״ברגע שהמלחמה תיגמר, האורות יכבו, לא יהיו יותר ׳גיבורי ישראל׳ ומילואימניקים – ואז יתחיל הצונאמי. אנשים יאבדו את זה, הם יהיו ברחובות, ידליקו את עצמם, יתאבדו. זה כבר קורה עכשיו, אבל זה עומד להיות הרבה יותר גרוע״. את תסריט האימים הזה מתאר נדב וירש בפסקנות נחרצת, שמבלי להכיר את פועלו ניתן לטעות ולחשוב שהוא תוצר דמיונו. אלא שהאימה נעוצה בעובדה שמדובר במציאות מושתקת של תופעת האובדנות בקרב לוחמים ולוחמות שלקחו חלק במלחמה הנוכחית, בסדיר, במילואים או בקבע.
וירש, מייסד ומוביל פורום ״יהלומי קרב״ למען לוחמים הסובלים מפוסט טראומה ותגובות קרב, חושף בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום כי גל ההתאבדויות שהתרענו מפניו כבר כאן, ומכה באוכלוסיית הלוחימים הסובלים מתגובות קרב במערכת הביטחון. לדבריו מקרי האובדנות מושתקים, פעמים רבות בגלל בושה של בני משפחת המנוח, ועל כן אינו מגיע לתודעה הציבורית.
הוכחה לחומרת המצב נמצאה השבוע בתדריך לעיתונאים שערך אגף השיקום יחד עם ארגון נכי צה"ל ועמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) לקראת פסח והימים הלאומיים. באופן רשמי נועד התדריך לשם פרסום דגשים לזיהוי מצוקות בקרב פצועי נפש. אלא שמטרה נוספת, כך נראה, הייתה גלגול אחריות והתמודדות עם הביקורת הציבורית. עידן קליימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל, האשים את האוצר וטען כי ״אנשים יתפספסו כל עוד האוצר משלים עם תת איוש באגף השיקום".
נזכיר כי תקנים לעשרות מטפלים ורופאים תוקצבו במאי 2021, במסגרת רפורמת ״נפש אחת״, אך דוח מבקר המדינה מינואר 2024, שעסק ביישום הרפורמה, מצא כי שליש מהתקנים שאושרו ותוקצבו לא אויישו. לפי נתונים מינואר 2025 יש באגף השיקום עובדת סוציאלית אחת על כל 678 פצועים, ורופא אחד על כ-3,000 מטופלים.
״יש פוסט טראומטים שנמצאים עכשיו במילואים. אגף השיקום יודע, אבל את הצבא זה לא מעניין. הצבא מבחינתו מילא את השורות שלו. הלום קרב או לא הלום קרב, בוא תעשה את העבודה שלך״
סגנית מנכ״ל משרד הביטחון וראש אגף השיקום, לימור לוריא, התייחסה אף היא לתופעת מקרי המוות מאובדנות בקרב חיילי מילואים. לוריא ניסתה להדוף את הביקורת על כך שחלק מהמתים מאובדנות גויסו לסבבי מילואים נוספים, למרות שהוכרו כסובלים מפוסט טראומה, וגלגלה את האחריות על כך לצבא. לדבריה אנשי האגף "מעבירים לצה"ל את המידע על מי שמוכר כסובל מפוסט טראומה, באחריות צה"ל להחליט מי לגייס לתפקיד עורף ומי להרחיק משדה הקרב".
נזכיר כי דוח מבקר המדינה שעסק ביישום הרפורמה, מצא שאגף השיקום לא יישם את אחד מתחומי הליבה הנמצאים באחריותו – יצירת תהליכי ייעול והפחתת הבירוקרטיה בהליך ההכרה. ביחס לטענות של לוריא יש לציין כי המבקר מצא שמשרד הביטחון ואגף השיקום לא דאגו ליצירת ממשקים בין הגורמים השונים בהליך ההכרה דוגמת הביטוח הלאומי או רשות המיסים, והמבקשים הכרה עדיין נאלצים להתנהל מול כל רשות בנפרד. בין היתר גם מערכת נתונים אחת המרכזת את הפרטים על כל אחד מהסובלים מתגובות קרב איננה קיימת.
מתפוצץ בפנים
מתחילת המלחמה נדב וירש והלומי קרב רבים נוספים מתריעים מפני גל אובדנות היכן שרק אפשר – בוועדות הכנסת, בלשכות הח״כים, במשרדי הממשלה ולשכות השרים, ובתקשורת. אלא שהפעילות היומיומית איננה רק עניין של שינוי מדיניות וחיזור אחר מקבלי ההחלטות, שכן לדבריו הוא מקבל מידי יום ביומו פניות של לוחמים שחזרו משדה הקרב אך לא מצליחים להשאיר אותו מאחוריהם. ״הייתה לי סיטואציה עם חייל גולני שרב עם ההורים שלו והיה לו התקף", הוא נזכר. "הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא רוצה להתאבד. הגעתי לחייל הביתה ועל כל הקירות היה דם. הוא חתך את עצמו ושבר את כל הבית. מילואימניק. הוא כל הזמן אומר ׳אני לא מכיר את עצמי׳״.
״הגעתי לחייל הביתה ועל כל הקירות היה דם מושפרץ. הוא חתך את עצמו ושבר את כל הבית. מילואימניק. הוא כל הזמן אמר ׳אני לא מכיר את עצמי׳״
על פי נתוני אכ״א, ב-2023 נרשמו 17 מקרי מוות כתוצאה מאובדנות ו-21 מקרים ב-2024. מבדיקת המקום הכי חם בגיהנום עולה כי מתחילת המלחמה התאבדו 31 לוחמים בשירות פעיל, סדיר, מילואים או קבע – שלושה מהם מתחילת 2025. משרתי מילואים ששמו קץ לחייהם בין סבב אחד לאחר, דוגמת נווט הקרב אסף דגן, אינם כלולים בנתונים. חלק מלוחמי המילואים הפוסט טראומטיים ששמו קץ לחייהם היו בשירות מילואים פעיל או זומנו לסבב מילואים נוסף.
מקרה נוסף הוא זה של לוחם המילואים אלירן מזרחי, ששם קץ לחייו בחודש יוני האחרון, יום לפני סבב נוסף בעזה, ולאחר שאובחן כפוסט טראומטי לאחר סבב הראשון ללחימה. מזרחי שם קץ לחייו עם נשק אישי, שאת הרישיון לשאת אותו קיבל במסגרת ההקלות ברפורמת הנשק של בן גביר. בין היתר הרפורמה צמצמה את שאלון הבריאות שמתחייב בהליך הבקשה לרישיון נשק, והוא איננו כולל ולא שאלה אחת על אובדנות.
״יש אנשים פוסט טראומטים שנמצאים עכשיו במילואים״, אומר וירש. ״הצבא מתקשר לפצועים, הלומי קרב שהיו בלוחמה, ואומר להם ׳בואו, אתם צריכים להגיע לצו 8׳. הלומי הקרב לא אפקטיביים בבית בגלל המצב שלהם, אבל ברגע שהם שמים את המדים הם מרגישים מלכים. בפועל הם מסיימים את הסבב וזה מתפוצץ להם בפנים״.
להכיר בפציעה
במסגרת תדרוך העיתונאים דיווח אגף השיקום כי הוא מטפל ביותר מ- 16,500 פצועי צה"ל שנפצעו ב"חרבות ברזל", 7,300 מהם מתמודדים עם תגובות נפשיות. בסך הכול מטפל האגף ביותר מ- 78,000 נכי צה"ל מכל מערכות ישראל, כולל המלחמה הנוכחית. 26,300 פצועים מתמודדים עם תגובות נפשיות שונות. אלא שהמספרים שהאגף מפרסם תדיר הם חלקיים בלבד ועוסקים רק במבקשי ההכרה באגף.
על פי דוח של הממ״מ, מפרוץ המלחמה ועד דצמבר האחרון 6.4 אלף חיילים הסובלים מפגיעה על רקע נפשי ביקשו הכרה כנכי צה״ל. בנוסף להם ישנם עוד רבים שסובלים מתגובות קרב אך לא ביקשו הכרה, וכן כאלו שנדחו על ידי הוועדה הרפואית באגף – ואינם נספרים על ידי אף גורם רשמי, ומשכך גם לא זוכים לעזרה. להערכתו של וירש מדובר באלפי לוחמות ולוחמים. יהודה איש שלום מארגון נכי צה״ל הסביר לכותבי הדוח כי סמכות אגף השיקום מוגדרת רק כלפי מי שהוכר כנכה. על כן אוכלוסיה גדולה של חיילים החווים קשיי הסתגלות בחזרה לשגרת חייהם אינה זוכה לסיוע. לדבריו על המדינה לספק מענה ״במקום ליצור תמריץ לכולם להיכנס לעולם הנכות״.
רוב הלומי הקרב בישראל אינם מוכרים לאף גורם רשמי. סיבה מרכזית נעוצה בהליך ההכרה הסבוך, שפעמים רבות מכריח את הלוחמים להסתייע בעורכי דין ולהוביל מאבק משפטי יקר ומתיש מול המדינה שעבורה נלחמו. "אם אתה צריך להוכיח למשרד הביטחון שאתה הלום קרב אז מראש אתה מרגיש שאתה מתחזה. אין הלום קרב שלא עושה השוואות בראש עם הלומי קרב אחרים ומרגיש שהסיפור שלו פחות קשה. אתה מרגיש מפונק, שלא עברת מספיק, שלא מגיע לך", הסביר אלון, הלום קרב מצוק איתן.
פעמים רבות אותם הלומי קרב שמעולם לא הוכרו ככאלה, חוזרים לשרת ביחידות הלוחמות. באמצע נובמבר 2023 בתחילת התמרון הקרקעי חייל מילואים לבוש מדים וחמוש בתת מקלע מסוג נגב שדד כסף מסופרמרקט בקריית אונו, אמר למוכר שהוא צריך את הכסף לשכירות וסיפר שהוא נפגע פוסט טראומה ממלחמת לבנון השנייה. למרות שהוכר באגף השיקום הוא בכל זאת גוייס גם בחרבות ברזל.
״המילואימניקים משתחררים וחוזרים למציאות אחרת מזו שהם הכירו״, מסביר וירש. ״אני הייתי מילואימניק בצוק איתן וכשחזרתי כבר לא הייתי אותו אדם״
״המילואימניקים משתחררים וחוזרים למציאות אחרת מזו שהם הכירו. הייתי מילואימניק בצוק איתן וכשחזרתי כבר לא הייתי אותו אדם. מאוד קשה להילחץ מהמקום הזה, לפרוץ את מחסום הבושה. אתה לא מכיר בקיומה של הפציעה, לא יודע מה זה ומה עושים עם זה. כאשר אין הכוונה ואף אחד לא עושה מעקב כדי לוודא שהחיים שלך המשיכו ולא נשרת מהעבודה, מהלימודים או התפרקה לך המשפחה״.
בין הכסאות
לפני שבועיים ערך אגף השיקום כנס בינלאומי בהשתתפות נציגים מלמעלה מ-20 מדינות תחת הכותרת "שותפים לחיים". על גב הבמה הייתה מרוחה הסיסמה ״שיקום תחילה״ – אשר על פניו מייצגת שינוי מהפכני במערך הטיפול בפצועי ופצועות צה״ל ומערכת הביטחון. לוריא, ראש האגף, סיפרה בכנס כיצד כבר ב-7 באוקטובר הבינה שקודם כל צריך לטפל במי שהיה מוכן לתת את נפשו, בכל מובן, עבור המדינה, לא למרר את חייו.
״ב-7 באוקטובר אנחנו פותחים את הנהלים לשעת חירום ושום תרחיש או מענה שחשבנו עליו לא היה רלוונטי למציאות שפגשנו. ירדנו לסורוקה. בדקנו מה שלום הפצועים, ובחדר אחד פגשתי פצוע ואמא שלו מהעוטף שנשארו בליבי. שאלתי איך אפשר לעזור. והיא ענתה: "אנחנו צריכים חמצן כאן ועכשיו". ברגע הזה החלטנו: קודם כל שיקום, אחר כך בירוקרטיה״. דבריה של לוריא, שנוסחו כספק צ׳יזבט ספק מור״ק, מנסים לכסות על העובדה שהמדיניות נכפתה על האגף שכן בהעדר, כוח אדם ולאור ההליך הסבוך אין התכנות של ממש שלא להציע את הסיוע הנפשי והכלכלי לכל דורש, עד שיוכר בצורה רשמית. בנוסף, הליך ההכרה המסורבל נותר זהה, רק נדחה במספר חודשים.
בכנס העידה לוריא כי חבילות סיוע מיידיות הגיעו לפצועים השונים בבתי החולים, לפי מדרג של פצועים קל, בינוני וקשה. פצועי הנפש, אלא אם הם פצועים משולבים, לא זוכים לאותו המדרג, ולכן גם לא זכאיים לסיוע. ומה באשר לשאר הרפורמות שיזמו? אלו היו רלוונטיות רק למי שנקלט באגף לאחר ה-7 באוקטובר.
ממש בזמן שהתקיים הכנס החגיגי, החלו לצוץ פרסומים ברשתות החברתיות על לוחם המילואים, רס"ר רונן פורטנוי בן ה-25, שנמצא ללא רוח חיים בבסיס בדרום הארץ, אחרי יותר מ-300 ימי מילואים. שבוע לפני שרס"ר פורטנוי נמצא מת בחדרו, לוחם מילואים נוסף התאבד.
חודש לפני כן התאבד רס"ן (מיל') מוחמד הייב, קצין קרבי בכיר ששירת שנים רבות כלוחם ומפקד באוגדת עזה. מספר ימים לפני כן נמצא קצין במערך הכטמ״ם (כלי טיס מאויש מרחוק) של חיל-האוויר ללא רוח חיים בחדרו. חודשיים לאחר פרסום תחקיר המקום הכי חם על הזנחת מערך בריאות הנפש בחיל-האוויר. מקרים שניתן היה אולי למנוע.
״אגף השיקום מספר לכל ערוצי התקשורת שהם עושים המון דברים, אבל מהצד השני יש עומס מטורף, עם נכים מהעבר שלא מקבלים מענה״, אומר וירש. ״אולי נראה שהכל ורוד והחיים ממשיכים בלי ביורוקרטיות, אבל זה לא ככה בשביל האנשים האלה. יש נכים שמשתמשים בסמים קשים – קוק, קטמין, דוסה, אנשים עם התקפי זעם, ואנחנו עוד לפני הגל הגדול״.
״רוב האנשים מתאבדים וזה עובר מתחת לרדאר, אך כשמקרה כבר כן מתפרסם ונשלחת פנייה לאגף השיקום הם אומרים ׳הייתה לו מאניה דיפרסיה׳, ׳הוא היה בחובות׳, או ׳זה מהבית׳״. לטענת וירש באגף מתנערים מפוסט טראומטיים ששמו קץ לחייהם. ״במקום להעלות את זה למודעות הם משתיקים את זה, כאילו כדי לא יהיו עוד גלים, אבל יש כל יום גלים כאלה. כל יום אגף השיקום מתמודד עם ניסיונות אובדנות״.
״יש נכים שמשתמשים בסמים קשים – קוק, קטמין, דוסה, אנשים עם התקפי זעם, ואנחנו עוד לפני הגל הגדול״
סדרת מקרי ההתאבדויות בקרב לוחמי צה״ל לא גרמה לממשלה לשקול מחדש את החזרה ללחימה, חרף אזהרות על שחיקה פיזית ונפשית בקרב הלוחמים, ונדמה כי ה״גל הגדול״ עליו וירש מדבר מתקרב. בלי פניה יזומה ללוחמים ועם ועדות רפואיות קשוחות – לוחמים ימשיכו ליפול בין הכיסאות.