"לא נמאס לך להגיע לכאן בשעות האלה?" שאל אותי ליאור, המאבטח בכניסה לאוניברסיטת תל אביב. "האמת שהגעתי לכאן הלילה כדי להכין כתבה", עניתי. "יפה לך. אני מציע לך לא להכניס אותי לכתבה שלך כי היא תצא לך 'עמך'", הוא אמר בחיוך שבצבץ מהבוטקה, "רוצה תה או קפה?" "לא, תודה", עניתי, "אחר כך אחזור לשתות תה. אני רוצה לראות מה קורה עכשיו בספרייה". הוא שתק כמה שניות. "תכתוב על דברים חשובים", אמר לי פתאום, "על המצב הכלכלי. על זה שאנשים חיים פה בזבל". חייכתי ונכנסתי לקמפוס.
השעה חצות ובחוץ קר. ליד מחשב 221 יושב מחמוד, מחפש סיכומים למבחן בפסיכולוגיה. "בתקופה הזאת של השנה אני לומד כל הזמן, לא ישן הרבה", הוא אומר, "אבל אני עושה את זה בשביל העתיד".
כל שנה, בתקופת המבחנים, הופכת ספריית הפקולטה למדעי החברה לישיבת פוניבז' של האקדמיה. האגדה על הישיבה הליטאית מספרת שמעולם לא כיבו בה את האורות, ושגם אם מגיעים אליה לפנות בוקר, תמיד אפשר למצוא בבית המדרש תלמיד שלומד בדבקות דף גמרא. בימי הבחינות, התקופה החשובה בשנה לסטודנטים, 25 ימים בדיוק, פתוחה הספרייה 24 שעות ביממה. לומדים שם לבד וביחד, בחדרי שקט ובמרחבים רועשים, ליד שולחנות כתיבה או זרוקים בחדר הפופים. עוברים על פסקי דין, משננים פרטי מאמרים חשובים ומנסים לפתור תרגילים בסטטיסטיקה.
"אני עובד רוב שעות היום, אז הלילה הוא אידיאלי בשבילי ללימודים", אומר יותם, גם הוא סטודנט לפסיכולוגיה, "יש כאן שקט ודואגים לשמור עליו. יש אווירה די מיוחדת בלילות". דפנה, שלומדת ניהול, מצטרפת לשיחה. "אני מסוגלת להתרכז רק בלילות", היא מספרת, "ככה אני. חברות שלי ישנות בשעות האלה ולא מסוגלות אפילו לדבר, אבל אני מאוד אוהבת את הלילה. אני הופכת לחיית לימודים בשעות האלה".
בשעה 2:00 נמצאים בספרייה כ-40 סטודנטים. מדפי הספרים הארוכים, מוצגים מהתקופה הפרה-היסטורית, עומדים מיותמים ואף אחד לא ניגש אליהם. כולם צמודים למחשבים הניידים ולאייפדים. במועדון של הספרייה ריח הקפה השחור הולך ומתחזק. כוסות הנייר הריקות זרוקות על השולחנות ועל השיש, הפח מלא עד גדותיו.
השפה העיקרית שנשמעת במקום היא ערבית. חלק גדול מהסטודנטים הערבים מתגורר במעונות הסטודנטים בשכונת רמת אביב, אחרים שוכרים דירות בצפון העיר ובמרכזה. על אף שהם לומדים באותו חוג ובאותם הקורסים, סטודנטים יהודים וערבים באוניברסיטה כמעט שלא יוצרים ביניהם קשרים, לא בדיבור ולא בלמידה משותפת. הסטודנטיות והסטודנטים הערבים, לעומת זאת, יוצרים בינם לבין עצמם קשרים כל כך הדוקים, שלרגעים נדמה כי בשעות הלילה מתקיים בספרייה ערב פנויים-פנויות של המגזר. "יש פה ושם גם קשרים רומנטיים שנוצרים כאן", אומר לי אחד מהם, שמעדיף שלא אחשוף את שמו, "אתה יודע – יש כאן מרחבים עצומים וריקים, יש דשא, יש שקט".
באחת ההפסקות מהלמידה המתישה, מתכנסים כמה מהסטודנטים הערבים במועדון הספרייה ומזמינים פיצה דומינוס. "אנחנו גרים מאוד קרוב לכאן, אז נוח לנו להגיע", אומר חאזם, שלומד ביולוגיה וגדל בבאקה אל-גרבייה.
כולכם גרים באזור תל אביב?
"רובנו הגדול גר באזור. יש מעט סטודנטים ערבים שגרים ביפו. מי שלא מתגורר באזור המרכז הן בדרך כלל בנות שההורים שלהן לא מאפשרים להן לגור כאן. הם לא רוצים שהן יגורו בתל אביב. סוג של שמרנות, שיש אצלנו".
בחדר הפופים שנמצא בקצה הספרייה ואטום לרעשי רקע שמגיעים מבחוץ שרועים שישה סטודנטים. אחד נרדם כאשר המחשב הנייד על ברכיו, אחר ישן ושמיכה דקה מכסה אותו, וסטודנט נוסף מנסה להיאבק בעייפות וממשיך לקרוא סיכומים כשעיניו כמעט ונעצמות. יש גם כאלה שמפסיקים מדי פעם ללמוד, חוטפים תנומה קלה, ואז חוזרים ללימודים לאחר שאגרו כוחות מחודשים. מדי פעם נשמעות נחירות מפינות החדר, אבל לא נראה שהן מטרידות מישהו. חדר הפופים בספרייה הוא הגרסה המעודכנת והבוגרת לחדר שבו מתקיימת שנת הצהריים בגני הילדים. לא ברור איך מישהו חשב שחדר כזה, שיש בו פופים עצומים, שטיח מקיר לקיר וטמפרטורה מושלמת, ישמש למשהו אחר חוץ מלשינה. יום לאחר מכן, כשאני מגיע לספרייה בשעות היום, מספרת לי אחת הספרניות שלפני שנה סיבלט אחד הסטודנטים את דירתו בתל אביב למשך תקופת המבחנים, ועבר להתגורר בחדר הפופים. "אני אף פעם לא ישנתי כאן", אומרת רותם, שמנסה לפתור תרגיל בסטטיסטיקה. "אבל יש אנשים שנרדמים פה מדי פעם. אני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות את זה. זה די דוחה בעיני".
למה בעצם את לא לומדת בבית?
"אני גרה בתל אביב עם שותפים. יש רעש מהכביש וקשה לי מאוד להתרכז. לצערי גם לא הצלחתי ליצור לעצמי בתוך הדירה מרחב שיהיה לי נחמד ללמוד בו, אז אין בבית שלי ממש תנאים של לימודים. בסך הכל טוב כאן. אני די מתרכזת בלימודים ואין לי כאן כל כך אינטראקציה עם אנשים אחרים. אפשר גם לקבוע כאן וללמוד עם חברות, מה שמקל מאוד. אין עניינים של 'אני אבוא אליך או את אלי'. קובעים פה, כאן יש את כל מה שאנחנו צריכות.
"יש כאן משהו שמחייב אותך ללמוד. אין הפיתויים של הבית: לאכול, לראות סרטים, סתם לשבת ולא לעשות כלום. להתחמק מההכנה המתישה למבחנים זה קל. להושיב את עצמך על הכיסא וללמוד זה קשה, וזה עוזר לי".
עוד מעט 3:00, את באמת לא עייפה? לא בא לך להיכנס עכשיו לפוך?
"עוד מעט אלך הביתה", היא צוחקת. "בדרך כלל אני נשארת כאן עד שאני מרגישה שאני מסתכלת על הדפים ורואה כבר מטושטש, שכל האותיות מתבלבלות לי. זה הרגע שבו אני מבינה שאני צריכה ללכת".
בינואר 2012 סיימה אוניברסיטת תל אביב לשפץ את ספריית מדעי החברה. כמה שבועות לאחר פתיחתה המחודשת, פנתה אגודת הסטודנטים להנהלה וביקשה ממנה לפתוח את הספרייה במשך כל הלילה בתקופת הבחינות. ההנהלה נענתה לבקשה והחלה לבצע פיילוט. "הפתיחה בלילות עולה מאות אלפי שקלים בשנה", מסבירה שלומית פרי, מנהלת הספרייה, כשאני יושב במשרדה יום למחרת. "התבקשנו למדוד הרבה הבטים בפעילות הספרייה: נוכחות, באילו שעות מגיעים סטודנטים וכמה מגיעים. רצו לראות שיש להוצאה הכספית הצדקה".
קברניטי האוניברסיטה יכולים להיות רגועים. מאז שהחלה הספרייה לפתוח את שעריה בלילות, מצביעים הסטודנטים ברגליים. על פי נתוני הספרייה, כמות הסטודנטים שפוקדת את המקום בלילות עולה מסמסטר לסמסטר. במהלך תקופת המבחנים עד כה, הגיעו לספרייה מדי לילה מאות סטודנטים. שעות השיא הן בין 22:00 ל-2:00, אז נמצאים בספרייה כ-300 סטודנטים. השעה החלשה ביותר היא בין 4:00 ל-5:00, אז לומדים ונחים בה כ-30 סטודנטים בלבד.
צילום: תומי הרפז
"הרעיון לקוח מהאוניברסיטאות המובילות בעולם, כמו סטנפורד והרווארד", מספרת פרי, "גם שם הספריות פתוחות כל הלילה. הרעיון שלנו הוא ליצור ספרייה שתיתן תחושה של בית, אפילו בית שהוא גם קצת מבולגן. צריך להנגיש אותה לסטודנטים. פעם היה אסור להכניס תיקים לספרייה, היה אסור לאכול ולשתות, כדי להיכנס למחשבים היית צריך שם משתמש וסיסמה, כל הזמן סטודנטים היו צריכים להיות כאן בשקט. המקום היה מאוד לא נגיש.
"בעולם שבו אתה יכול למצוא הכל בגוגל, ספרייה יכולה להפוך למונח קצת אנכרוניסטי, ולכן המטרה היא להפוך אותה למרכז חברתי ותרבותי, לאפשר מרחב למידה נעים. חשוב להיות רלוונטיים לעולם של הסמארטפונים והטאבלטים. יש כאן תערוכות, אפילו מתחם הנקה יש כאן".
כמו כל סטודנט בן זמננו, הספרייה מתחזקת עמוד פייסבוק, טוויטר, ערוץ יו-טיוב ודף אינסטגרם משל עצמה, אליו מעלים שוכני הפופים תמונות. לא מספיק? בקרוב ייפתח בה מרחב מיוחד למדיטציה. כל שנותר זה סלפי עם אובמה ליד המדף של עבודה סוציאלית.
התחייה המחודשת שעברה ספריית מדעי החברה באוניברסיטת תל אביב מתבטאת גם בכמות הסטודנטים שפוקדים אותה במשך, בין המבחנים ובשעות היום. על פי נתוני הספרייה, בשנת 2009 נרשמו כ-20 אלף כניסות למקום בכל חודש. ארבע שנים לאחר מכן, ב-2013, נרשמו לא פחות מ-57 אלף כניסות חודשיות לספרייה, כמעט פי שלושה.
750 מקומות ישיבה יש במקום. בתקופת המבחנים גם כמות המקומות הזו עלולה שלא להספיק. "לפני שבוע לא היה יותר איפה לשבת", מספרת פרי, "אז איפשרתי לקבוצת סטודנטים ללמוד במשרד שלי".
בשעה 4:30 לפנות בוקר הספרייה כבר די שקטה. חלק מהנוכחים פרשו לבתים, אחרים מתכוננים ללינה בחדר הפופים. כמה סטודנטים עוד יושבים ליד השולחנות ומנסים להתמודד עם שאלות ממבחנים ישנים. אני הולך לכיוון השער כדי לקיים את הבטחתי: כוס תה עם ליאור. "כמה סוכר אתה אוהב?", הוא שואל. "חצי כפית", אני עונה. "קצת אשכנזי מצדך", הוא אומר בצחוק. על אף האמצעים הדלים, הוא מארח אותי כמו שצריך: כמה שניות לאחר שהוא מוציא שתי כוסות תה, הוא מחלץ מתוך הבוטקה גם רדיאטור ישן. "זה מוציא חום כמו תותח", הוא אומר בגאווה ומחבר אותו לחשמל. שנינו נצמדים לרדיאטור, מנסים להפשיר איברים שקפאו, מדליקים שתי סיגריות. "עוד מעט אני הולך הביתה", הוא אומר, "בשעה 6:00".