בסוף סרט הפולחן "מי הפליל את רוג'ר רביט", שהוקרן לראשונה ב-1988, חושף השופט דום רגע לפני מותו, את מזימתו להרוס את עיר המצוירים ולבנות על חורבנה כביש מהיר. "שמונה נתיבים של בטון נוצץ, מגיע לכאן ועד לפסדינה, חלק, בטוח, מהיר. פקקי תנועה יהיו נחלת העבר", הוא מכריז בהתלהבות. הבלש אדי וליינט שואל "מי ירצה להשתמש בכביש המהיר כשהוא יכול לנסוע ברכב האדום בחמישה סנט?", ודום מתוודה שהוא קנה את "הרכב האדום" (כינויה של מערכת התחבורה הציבורית בדרום קליפורניה) כדי שהוא יוכל להיפטר ממנו לטובת שלטון כלי הרכב הפרטיים ולבנות במקום בתי עיר המצוירים "תחנות דלק, מלונות, מסעדות מזון מהיר ושלטי פרסומת מוארים".
תסריטאי הסרט ג'פרי פרייס ופיטר סימן הסבירו כי הרקע לעלילה הוא אירועים אמיתיים שהתרחשו בשנות ה-40 ושקיבלו את הכינוי "קונספירציית החשמליות". במהלך האירועים נקשר שמן של חברות הרכב הפרטי ובראשן ג'נרל מוטורס בהרס תשתיות החשמליות הציבוריות בכ-25 ערים בארצות הברית, למשל בעיר סן דייגו.
בהמשך היו מי שטענו שהחשמליות היו נעלמות בכל מקרה, אבל כך או אחרת, ארצות הברית – ממלכת המכוניות – התמלאה במחלפים, כבישים ופרברים, כשתכנון המדינה כולה הוטה לטובת הרכב הפרטי בלבד גם בהוראת הנשיא דוויט אייזנהאואר. חלומו של הנרי פורד "רכב לכל פועל" הוגשם. פורד הרי לא רק הבטיח מוצר מושלם אלא הבטיח שמודל ה-T, שהוא לא פחות ממתת האל, מתאים לכולם ולכל כיס: "מחירה של המכונית יהיה כה נמוך, עד שלא יהיה ולו גבר אחד עם משכורת סבירה שלא יוכל להרשות לעצמו את קנייתה".
גם ארצות אירופה נדבקו במחלה והתאהבו ברכב הפרטי – בתים נהרסו לטובת הרחבת כבישים ושדרות עצים הפכו למגרשי חניה. אך לא עבר זמן רב ובמדינות רבות ביבשת, שברובן כבר הייתה תשתית תחבורה ציבורית מהמאה ה-19, הפנימו את ההשפעות השליליות של הרכב הפרטי: זיהום אוויר, פקקים, השמנה, תאונות דרכים, בזבוז כספים, מרחב ציבורי עקר ופערים חברתיים. ואכן, בעשורים האחרונים באירופה – וגם במדינות מזרח אסיה ודרום אמריקה – מקדמים תשתיות לתחבורה ציבורית: רכבות תחתיות וקלות, מערכות מהירות לתעבורת אוטובוסים (brt), שבילי אופניים ואזורים רבים בערים נסגרים לתנועת כלי רכב. דנמרק ובירתה קופנהגן היו הראשונות לזהות ולאורך השנים צומצמו החניות בעיר וחלקים גדולים ממנה נחסמו לכלי רכב. מגמה זו הולכת ומתעצמת משנה לשנה בערים נוספות בעולם. גם בארצות הברית, שבה התרסקה העיר שמזוהה ביותר עם מכוניות – דטרויט, מקדמים מחדש תחבורה ציבורית ועירוניות תוססת, למשל בסן דייגו שבה פועלת משנות ה-80 רכבת קלה.
קרונות ה"רכב האדום" מונחים בערימה בחצר גרוטאות בלוס אנג'לס, 1956. צילום: ויקיפדיה
***
ישראל של שנת 2015, לעומת זאת, אינה יכולה להתגאות באף תשתית תחבורה ציבורית יעילה, פרט לרכבת ישראל שתוכננה בימי המנדט הבריטי. בישראל רק קו אחד עירוני מסילתי – הרכבת הקלה בירושלים – והוא לא מחובר לרשת תחבורה יעילה. גם המטרונית החיפאית לא מספקת את הסחורה. הבעיה היא בסיסית הרבה יותר – מאז 1948 השכונות שתוכננו בישראל מתאימות לתנועת כלי רכב פרטיים בלבד. והמצב רק מחמיר. אם בעבר תוכננה לכל דירה חניה אחת, היום מתוכננות לכל דירה שתי חניות ויותר, ובניינים בשכונות החדשות טבולים בכבישים ולא ברחובות שנעימים להולכי רגל.
שר התחבורה, ישראל כץ – מי שאמור להוביל מדיניות ירוקה וסביבתית שמתאימה לעולם המתקדם – מקדם במלוא המרץ תחבורה לכלי רכב פרטיים בלבד. רק בשבועות האחרונים פרסם כץ בעמוד הפייסבוק שלו שלל סטטוסים וסרטונים שעוסקים במחלפים וכבישים מהירים: מחלף גולני, מחלף נווה אילן בכביש ת״א-ירושלים, כביש עוקף קריות והמגה פרויקט של ירושלים – "בגין דרום" או "נתיבי איילון של ירושלים", כפי שכץ היטיב לתאר. כץ וראשי הערים שנוהגים להצטלם לצדו כמצביאים דגולים, נוהגים להתלהב מהמחלפים כנערי בר מצווה שזכו כעת במתנה גדולה מסבא וסבתא. גם תמונות הרקע בעמוד משופעות מחלפים, או לכל היותר מטוסים. כץ ויתר המנהיגים, שוכחים שמחלפים וחניונים הם נחלת העבר. ההווה מצוי באפליקציות תחבורה ציבורית מפותחות, בשבילי אופניים ובתחנות רכבת תחתית שעלותן מיליארדים, כמו זו שנחנכה לאחרונה במנהטן.
גם כשכץ חונך תחנת רכבת חדשה, היא מוקפת במגרש חניה נדיב, מרוחקת מהעיר ולא נגישה לרבים מהתושבים במערכת תחבורה ציבורית יעילה. 28 דקות – זה פרק הזמן שכץ מתגאה שייקח לרכבת לגמוע את המרחק מתל-אביב לירושלים. הצחקתם אותי. כמה זמן ייקח להגיע לרכבת, ומהרכבת לעבודה? על כך כץ לא מדווח. הוא שוכח שכשמתכננים מערכת תחבורה יעילה, צריך למדוד את הזמן מרגע היציאה מפתח הדלת ועד היעד הסופי.
כץ מקדם במלוא המרץ תחבורה שמתעדפת כלי רכב פרטיים על פני תחבורה ציבורית וטוען כי אפשר לקדם "גם וגם". לא, אי אפשר לקדם "גם וגם". כל כביש ומחלף סופו להיפקק. משרד התחבורה צריך להעמיד בראש סדר העדיפויות תכנון וביצוע מערכות מסילתיות של רכבות תחתיות וקלות או מערכת תעבורת אוטובוסים מהירה (brt) בארבעת המטרופולינים הגדולים: חיפה והקריות, גוש דן, ירושלים ובאר שבע. בינתיים, המדיניות הממשלתית גורמת לכך שכל אדם בישראל מצפה לקבל חניה חינם בכל מקום: באצטדיון, בתיאטרון או בקניון וכמובן מתחת לבית. במקביל נחפרים חניונים יקרים, כמו החניון שהוקם בכיכר הבימה שעלות הקמתו הסתכמה ב-100 מיליון שקל. "דיור בר השגה למכוניות", הגדיר זאת האורבניסט יואב לרמן. דיור בר השגה לבני אדם ותחבורה ציבורית הולמת לחתונה של החברים הכי טובים? לא בארץ הקודש.
מחלף אימתני בעיר לוס אנג'לס
***
למה ממשלות ישראל לדורותיהן כה נחושות לתכנן תחבורה לרכבים פרטיים בלבד? למדינה יש הכנסות אסטרונומיות ממסים הקשורים לרכב (16 אחוז מהכנסות המדינה ממיסים). מסים אלו מתווספים להוצאות הנכבדות שיש לאזרחים בגין החזקת כלי רכב. עלות בניית חניות תת קרקעיות, למשל, מרקיעה למאות אלפי שקל לכל דירה ומגולגלת למס רכישה בעת קניית הדירה. בנוסף להוצאה הראשונית, הם נדרשים לשלם עבור החניונים דמי תחזוקה גבוהים שנתיים.
כלי הרכב הפרטיים גם מייקרים את מחיר המוצרים שאנחנו קונים במרכזים המסחריים. כן, אתם משלמים גם על החניה שבחוץ, גם אם לא באופן ישיר. המחיר מגולם במחיר המוצר ובדמי השכירות של החנויות. כל זאת מבלי להזכיר את המחיר הגבוה שמשלמים המדינה והאזרחים בגין הרוגים בתאונות דרכים ומתים כתוצאה מזיהום האוויר שפולטים כלי הרכב, זיהום שהולך ומחמיר ובמיוחד בגוש דן.
בעיות התחבורה בישראל הן מורכבות, קשות וכמעט לא נמצאות על סדר היום הלאומי, מחסום שיצר מיליוני מכורים לרכב הפרטי כמו לסם. הצעד הראשון בהליך הגמילה הוא תחבורה ציבורית בשבת. השבוע הנושא עלה שוב לכותרות מכיוון שבשביעי של פסח ("חג שני") יימשך עוצר התחבורה הציבורית 48 שעות – מחמישי בשעות אחר הצהריים המוקדמות ועד מוצאי שבת. כשגולשים התלוננו בפניי שר התחבורה על העוצר המתמשך, הוא שלח אותם לבוז'י הרצוג.
האיסור על תחבורה ציבורית בשבת, שהתחיל עם קום המדינה כחלק מהסכמי הסטטוס קוו, כבר אינו רלוונטי. כשקמה מדינת ישראל, רק תושבים מעטים החזיקו בבעלותם כלי רכב. היום, בבעלות 64 אחוז מהמשפחות לפחות רכב פרטי אחד. האם הפרהסיה של השבת נשמרת כשכביש החוף פקוק כל ערב חג? כנראה שלא. האם הסטטוס קוו נשמר כאשר בחיפה מופעלים אוטובוסים בשבת? כשבתי החולים פועלים? כשמסעדות ותחנות דלק פתוחות לצרכנים? האם מדינה שמעוניינת למשוך מיליוני תיירים יכולה להמשיך לספק להם תחבורה קלוקלת, ורק שישה ימים בשבוע? תחבורה היא מוצר צריכה בסיסי כמו מים, חשמל וגז, והגיע הזמן לספק אותה באופן יעיל. לא רק בשבת, אלא בכל זמן ומכל מקום לכל מקום.
דימוי מתוך עמוד הפייסבוק של "ארץ נהדרת"
***
היום, יום חמישי, ניפגש בשעה 11:30 בצומת אחים ונצעד לביתו של שר התחבורה ישראל כץ. נדרוש תחבורה ציבורית יעילה 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, כי הדרך לצמצום השימוש בכלי רכב פרטיים ומעבר למדינה ירוקה ומקיימת מתחיל בתחבורה ציבורית בשבת.
פרטים נוספים באירוע הפייסבוק "מקבלים את העוצר אצל ישראל כץ".
נעמה ריבה היא אדריכלית, כתבת האדריכלות של xnet ומפעילת דף הפייסבוק 24/7 – מקדמים את התחבורה הציבורית