במאמרו "שבעה דברים שלא ידעתם על המהפכה של ברני סנדרס" (15.1.2016, The Marker) מעלה גיא רולניק על נס את עמדותיו ופועלו של הסנאטור הסוציאליסט ממדינת וורמונט הקטנטנה. סנדרס, סנאטור יהודי קשיש ולא כריזמטי במיוחד, הצליח תוך כמה חודשים לזנק מהשוליים השמאליים של הפוליטיקה האמריקאית ולהפוך למועמד רציני ואיום משמעותי על מכונת הבחירות המשומנת של הילארי קלינטון בפריימריז למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב. הוא עשה זאת תוך שהוא מביע גישה עקבית של מעורבות ממשלתית בכלכלה, תמיכה בייסוד מדינת רווחה, עידוד פעיל להגדלת חלקם של הקואופרטיבים במשק ואמונה באיגודי עובדים חזקים שיגנו על מעמד ביניים אמריקאי חזק. אף על פי שעמדות אלו היו בגדר סדין אדום בשיח הפוליטי בארה"ב עד לפני פחות מעשור. "המהפכה של ברני יצאה לדרך," מבשר לנו רולניק, "הרעיונות, הסנטימנט והכאב שהוא מציג צוברים תאוצה ומעוררים השראה בכל העולם".
השוואה בין התורמים של סנדרס לבין תורמיה של קלינטון – איגודי העובדים מול הבנקים.
"סנדרס הוא פוליטיקאי מזן שחשבנו שנכחד", מספר רולניק, "הוא שובר את כללי המשחק בפוליטיקה בארה״ב ובהמשך במקומות רבים אחרים", ועומד על המאפיינים שהופכים את סנדרס לתשובה לשלטון ההון: גט כריתות שהוא נתן לאוליגרכיה הבנקאית, תאגידי הענק והמגזר הפיננסי; עמדותיו הנחושות נגד תעשיית ההפחדה מפני הטרור, האיסלאם וכד' שמובילה למבצעים צבאיים מיותרים; עקביותו האידאולוגית והתעקשותו להתמקד בנושאים החשובים ולא לשחק לידי ספינים ושערוריות תקשורתיות; אורח חייו הצנוע והתרחוקתו מפיתויי כסף ושחיתות; תמיכתו בבנייה מחודשת של מדינת הרווחה ומחוייבותו מעל כל לאזרחים ולשלטון שעובד עבורם, ולא לאזרחים שעובדים עבור השלטון.
אלא שרולניק לא עומד בפיתוי, ומכפיף גם את סנדרס לתזת "המחוברים" שפיתח. לפי רולניק, המאבק המתחולל בחברה ובפוליטיקה הוא בין המחוברים – תאגידי הענק, הבנקים, המונופולים ואיגודי העובדים במגזר הציבורי – לבין "הלא מחוברים", האזרחים הלא מאורגנים, בעלי העסקים הקטנים, העובדים החלשים במשק, הגימלאים וכד'.
"מי זה ברני סנדרס? חשבו על בנימין נתניהו, יאיר לפיד, יצחק הרצוג, ציפי לבני, דונלד טראמפ. בעצם חשבו כמעט על כל פוליטיקאי שאתם מכירים – ועכשיו חשבו ההפך. 180 מעלות. קיבלתם ברני סנדרס. ככה זה נראה."
כדי להלביש את תזת המחוברים על סנדרס נאלץ רולניק להפשיט את סנדרס מכל קשריו עם איגודי העובדים ופועלו הציבורי בתחום. כך מתואר סנדרס כמי שלא נכנע ל"רפובליקת האלפיון העליון" שכוללת לצד שלדון אדלסון, האחים קוך, חברות הנפט והתרופות גם את איגודי העובדים כמובן. תומכיו של סנדרס, טוען המאמר, הם הפעם הראשונה שהכוח מגיע "לא ממיליארדרים ואפילו לא מאיגודי עובדים של מונופולים או המגזר הציבורי".
כדי להדגיש את עצמאותו הפוליטית ואי-תלותו בגורמי כוח מאורגנים על בסיס כלכלי, מציין רולניק כי "אצל סנדרס, בניגוד לקלינטון, מהפכת צמצום האי־שוויון כבר התחילה בהרכב התורמים שלו", ומוסיף שסנדרס לא קיבל "תרומות ענק מאיגודי עובדים", כיאה למי שבשורתו היא "שלטון שעובד עבור ציבור רחב ומפוזר ולא עבור המיליארדרים, חברות הענק והמונופולים". סנדרס גם מתנער מ"תמיכה של קבוצות אינטרסים והמגזר הציבורי", ולכן מעולם שמו לא נקשר בשחיתות "לא עם כסף פרטי ולא עם ועדי עובדים".
ואולם, במקרה של סנדרס, המהלך של רולניק מעורר קשיים. נסיונו למסגר את סנדרס לתזת המחוברים מתנגש עם העובדות, שכן כמו שאין קפיטליזם בלי ניצול עובדים כך אין סוציאליזם בלי איגודי עובדים.
גיבור מעמד הפועלים
רולניק מיטיב לאבחן שלא רק שסנדרס הוא סוציאליסט אלא "הוא אחד הפוליטיקאים העקביים ביותר שידעה ארה״ב ב-40 השנים האחרונות. הוא הכריז שהוא סוציאליסט כאשר הקפיטליזם האמריקאי היה בשיאו". כפי שנראה, הסוציאליזם של סנדרס בא לידי ביטוי במדיניות שמטרתה חיזוק כוחם של העובדים ואיגודי העובדים. בניגוד לרולניק שמדבר בזכות ציבור כללי לא-מאורגן, שמיטיב עם "טובת הכלל" המדומיינת, ומקטלג כל איגוד עובדים שצבר כוח והשפעה כחלק משלטון "המחוברים", סנדרס הוא מאמין אדוק ותומך נלהב בתפקידם של איגודי העובדים כמכשיר חיוני לבניית מעמד ביניים חזק וצמצום הפערים החברתיים. או במילותיו של סנדרס: "הסביבה העויינת לאיגודי עובדים מיטיביה עם שורת הרווח של תאגידי הענק, עם המנכ"לים ועם בעלי המניות, לא עם העובד הממוצע".
הרקורד של סנדרס בתחום זכויות העובדים משתרע על פני מעל לארבעה עשורים. כראש עיריית ברלינגטון הוא עבד עם איגודי העובדים הגדולים בעיר כדי להגן על שכר העובדים וסייע לקואופרטיבים שהוקמו על-ידי עובדים. כחבר קונגרס, הוא סייע לעובדים להתאגד ואפשר להם לערוך ישיבות במשרדיו. לאורך עשרות שנים, טרם נבחר לתפקיד ציבורי, השתתף סנדרס במפגשים של ועדי עובדים מקומיים ברחבי ארה"ב כדי לסייע להם לאגד עובדים נוספים ולהיאבק על תנאי העסקה טובים יותר, במגזר הפרטי והציבורי כאחד. הוא התנגד לכל הסכמי הסחר החופשי המשמעותיים של השנים האחרונות (NAFTA ,TTP וכו') בטענה שהם "הורגים עבודות אמריקאיות" ותכליתם היא העברת פעילות למדינות שלא מגנות על עובדיהן ולכן משלמות משכורות נמוכות בצורה קיצונית.
עד כמה סנדרס תומך בעבודה המאורגנת? הלובי של פדרציית איגודי העובדים הגדולה ביותר בארה"ב, AFL-ICO, שמייצגת 12 מיליון עובדים, וכוללת בתוכה את איגוד עובדי המגזר הציבורי בארה"ב, קבעה כי ב-98 אחוז מן המקרים הוא הצביע באופן ההולם את האינטרסים שלהם. זאת ועוד, סנדרס חוזר ומשתמש בציון הזה – 98 אחוז – בתעמולת הבחירות כדי להוכיח שהוא מחוייב, הלכה למעשה ולא ברמת ההצהרות, לזכויות עובדים.
לשיטתו של סנדרס "עלייתו ונפילתו של מעמד הביניים חופף כמעט לחלוטין עם העלייה והנפילה של איגודי העובדים במגזר הפרטי. איגודי עובדים הם ההגנה הטובה ביותר נגד תאוות בצע תאגידית". הוא אפילו מציג גרף שמראה כיצד הצמצום במספר העובדים המאוגדים בארה"ב חל במקביל להצטמצמות מעמד הביניים האמריקאי ושחיקת השכר הממוצע. "כדי לבנות מחדש את מעמד הביניים האמריקאי", טוען סנדרס, "אנחנו צריכים לבנות מחדש את תנועת איגודי העובדים האמריקאית ולהרחיב את בעלות והשתתפות העובדים בתעשייה".
תמונה מפורטת של עמדותיו של סנדרס לגבי יחסי העבודה ניתן למצוא בהצעת חוק שהגיש בשם "מקום העבודה הדמוקרטי". ההצעה מציגה רפורמה כוללת ומקיפה לחיזוק זכויות עובדים, הגדלת כוחם והשפעתם של העובדים על מקום העבודה שלהם, תנאי העסקתם ועתידם הפיננסי.
ההצעה כוללת ביטול של האיסורים על שביתות וצעדים ארגוניים מתוך סולידריות עם עובדים אחרים; כך למשל היא מתירה לעובדים במקום עבודה מסויים, לדוגמה נמל או רכבת, לעכב סחורה או מטען אחר של חברה אשר עובדיה מנהלים מאבק נגד מעסיקם. ההצעה מפרטת מנגנון נרחב שיקל משמעותית על התאגדות עובדים ומטיל חובה חוקית על המעסיק להכיר בנציגות דמוקרטית של העובדים. האכיפה של זכויות העובדים והענישה על הפרתן תוחמר משמעותית. הרגולטור יוכל להוציא צווים מנהליים נגד מעסיקים וחברות ביתר קלות מבלי להיגרר לבתי משפט. הפיצויים לעובד שנפגע ממעסיקו שלא כדין יוגדלו פי שלושה. חברות פרטיות שירצו להתקשר עם הממשל הפדרלי יאלצו להביא אישורים שהן לא מפרות זכויות עובדים.
סנדרס מציע גם להקים בחקיקה רשות מיוחדת שתוקדש להבטחת זכויותיהם של עובדי כלל המגזר הציבורי בכל רמות השלטון (פדרלי, מדינתי, מחוזי, מקומי) ולבטל את האיסור הנוכחי על התאגדות וניהול מו"מ להסכם קיבוצי הקיים בחלקים מהמגזר הציבורי בארה"ב. גבולותיה של הצעת החוק לא מסתכמות באזרחי ארה"ב ובמתרחש בתוך המדינה: ההצעה מרחיבה את כל הזכויות הקיימות בחוק לכל עובד של חברה שרשומה בארה"ב, לא משנה היכן היא פועלת בעולם, ומעניקה לעובד את הזכות לתבוע את המעסיק בבית המשפט לפי העדפתו; בארה"ב או לפי הדין המקומי. הצעת החוק של סנדרס כוללת גם מתן ייצוג סטטורי לאיגודי העובדים בכל דירקטוריון שמנהל את קרנות הפנסיה שלהם, כדי שיוכלו להתייצב נגד התאגידים העושים בהם כבשלהם. עולה שבניגוד לרולניק ותעמולת המחוברים שלו, סנדרס דווקא רואה את העובדים והטייקונים כמי שניצבים משני צידי המתרס.
סנדרס מביע תמיכה בשובתים של חברת התקשורת Fairpoint, ינואר 2015.
למרות הניסיון העיקש של רולניק להציג את סנדרס כמי שלא פועל בשיתוף פעולה עם ועדי העובדים במונופולים ובמגזר הציבורי, סנדרס נתמך רשמית על ידי ועד עובדי שירות הדואר הפדרלי שמייצג 200 אלף עובדים. גם איגוד האחיות הלאומי של ארה"ב, הוועד הגדול ביותר בארה"ב של אחיות מוסמכות שמייצג 180 אלף עובדים, התגייס לתמיכה רשמית בסנדרס. סנדרס מתגאה כי 20 התורמים הגדולים ביותר לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו היו איגודי עובדים. בהכרזת התמיכה במועמדתו של סנדרס הצהירו מנהיגי האיגודים כי סנדרס זכה לתמיכתם בשל מאמציו העקביים למניעת ניסיונות ההפרטה של השירות הציבוריים. "הוא מנהיג בקרב להגנת שירות הדואר ציבורי", אמר נשיא איגוד עובדי הדואר מארק דיימונדסטיין והוסיף כי לאף מועמד אין רקורד מוכח של חשיפת שלטון המילארדרים כמו לסנדרס.
קץ אגדת "המחוברים"
הסכנה הגדולה לדמוקרטיה שלנו, לפי רולניק, היא הפלוטוקרטיה. "המחלה של הדמוקרטיות הקפיטליסטיות – שבמקום לייצר תחרות ושוויון הזדמנויות, היא מייצרת מערכות שמשרתות את קבוצות האינטרס, העשירים, החזקים והמחוברים",כלשונו. הפיתרון לבעיה, לפי רולניק, הוא ברני סנדרס.
לפי סנדרס הדרך לרפא את אותה "מחלה" שרולניק מזהיר מפניה, היא ביצירת איגודים חזקים של אזרחים ועובדים, שיאבקו מול הכוחות המאורגנים שמנצלים ועושקים אותם. תמיכתו הנלהבת של סנדרס במדינת הרווחה היא חלק ממהלך מוצהר לסדר כלכלי-חברתי שבו לעובדים (באמצעות איגודי העובדים), ולאזרחים ממעמד הביניים והמעמד הנמוך (באמצעות המדינה) יש יותר כוח מאשר להון הפרטי בדמות תאגידי ענק וחברות רב-לאומיות.
סנדרס מדבר מול איגוד האחיות האמריקאי, אוגוסט 2015.
בניגוד לסנדרס, מעמיד רולניק במשוואת "המחוברים" שלו בצד אחד שלדון אדלסון ואת איגודי עובדי הדואר הפדרלי, ובצד השני את ההמון חסר הפנים. כנגד תפיסה זו בדיוק יוצא סנדרס: איגודי העובדים לשיטתו הם הלוחמים הטובים ביותר למען האינטרסים של אותו המון ולמעשה של מעמד הביניים והמעמד הנמוך.
הקריאה הסלקטיבית של רולניק בכל הנוגע לקשרים הרעיוניים והפוליטיים האמיצים של סנדרס עם איגודי העובדים אינה נובעת, מן הסתם, בשל אי-ידיעת העובדות, שניתנות לאיתור בחיפוש מהיר בגוגל. הניסיון להציב חומה בין סנדרס לבין העבודה המאורגנת, חלק מהותי מפעילותו הפוליטית לאורך 50 שנה, מביא את רולניק להמצאת fake Sanders. דמות בדיונית המותאמת לאגדת "המחוברים" ולא למציאות הפוליטית-חברתית, בארה"ב ובישראל. במציאות, סנדרס הוא התגלמות הפרכתה של אגדת "המחוברים".