המזרח התיכון שרוי בחוסר יציבות כבר שנים ארוכות, אך נדמה כי ב־15 השנים האחרונות התרחבו ממדי ההרג, ההרס והעקירה של מיליוני אזרחים באופן חסר תקדים. על מידת הנזק הפיזי והמוסרי במדינות האזור השונות כבר נכתב רבות, וכך גם נפוצו פרשנויות ומאמרי דעה בנוגע לפתרונות אפשריים למצב. במאמר מאת מאהא יחיא, מנהלת המרכז לחקר המזרח התיכון במסגרת יוזמת קרנגי לשלום בינלאומי, שפורסם במגזין Foreign Affairs, הכותבת בוחנת ממעוף הציפור את האופן שבו גורמים מקומיים ועולמיים מדמיינים את העתיד הקרוב במזרח התיכון, ומבקרת את הגישה של רובם. לטענתה, המגבלה המשותפת לדמיון הקולקטיבי של רבים היא שהם מתמקדים אך ורק בביטחון במקום בצדק, בשיקום פוליטי וביציבות, הנדרשים כל כך לאזרחי החברות השסועות של המזרח התיכון למוד המשברים.
בעשור האחרון נהרגו מאות אלפי אנשים במלחמות בעזה, בלבנון, בלוב, בסודן, בסוריה ובתימן. מיליונים נוספים נעקרו מבתיהם. המחיר אינו רק בחיי אדם, אלא גם בפגיעה בתשתיות כגון בתי ספר, בתי חולים, מסילות רכבת, תחנות כוח ועוד, פגיעה שהשפעתה ניכרת בתחומי החינוך, הרווחה, הכלכלה ורמת החיים. כך למשל, המלחמה בעזה החזירה את האזור לרמת הפיתוח שהייתה בו בשנת 1955, ועל פי הערכות של הבנק העולמי ושל האו"ם, שיקום המזרח התיכון ואספקת סיוע הומניטרי ברמה הנדרשת בו כיום יעלו בין 650-350 מיליארד דולר, מתוכם 50-40 מיליארד נדרשים לעזה לבדה.
סיוע כלכלי והומניטרי בהיקפים עצומים הכרחי להצלת חייהם של רבים, והעובדה שמדינות מערביות רבות דווקא מושכות את ידיהן מלסייע מטרידה במיוחד את הכותבת. עם זאת, היא מסתייגת, המכשול העיקרי העומד בדרכו של העולם הערבי לשיקום אינו מחסור בכסף, כי אם סכסוכים פוליטיים וחוסר יציבות פוליטית. ההרס במזרח התיכון הותיר אחריו מדינות שבורות ולא מתפקדות, ובתוך ההרס הזה מאיימים להתערב כוחות גלובליים חזקים, ששאיפתם לקדם את האינטרסים שלהם אינה בהכרח עולה בקנה אחד עם טובתם של התושבים המקומיים. הבעיה הכספית בשילוב הבעיה הפוליטית, יחיא טוענת, הופכות את ההגעה לשלום יציב באזור לבלתי־אפשרית למעשה.
על פי הערכות של הבנק העולמי ושל האו"ם, שיקום המזרח התיכון ואספקת סיוע הומניטרי ברמה הנדרשת בו כיום יעלו בין 650-350 מיליארד דולר, מתוכם 50-40 מיליארד נדרשים לעזה לבדה
השחקנים החזקים ביותר באזור מודעים לעובדה זאת. ארצות הברית, איראן, ישראל ומדינות המפרץ הערביות מנסות כבר זמן רב לעצב את האזור באופן שיהיה לרוחן, ללא התחשבות בגורמים היסודיים לקונפליקטים המתקיימים בו – מה שהוביל לכישלונן. יחיא אינה מציינת כי בניגוד לשאר המדינות שמנתה, ישראל נמצאת במזרח התיכון והיא חלק ממנו, מה שמעניק לה מעמד שונה – מבלי להסיר מאחריותה לבעיות רבות וחמורות באזור. באופן מדהים, היא טוענת, כשבוחנים את תוכניות הפעולה לשיקום המזרח התיכון שמדינות אלה מציעות, נוכחים לדעת כי כולן כאחת אינן מציעות תוכנית השונה מהותית מניסיונות העבר הכושלים שלהן. הן מציגות יוזמות – כגון נורמליזציה בין ישראל לסעודיה או הסדר כלכלי בין איראן למדינות המפרץ – שאינן מתחשבות כהוא זה במצב הפוליטי, בדינמיקות אזוריות ובהשלכות הרחבות של כל העניין. לפיכך, היא גורסת, תוכניות אלה לא רק שאין ביכולתן לשים סוף לאלימות ולהרס במזרח התיכון, אלא הן אף עשויות להזין אותם ולהביא להמשכם.
הדרך היחידה להשגת יציבות היא שינוי פרדיגמה במזרח התיכון למוד המלחמות – להפסיק להתעלם מהבעיות הפוליטית המהותיות ולהתחיל לאחות את החברות השסועות. השיקום הפיזי צריך להיות חלק מאג'נדה כללית המקדמת שלום, ובכלל זה הכרה בזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים. ללא נקיטת צעדים אלה, כל השקעה כספית שלא תהיה בשיקום האזור עתידה לרדת לטמיון.
עזה פינת אירופה
לצורך ביסוס דבריה, יחיא פונה לזמן אחר בהיסטוריה. בשנת 1945, הייתה אירופה הרוסה באופן חסר תקדים. בתגובה לכך החליט ממשל טרומן לבנות מחדש את היבשת, ופצח בתוכנית מרשל, שבמסגרתה הושקעו בשיקום אירופה כספים בשווי של כ־170 מיליארד דולר של ימינו. אולם הכסף הושקע בתנאי – המדינות שקיבלו את הסיוע נדרשו להסיר את מגבלות המסחר ביניהן, לאמץ מדיניות שהגדילה את יצואן לארה"ב ולייבא יותר סחורה אמריקאית. המטרה לא הייתה רק לשקם את התשתיות באירופה אלא לשלב את היבשת בסדר הליברלי החדש בהובלת ארה"ב. כידוע, הניב הסדר זה תוצאות חיוביות – הדרך להקמת האיחוד האירופי נסללה, ולא רק שאירופה הצליחה להשתקם כלכלית, היא הפכה מאזור רווי מלחמות לאחד המקומות השלווים ביותר בעולם, תרחיש שנראה דמיוני לפני מאה שנה.
הנזק החמור ביותר במזרח התיכון נראה בעזה, שם נכון לסוף ינואר מספר ההרוגים הרשמי עולה על 47 אלף וכ-70 אחוז מהמבנים נהרסו בהפגזות ישראליות בתוך קצת יותר משנה
ההרס הנרחב במזרח התיכון כיום מזכיר את מצבה של אירופה בשנת 1945. אומנם מספר ההרוגים נמוך יותר, אך הוא עדיין מזעזע. כלכלות שלמות נחרבו, ומטבעות לאומיים איבדו את ערכם. הנזק החמור ביותר נראה בעזה, שם, נכון לסוף ינואר, מספר ההרוגים הרשמי עולה על 47 אלף (ככל הנראה הערכת חסר), וכ־70 אחוז מהמבנים נהרסו בהפגזות ישראליות בתוך קצת יותר משנה. אולם גם מדינות אחרות סבלו מהרס נרחב: בסוריה ובתימן מלחמות אזרחים ממושכות וכאוס כללי הביאו למותם של מאות אלפים, לעקירתם של מיליונים ולהידרדרות של רבים אחרים אל מתחת לקו העוני. בתימן לדוגמה למעלה מ־20 מיליון בני אדם זקוקים לסיוע הומניטרי דחוף. גם במדינות שמצבן "טוב" יותר ניכרת שחיקה כלכלית משמעותית, למשל במצרים, ירדן, לבנון ועיראק.
בניגוד לתקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, הפעם אין בנמצא מדינה שמוכנה לקחת על עצמה לקיים את "תוכנית מרשל" של המזרח התיכון. כל אחת מן המדינות שמשרטטת חזון עבור עתיד המזרח התיכון, עושה זאת באופן חסר תוחלת שמתעלם מהאתגרים האמיתיים של האזור. יחיא מתחילה בבחינת ההצעה האמריקאית שלפיה הדרך לעתיד טוב יותר למזרח התיכון עוברת בהחלשת איראן, יריבתה המרכזית, וכן דרך נורמליזציה בין ישראל לסעודיה במטרה לעודד השקעות חדשות. אומנם ארה"ב מעוניינת לתרום לשיקום עזה, אך היא סבורה שעיקר המימון צריך להגיע ממדינות ערב. עם זאת, התוכנית האמריקאית אינה כוללת אופק מדיני עבור הפלסטינים, אלא מתמקדת בשיקום בלבד. בדמיון האמריקאי עזה היא שטח "מטוהר" אתנית מפלסטינים או מעין ואקום פוליטי שאמור באורח קסם להישאר יציב.
בניגוד לאחרי מלחמת העולם השנייה, הפעם כל אחת מן המדינות שמשרטטת חזון עבור עתיד המזרח התיכון, עושה זאת באופן חסר תוחלת שמתעלם מהאתגרים האמיתיים של האזור
לפנטזיה המשונה הזאת גם ישראל שותפה, וחלקים מסוימים מהציבור בה אף מעוניינים ללכת רחוק יותר. ישראלים רבים תומכים בחידוש הלחימה בעזה ובהגברת התוקפנות מול איראן. ישראל מעוניינת לשקם את עזה רק לאחר שהפלסטינים יעברו "דה־רדיקליזציה", או במקרה הגרוע יותר – לעולם לא. מיותר לציין שהגישה הישראלית הרווחת אינה מכירה כלל בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, ומעבר לכך, היא כלל אינה ישימה; למעשה גישה דומה היא חלק מהסיבה למצב שבו ישראל נמצאת היום.
נורמליזציה א-נורמלית
בכהונתו הקודמת של הנשיא טראמפ שורה של מדינות ערביות נרמלו יחסים עם ישראל במסגרת "הסכמי אברהם", שהאמריקאים ראו בהם דרך ליצירת שיתוף פעולה ביטחוני וכללי באזור בהובלת ישראל. יחיא סינוואר ציין את ההסכמים האלה כחלק ממה שהניע את חמאס לפתוח בטבח המחריד ב־7 באוקטובר.
לאחר המתקפה והתגובה הישראלית החריפה לה, נעצרה הנורמליזציה עם סעודיה ואיראן עם הפרוקסיז שלה הצטרפה ללחימה. אמנם ישראל הצליחה צבאית מול איראן ובעלות בריתה והחלישה אותן מאוד, אך מבחינה פוליטית היא נחלה כישלון – כעת במקום נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, איראן מציעה לשכנותיה הערביות הסכמים כלכליים במטרה לבודד עוד יותר את ישראל. כמובן, אין משמעות הדבר שגישתה של איראן מוצלחת יותר – אמנם היא מוכנה לכאורה לתמוך בפלסטינים, אבל בכל שאר מעשיה היא ממשיכה לזרוע כאוס באזור על ידי מימון פרוקסיז שמעוררים כאוס במדינות כגון לבנון ותימן.
אזרחים שלא יהיו מרוצים עלולים להיות מדוכאים בכוח – למשל פלסטינים שידרשו חירות וזכויות. לפיכך במקרה הטוב גישות אלא לא יועילו, ובמקרה הרע הן ידרדרו את המצב עוד, כפי שהיא מפרשת את מה שקרה לאחר הסכמי אברהם
מלבד ארה"ב, ישראל ואיראן, ישנו החזון של מדינות המפרץ – בעיקר אלה המאוגדות במועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ – ה־Golf Cooperation Council) GCC). החזון שלהן כולל את ההתחזקות של מדינות המפרץ עצמן תוך יצירת בריתות כלכליות וביטחוניות מקיפות ועל הדרך פתרון קסם לסכסוך הישראלי פלסטיני "דרך פתרון שתי המדינות", שבפועל הוא רחוק מלהיות ישים כיום. יחיא אינה מציינת זאת, אך יש בכך כדי להעיד על מידת החשיבות הנמוכה שמדינות ה־GCC מייחסות בפועל לזכויותיהם של הפלסטינים – התמיכה בפלסטינים נותרת כמעט בגדר מס שפתיים.
המשותף לכל הגישות האלה הוא שהן מתמקדות רק בביטחון (וקצת בכלכלה), ולא בצדק. אזרחים שלא יהיו מרוצים עלולים להיות מדוכאים בכוח – למשל פלסטינים שידרשו חירות וזכויות. לפיכך, הכותבת מסכמת, במקרה הטוב גישות אלא לא יועילו, ובמקרה הרע הן ידרדרו את המצב עוד, כפי שהיא מפרשת את מה שקרה לאחר הסכמי אברהם.
בין סוריה לתימן
נושא אחר שנמצא בלב הבעיות הנוכחיות במזרח התיכון הוא המשילות. מדינות רבות למעשה התפרקו: דוגמה בולטת היא סוריה, שלאחר מלחמת אזרחים של למעלה מעשור כיום מצויה בשליטת ארגוני מורדים בהובלת היאת תחריר א־שאם לצד שליטה של כורדים ושל ארגונים נוספים. מנהיג היאת תחריר א־שאם טוען כי לא יפלה לרעה קבוצות אתניות שונות משלו, אך בפועל כבר רואים עלייה במקרי אלימות כנגד עלווים. במקרים כאלה, גם התערבות בין־לאומית אינה בהכרח משפרת את המצב, שכן הכוחות הבין־לאומיים אינם פועלים למען יצירת ממשל מקומי חזק, אלא למען חיזוק הקבוצה שתואמת את האינטרסים שלהם.
כך למשל, במקרה של סוריה, טורקיה מחזקת את היאת תחריר א־שאם; ארצות הברית תומכת בכורדים, וישראל מנסה לעמוד לצידם של סורים דרוזים. לעת עתה, הכאוס הזה מחזיק את עצמו בדרך כלשהי, ואחמד א־שרע (מנהיג היאת תחריר א־שאם) הצליח להקים ממשלה זמנית, כביכול בתמיכת נציגים מארגוני מורדים אחרים. אולם כאשר האויב המשותף – אסד – כבר אינו בתמונה, ייתכן בהחלט שארגוני המורדים השונים יחלו לפנות אלה כנגד אלה.
גם בתימן מתחוללת מלחמת אזרחים של למעלה מעשור, וכיום המדינה מפוצלת בין שני כוחות יריבים עיקריים: החות'ים, השולטים בצפון, והמועצה הנשיאותית, הנתמכת על ידי סעודיה. החות'ים מחזיקים בכשליש משטח המדינה אך בשני שלישים מהאוכלוסייה, מה שמעניק להם השפעה משמעותית. גם בתימן ניכרת התערבות של מדינות זרות: איראן תומכת בחות'ים, בעוד סעודיה מגבה את המועצה הנשיאותית. המצב מסתבך עוד כאשר איחוד האמירויות למשל תומכת בקבוצה בתוך המועצה הנשיאותית הדורשת להפריד את דרום תימן ולהקים מדינה עצמאית. בתוך הכאוס הפוליטי והצבאי הזה, אל־קאעידה בחצי האי ערב וקבוצות טרור נוספות מנצלות את חוסר היציבות כדי להרחיב את פעילותן ולהתבסס במזרח תימן ובדרומה, מה שמוסיף שכבה נוספת של חוסר יציבות למדינה האומללה.
בית בסכנה
להתערבות החיצונית רבת־השנים במזרח התיכון, שנזקיה ניכרים במקומות רבים עד היום, יכולים להיות גם יתרונות – אם המדינות המתערבות יבחרו לנצל את השפעתן כדי לדחוף להשגת הסכמים ובריתות שלום. כדי שהדבר יתממש, אותן מדינות צריכות קודם ליישב מתחים ביניהן – למשל סעודיה ואיחוד האמירויות צריכות להפסיק להתחרות מי תהיה המעצמה הערבית המשפיעה ביותר באזור, והתמיכה של טורקיה בגורמים אסלאמיסטיים צריכה להתיישב עם ההתנגדות של מדינות כגון מצרים וירדן.
אבל גם אם מדינות האזור יצליחו ליישב לחלוטין את יריבויותיהן, אין בכך די כדי להבטיח שלום. עליהן גם לגייס את הכוחות המקומיים ליישום הסכמים שישקמו את המדינות, יאפשרו את חזרת העקורים לבתיהם, ויאחו את הקרעים החברתיים העמוקים. אחת הסוגיות המורכבות ביותר בהקשר זה היא צדק מעברי. לאחר סכסוך ממושך, יש צורך במידה מסוימת של סליחה כתנאי הכרחי לשיקום חברתי, אך תוך מיצוי הדין עם מי שביצעו פשעים במהלך המלחמה.
להתערבות החיצונית רבת־השנים במזרח התיכון, שנזקיה ניכרים במקומות רבים עד היום, יכולים להיות גם יתרונות – אם המדינות המתערבות יבחרו לנצל את השפעתן כדי לדחוף להשגת הסכמים ובריתות שלום
דוגמה כואבת לכך היא לבנון, שבסיומה של מלחמת האזרחים שלה בחרה להעניק חנינה גורפת לכל המעורבים בזוועות שבוצעו במהלך הסכסוך. מטרת המהלך הייתה להשיג יציבות מהירה ולאפשר למדינה להשתקם, אך גם להגן על מנהיגי העבר מפני העמדה לדין. בפועל, הובילה ההחלטה להמשך המתיחות הפנימית ולעיתים להתפרצויות מחודשות של אלימות. כדי להימנע מגורל דומה, הנהגה חדשה בסוריה למשל תצטרך להבטיח שהגורמים המרכזיים במשטר אסד יישאו באחריות לזוועות שבוצעו לאורך 54 שנות שלטון דכאני. אם לא תעשה זאת, היא תעודד מעשי נקם פרטיים שיסכלו כל אפשרות לייצב את המדינה.
המסקנה המתבקשת היחידה היא שאין פתרון אחד שמתאים לכל המדינות הללו. בלבנון, נדרשת בנייה מחדש לא רק של תשתיות שנהרסו במלחמה עם ישראל, אלא גם של מערכת פוליטית שקרסה וכשלה בכל ניסיון לגרום לחזבאללה להתפרק מנשקו. בסוריה, יצטרך הממשל להיבנות מחדש לחלוטין – אך ללא חזרה על אותה טעות של ריכוז כוח בידי מעטים בלבד. בעזה ההרוסה, לעזתים אין יכולת אמיתית לסחור עם העולם ואין להם משאבים בסיסיים כגו מים, מזון וחשמל ללא תלות בישראל או בגורם אחר שישקם אותה, וכרגע לאיש אין תוכנית ריאלית לגבי מי יהיה הגורם הזה. ייתכן שבטווח הקצר יהיה צורך במנגנון בין־לאומי שינהל את שיקומה של עזה, אך בטווח הרחוק היא תצטרך להתנהל בידי פלסטינים, ומוטב שייבחרו באופן דמוקרטי.
שיקומו של המזרח התיכון יתרחש גם ללא דמיון פוליטי ענף של מדינות האזור, אבל שיקום פיזי לא יעזור בטווח הארוך. ייתכן שהוא יעזור לאנשים לבנות מחדש את בתיהם, אך אלה יהיו בסכנת התמוטטות מחודשת כל עוד לא יהיה שלום יציב באזור
בסיכומו של דבר, שיקומו של המזרח התיכון יתרחש מכורח המציאות גם ללא דמיון פוליטי ענף של מדינות האזור. אבל שיקום פיזי לא יעזור בטווח הארוך – הוא לא יוכל לתקן את חוסר האיזון בחלוקת הכוח, את המתחים האתניים או את המוסדות הפוליטיים המפורקים המביאים לשפיכות דמים מתמשכת. ייתכן שהוא יעזור לאנשים לבנות מחדש את בתיהם, אך אלה יהיו בסכנת התמוטטות מחודשת כל עוד לא יהיה שלום יציב באזור.
נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת.