוותר בעינו, אם לא יוחמר. לפיכך, מפתח יש לדרוש לספק תשובות משכנעות יותר. במתווה מקופלת ההבנה של חמאס שהוא לא יוכל להמשיך לשלוט ברצועה שלטון בר־קיימה, ושעל פתח מוטלת האחריות לנצל את ההזדמנות ולקחתה בשתי ידיים במקום להעמיד מכשולים. המציאות אינה נשארת סטטית, וככל שפתח מתמהמה שטח הרצועה קטן, הפעילות של ישראל בגדה מתרחבת ותוכנית הקמת התנחלויות בעזה ממתינה מעבר לפינה. במילים אחרות, רנתאוי חותם, בעוד הרשות משתהה, קרב היום שבו תחדל הרשות מלפעול או שקיומה יאבד משמעות של ממש.
—
מיקי לוזון כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת