ראיתי אותה מקצה המסדרון. נשענת על דלת החדר של ד"ר ק', הפסיכיאטר שלי, ומדברת אתו. כמו באותו היום, מרחוק, היא נראתה רגועה ומרגיעה. אשה שאפשר לסמוך עליה. רופאה. כמו באותו יום, חטפתי בחילה וסחרחורת. כמו באותו יום, היכו בי כל תחושות האכזבה מהמערכת, מהמרפאה, מהחיים. ושוב, כמו באותו יום, הרגשתי שבא לי להקיא, אלא שבניגוד לאותו יום, אף אחד לא מנע ממני ללכת לשירותים, ולכן יכולתי לעמוד רגע, לנשום, ולהמשיך ללכת לכיוון חדרו של ד"ר ק', כשאני יודעת, שעוד רגע, אעמוד פנים אל פנים עם התוקפת שלי ולא אוכל לומר ולו חצי מלה.
כי כל הגה שאוציא מהפה עלול להתפרש לא נכון, או גרוע מזה, להתפרש נכון מדי. ואז אין לדעת מי יישמע מה, ומה יהיה המשך דרכי במרפאה לבריאות הנפש שבה אני מטופלת קבועה. זה אולי החלק הקשה לי ביותר בסיפור הזה, ובכלל בחיים. הרגעים האלה: הרגעים של היאלמות דום, כי מישהו לקח לך את המלים. רגעים שבהם הובהר לך שאם לא תעשי מה שאומרים לך את בסכנה. רגעים שבהם עולה הפחד שאת נתונה לחסדי מישהו שאינו רואה בך אדם. רגעים, שעד יומך האחרון תצטערי על כל מה שהיית צריכה לומר באותן שניות, ולא אמרת. רגעים אלימים. ואותו היום בחדרה של ד"ר נ', היה מלא ברגעים כאלה. ולכן אני שותקת כל פעם מחדש.
זה היה לפני שנה וחצי. הפסיכיאטר הקבוע שלי עזב לתקופה ואני חיכיתי לרופא קבוע אחר. אני שונאת שינויים כאלה. הידיעה ששוב אצטרך לשבת ולגולל את כל הסיפורים שלי באוזני אדם חדש שהמערכת החליטה שאני צריכה לסמוך עליו, מדאיגה אותי. אבל הפעם, דאגתי פחות. כי הי, מה כבר יכול לקרות? מהיכרותי רבת השנים עם המרפאה ידעתי שכולם שם רופאים ומטפלים מעולים, ומעולם לא נתקלתי במישהו שם שאינו מקסים ואדיב. אז התיק הרפואי עובר רופא, אבל לא תהיה לו עבודה קשה אתי. ד"ר ק' השאיר לרופא המיועד מטופלת מאוזנת עם תרופות מסודרות, נפש משומשת במצב טוב. יד ראשונה מרופא.
אז קבעו לי פגישה עם הפסיכיאטרית החדשה והגעתי לקומה השנייה במרפאה, להכיר את ד"ר נ'. הייתי מאוד חולה באותו היום. איזה וירוס טורדני שלווה בחרדה מהשינוי במרפאה. שוב עלו כל החששות ממפגש כזה, אבל כשראיתי אותה מגיעה מקצה המסדרון נרגעתי לרגע. היא נראתה סוּפר-קוּלית. צעירה יחסית. לבושה ומאופרת מהמם, ואותי זה הרשים. בדמיוני כבר ראיתי פגישות קצרות וממוקדות שבהן אני אשיב לה על שאלות בנוגע למצבי הנפשי, היא תשיב לי על שאלות בנוגע לחנויות שבהן היא רכשה את הנעליים שלה, וכולם ינצחו.
המטפלת שלי הציגה בנינו, אמרה שאני נחמדה וכיוב' והלכה לה, והד"ר אמרה שנעים לה מאוד ופנתה להיכנס לחדר שלה. נכנסתי בעקבותיה אבל היא הסתובבה ועצרה אותי ואמרה "חכי בחוץ. אני צריכה לקרוא את התיק הרפואי שלך לפני שאת נכנסת", וככה זה התחיל. ככה במכה, החזירה אותי הד"ר נ' להיות תיק רפואי והושיבה אותי על הספסל, כדי שיהיה לה זמן לדון בינה לבין עצמה בענייני. זו היתה הבעיטה הראשונה בבטן. "למה בחוץ? אני יכולה לספר לך על עצמי. אני כאן", אמרתי בתימהון. "זאת מקצוענות. חכי בחוץ", היא השיבה בחדות. עמדתי במסדרון חמש דקות מלאות עלבון ובחילה וכל מה שרציתי היה להקיא, ועכשיו. "אני תיכף חוזרת", אמרתי לד"ר מחוץ לחדר, כדי לא להפריע לה חלילה לקרוא אותי.
"לא. סליחה", היא הרימה את הראש מהמחשב. "הלכת כבר. תתאפקי. אין לי זמן היום". וזו היתה הבעיטה השנייה. ד"ר נ' קבעה את העובדות: השאלה אם אני יכולה או צריכה להתאפק עם הגוף שלי – לא שייכת לי, כי אם מותנית בלוח הזמנים הצפוף שלה. אותו לוח זמנים שמנע ממנה לקרוא את התיק הרפואי חמש דקות לפני שנפגשנו.
אז כן, יכולתי ללכת, אבל משהו בנימה שלה גרם לי לעבור למצב דומם, להיכנס לחדר, לשבת מולה ולשמוע את המשפט "בואי נתחיל ותספרי לי על המצב שלך, כדי שאחליט מה לעשות אתך". צודקת לא? הרי ברגע שבו דוממה אותי נהפכתי לחפץ שצריך להחליט ו"לעשות" אתו משהו. "דוקטור", אמרתי לה, "אני אספר לך כל מה שתרצי, אבל חשוב לי לומר שאני מאוזנת כבר תקופה ארוכה, הטיפול של ד"ר ק' עושה לי טוב ואני מרגישה מצוין". היא הביטה בי בביטול "כן אבל אני פה הרופא ואת המטופל. ואם הטיפול הוא נכון לך, זה אני אקבע".
זאת הבעיטה השלישית: אם היא היתה מכוונת לי אקדח לרקה זה לא היה מפחיד אותי כמו המשפט הזה. הרי היד הרושמת שלה, עלולה לשנות לי את המרשמים, וכתוצאה מכך, לשנות לי את הגוף, לשנות את מצבי הנפשי והכימי, שהיה מאוזן ורגוע. הנפש שלי מצויה בידיים שלה, ולי אין מה לומר בנושא. היא תקבע ותחליט בלי לשאול אותי. פשוט כי היא יכולה.
אז מאותו הרגע, במקום לדבר בכנות ובחופשיות, נזהרתי לא להרגיז אותה ונתתי לה לשלוט בי. לא התווכחתי כשהיא שאלה אם אני באמת זמרת, וכותבת, וגם מתפרנסת מזה – או סתם הוזה. לא התווכחתי כשהיא שאלה בחשדנות "את בטוחה בזה?" כשסיפרתי לה שאני לא נוטלת סמים או שותה אלכוהול. לא רבתי אתה כשהיא אמרה שאני עדיין בולימית (אני לא. כבר שנים), ושאני משקרת לה כשאני אומרת שהבחילה היא רק בחילה. לא התווכחתי. פשוט חיכיתי בקוצר נשימה עד שהיא הגישה לי את המרשם הקבוע ואמרה: "זה בסדר בינתיים. נתראה בפעם הבאה". אמרתי "תודה" ונמלטתי לשירותים. להקיא ולהילחם בתחושת הפירוק שהרגשתי.
שעה אחת עם רופאה אחת. זה כל מה שהיה נחוץ כדי שאחטוף התקף היסטריה שלא חוויתי שנים, ושקיוויתי שלא יחזור לעולם. התקף שקרה בעבר ברגעים שבהם נהגו בי באלימות והפקיעו ממני את השליטה בגופי. זה היה רע. רע מאוד. למזלי, כשיצאתי מהשירותים חיכה לי גבריאל, חברי הטוב, ולקח אותי לקבלה. למזלי, המטפלת שלי, אשה מופלאה, הבטיחה לי שיימצא לי רופא אחר. למזלי, אחותי הגדולה כתבה מכתב נוקב למרפאה. למזלי, אני אדם חזק ומוקף אנשים אוהבים ותומכים שמקשיבים ומאמינים לי.
לצערי, לא מאחורי כל חולה עומדת מערכת תמיכה כמו שלי. ומה יהיה על אלו שלא חזקים כדי להילחם באלימות רפואית? הם ישתקו וימשיכו לפקוד חדרים של רופאים כאלה? הם ירצו לספר למישהו? ואם כן, הם יהיו מסוגלים? הרי גם אני, כותבת מקצועית שהמלים שאני מפיקה עומדות לדין דרך קבע, הפסקתי לדבר למשך שבוע.
גם את השורות הללו אני כותבת על מקלדת מזכוכית, כי אני אשמח שמה שתיקחו מהן יהיה היכולת לשים לב. לעצמכם או לקרוב חולה שנראה לכם שהוא מטופל אצל אדם שמעלים אותו. אפשר וצריך לשנות את זה. יש לכם זכות לשבת מול אדם שיקשיב לכם באמת. רופא שיגיד "עזוב גיליון רפואי, בוא ספר לי מי אתה". רופא. אמיתי.