To Read This Article In English- Click Here
נתחיל מהסוף: אם יש רוצח פוליטי פוטנציאלי בימין הישראלי, ספק גדול אם הוא הגיע להפגנת הימין בכיכר רבין אתמול. זה שאמר לי "הבאתי מקל חדש לדגל, לא מתאים שאני לא יכול לשבור אתו את הראש של שמאלני", הרבה פחות מפחיד אותי מאלה שלא אומרים כלום. למעשה, הוא די לא מפחיד אותי.
במקור התוכנית היתה ללכת להפגנה של השמאל דווקא, ולספור דגלי ישראל בגלל האובססיה שלי לעניין. ספרתי: היו שלושה. למעשה, אם להיות לגמרי הוגן – היו ארבעה, אבל הרביעי היה דגל ישראל שהורכב מבד לבן ומגן דוד ופסים שלו היו בצבעים אדום, ירוק ושחור כך שאלה היו צבעי דגל פלסטין. החלטתי שהוא לא נחשב לספירה (זה דגל שלא עומד בכללים הבסיסיים של חוק הדגל) והלכתי להפגנה רווית דגלים – הפגנה קטנה בהרבה אבל קולנית הרבה יותר: הפגנת הימין.
ביציאה ממתחם השמאל בכיכר, ליד הבריכה שלאורך אבן גבירול, עמד גבר כבן 40 עם בנדנה של דגל ישראל וצמידי מגבת מונעי זיעה על פרקי הידיים שנראו כאילו יצאו הרגע מסרט משנות ה-80, גם הם כמובן עם מגיני דוד. "הייתי פה ראשון", הוא סיפר בגאווה לחברים בזמן ששוטרי היס"מ מפטרלים במעלה ובמורד הרחוב, "היינו פה רק אני והמארגנים השמאלנים. הלכתי לאחראי הגברה ואמרתי לו "תקשיב יא מניאק, כולנו יהודים. יש דברים יותר חשובים מכסף, שבאים לפני פרנסה, אחי. נאסוף לך את הכסף ונחזיר לך, למה אנחנו אותו עם – אם רק לא תחבר אותם". למה הוא לא הסכים? שואל אחד מהעומדים לידו, והגבר עם מנגבי הזיעה הסביר שההוא מההגברה זבל ובחיים לא צריך להזמין ממנו משהו. כולם מהנהנים בהסכמה.
"כושלאמאשלהם, תראה איזה כמות הביאו יימח שמם!" אומר אחד לידי כשאנחנו בדרך לכניסה למתחם הימין. "איפה יש כל כך הרבה שמאלנים בארץ? איך נהרוג את כולם עכשיו?" הוא מנסה להעריך כמה אנשים יש במתחם הימין ושואל את קצין המשטרה אם זה 300 או 400. "בערך 400", הוא עונה לו בקול יבשושי, "אבל זו ספירה לא רשמית". אני מנסה לעודד אותו ולהגיד שנראה לי שיש יותר. הוא לא מתעודד עד שהוא מתחיל לשיר עם שאר המפגינים.
למתחם המגודר של הימין מגיע מישהו עם דגל ירוק-צהוב של גולני. על הדגל כתוב "אווזי הפרא". "רובאית 12?" אני שואל אותו, "איזה מחזור היית?". "לא אחי", הוא עונה לי, "אני לא הייתי בגולני. זה דגל של אחי. אני שירתתי בחיל האוויר כמוהו", הוא מניד בראש למישהו שעומד לידנו ומנפנף בגאווה בדגל אפור-כחול של מפקדת החיל, "לא יצא לי להיות שם בצבא אבל בלב אני גולני לכל החיים".
הרפרטואר כולל שירים שכל אוהד כדורגל שאי פעם היה בטדי מכיר, בהתאמות המתבקשות. השיר נגד סלים טועמה (שיר שאסור לשיר היום במגרשים) עובר אדפטציה לשיר נגד אחמד טיבי ("הבן שלך ייפגע") וחנין זועבי ("הזין שתקבלי יהיה שלי"); וגם שירים שמוצגים לראשונה כמו "1,000 הרוגים" ו"אין בעזה לימודים כי לא נשארו שם ילדים". מישהו מנסה לשיר את גולני שלי, אבל מעבר לשורות "גולני, גולני שלי" אף אחד לא יודע את המלים, אז עוזבים את זה ככה.
בחור צעיר עם חולצה כתומה שעומד בירכתיים של הקבוצה מסביב למגאפון נראה מזועזע מהשירים. "מה קרה נשמה?" שואל אותו מישהו שלובש דגל, מחזיק דגל, ולובש גם הוא בנדנה של דגל. "השירים האלה לא מתאימים לי", עונה הצעיר. "אתה שמאלני אחי? כי אם כן אני לא יכול לדבר אתך", אומר הדגל המדבר, "אם אתה שמאלני אתה בוגד בי, ואם אתה בוגד – יש לזה מחיר, אתה מבין?" הבחור אומר לו שעוד לא החליט מה הוא ו"הוא בא לשמוע את העמדות השונות ולנסות לגבש עמדה". אני מתאפק לא לצחוק, כי לא נעים. פה לא מגבשים עמדה, אני מחזיק את עצמי שלא להגיד לו. פה יש עמדה אחת ויחידה, ויש לי תחושה שזו לא העמדה שלך.
מפעם לפעם אנחנו פורצים החוצה מהמתחם המגודר וצועדים בהמונינו לכיוון הפגנת השמאל. טוב, פורצים זו הגדרה מעט מרחיבה לאור העובדה שאף אחד לא מנסה לעצור בעד ההמון מלשעוט לכיוון ההפגנה האחרת. מעט השוטרים ה"כחולים" וארבעת המג"בניקים עם תגיות של קורסים שנמצאים בכניסה הם ממש לא כוח שיכול להכיל את זה. באבן גבירול ומאחורי הבמה של הפגנת השמאל מחכים הפרשים והיס"מ, שחוצצים בין המפגינים מימין לאלה משמאל. המפגינים הימנים דווקא הולכים לאט לכיוון השמאלנים, מעין "תחזיקו אותנו", אבל המשטרה לא בעניין עד הרגע האחרון. ממש מאחורי הבמה, ברחוב מלכי ישראל, המפגינים מימין חוסמים את הכביש ושרים את כל הרפרטואר. זה לא מפריע לאף אחד מעשרות השוטרים שמסביב עד שמישהו מהמפגינים צועק "משטרה זונה! משטרה זונה!" ומיד מעוכב לחקירה. לשמוח על הרג ילדים ולדרוש מוות לבנו של חבר בכנסת ישראל זה עניין אחד, אבל להעליב עובד ציבור על-באמת, נגיד שוטר? עד כאן. זו מדינת חוק, אחרי הכל.
הפגנת השמאל מתפזרת והפגנת הימין מתחלקת לשלושה או ארבעה פלגים. חלק אומרים שהם הולכים לרחוב שאול המלך כי ידוע ששמאלנים מתרכזים שם. זה שרוצה לשבור את המקל של הדגל על הראש של שמאלני מציע לי להצטרף, אבל אני מעדיף ללכת אחרי אחד אחר עם מגאפון לכיוון כיכר מסריק. בפינת שדרות ח"ן עוברת דרך המפגינים בחורה על אופניים עם חולצה שכתוב עליה תעאיוש בעברית וערבית. המפגינים קוראים לה זונה ומאחלים לה שהערבים בעזה יאנסו אותה. היס"מניקים חוצצים בינה לבינם והיא מבקשת מאחד השוטרים להגיש תלונה תיכף ומיד בגין הטרדה מינית. "את רוצה לחיות?" הוא שואל אותה, "נכון שכן? אז תלכי מפה גברת. סעי כבר. סעי!"
היא נוסעת.
בגינה הקטנה שבאמצע כיכר מסריק מתרכזים כ-70 מפגינים ושרים שירי הלל לכ"ך ולכהנא חי ואת כל הלהיטים מההפגנה. 20 מטרים מהם עומדת מחלקת יס"מ בפיקוד 2 קצינים והם לא שומעים שום דבר. אין הסתה, אין עידוד לארגוני טרור שהוצאו מחוץ לחוק, אין איום על נבחרי ציבור. מה פתאום. אף אחד לא אמר שהמשטרה זונה, אז לא היו מעצרים.
אחרי שלושת רבעי שעה מתפזרים בתחושת כישלון, כי לך תמצא שמאלנים ליפול עליהם בתל אביב ועוד באזור כיכר מסריק, מכל המקומות בעולם. הם באמת לא מפחידים המפגינים האלה, ואני לא צוחק. מי שמפחידים באמת הם אלה שלא מפגינים ולא צועקים – אלה שמחכים בשקט, לרגע המתאים.