07:10 בטרמפ לכנסת, עם פסיכולוגים מארגון "בנפשנו".
בפעם האחרונה שביקרתי בכנסת, הייתי בכיתה ד'. ישבתי בספסל הקדמי באוטובוס והצטערתי שאיני בין יושבי הספסל האחורי המגניבים, ושלא חטפתי מחלה קטנה שתנפיק לי פתק שחרור מהסיור המעיק הזה.
והנה שנים אחרי, בדרך לדיון בוועדת הבריאות של הכנסת, לקראת החלת הרפורמה של בריאות הנפש, אני מצטערת על שחטפתי מחלה קטנה שלא מנפיקה לי פתק שחרור מהסיור המעיק הזה. מה שכן, אני מתנחמת בעובדה שאני במושב ליד הנהג, ובאוטו של המגניבים. גם משהו. אנחנו נוסעים ומדברים על הרפורמה. מתברר שעוד לא כולם קיבלו אישורים להיכנס לוועדה. אני קיבלתי כי אני מ"המקום הכי חם בגיהנום" אף על פי שנרשמתי דרך "ארגון הנכים" – פרט שמתברר כחשוב בהמשך. אני שואלת את הנהג מי יהיה היום מבין הארגונים, העמותות וכו'. "כולם", הוא אומר לי, "לא יהיה שם מקום לסיכה. כל אלה שנלחמים בעד וכל המתנגדים". אני מנסה לשנן את השמות של כל העמותות והארגונים, מבינה שלא אצליח ומפסיקה.
07:46 אחותי מתקשרת לוודא שאני יודעת שאסור ללבוש מיני או ג'ינס לכנסת. וגם לא גופיות. אני מרגיעה אותה. אני עם מכנסיים שחורים וחולצה של "המקום הכי חם בגיהנום".
08:15 מגיעים למקום הכי קר בגיהנום שזה, מתברר, ירושלים ביוני. אני מספרת לפאנל שזו העיר שבה נולדתי וגדלתי ומצפינה זיכרונות ילדות עגומים בשעה שכולם מקללים את האוויר הקריר ומוציאים חרמונית מהתיק.
08:40 אני מביטה באישור שהונפק לי לוועדה ולא מבינה למה כולם קיבלו כחול ואני אדום. כשאני מסתכלת מקרוב אני מבינה שאצלי רשום שהוזמנתי על ידי ח"כ יוסי יונה, משום שאני כתבת "המקום" ולא כי אני שייכת לארגון או עמותה מסוימים. אני לא מייחסת לזה חשיבות, עד שאנחנו מגיעים לכניסה ואז אני מבינה את גודל ההבדל. רק בעלי אישור כחול נכנסים. אלה עם האדום מתבקשים לחכות, רק אם יהיה מקום ייתנו להם להיכנס. אני שואלת למה. אישה חמודה עונה: "כי לא נרשמת דרך ארגון ואת לא נכה". אני אומרת לה שנרשמתי דרך ארגון הנכים, מוציאה תעודת נכה ומראה לה. "אה, כן, אבל לא אישרנו אותך, אז חכי", היא אומרת.
בינתיים כמה אנשים מעמותת אנוש, שכנראה קראו את הטור הקודם שלי, ממרפקים אותי בדרך לדלת וכמעט גורמים לי לנכות נוספת. עוברות כמה דקות ואישורים אדומים זועמים נוספים מתחילים להתאסף ליד הדלת. כולם כועסים על האישה הלא-מאשרת, שמבטיחה להם שתיכף יכניסו את כולם, אם יהיה מקום. "אותי קודם", אני אומרת לה. "כי יש לי תעודה". מה לעשות. לא הגעתי עד הלום כדי להישאר בחוץ, אז אשתמש בכל התרופות העומדות לי לדין. בסוף מכניסים את כולנו. ואכן, החדר מלא בערב רב של פסיכולוגים, רופאים, נציגי עמותות, חולים, משפחות ומי לא. כבר 09:00, אבל לכולם יש פרצוף של 07:15. לפני הקפה.
09:04 מתחילים בדיוק של ארבע דקות איחור, שאותי באופן אישי מרשים.
יו"ר הוועדה, ח"כ אלי אללוף, פותח את הדיון. מבטיח שהולך להיות תמציתי ושהוא ישתדל לתת גם לנציגים מהציבור לדבר מהשעה השנייה של הדיון. רשות הדיבור עוברת לסגן שר הבריאות, יעקב ליצמן.
ליצמן: "אני שמח להביא את הרפורמה שהבאתי לפני שנתיים. כשאישרתי אותה, עשיתי זאת בלב כבד. גם אז היו דברים שצריך לתקן, גם היום יש דברים שצריך לתקן ואני פתוח לשינויים. הרפורמה הזאת תיכנס לתוקף. זה לא יעזור לאף אחד. ניסו לעשות רפורמה עשר שנים. כל שר הביא לשינויים וכל שר אחריו ביטל את השינוי הזה. אבל אף רפורמה לא נכנסה לביצוע. קודם כל צריך לבצע. החידוש ברפורמה הוא שבפעם הראשונה תהיה גישה לבריאות הנפש בפריפריה".
את דברי סגן השר מפריעים מיני התפרצויות, צעקות וצקצוקים. רשות הדיבור עוברת לד"ר טל ברגמן, ראש אגף בריאות הנפש של משרד הבריאות.
ד"ר ברגמן : "סגן השר נתן לנו שלוש שנים להיערך לרפורמה וניצלנו את הזמן הזה. המרפאות שופצו ונראות אחרת. לא עבדנו לבד. יושבים ביננו אנשים כמו ארגוני זכויות החולים והחולים עצמם, שעזרו לנו לייצא מדדי איכות בקהילה. אי אפשר להגיד שעם ישראל לא מקבל שירות טוב".
אני תוהה ביני לבין עצמי אם ברגמן ואנחנו חיים באותה מדינה. מהו השירות הטוב שהיא וכל אנשי הרפורמה מסרבים עד היום להגדיר. כמה אנשים סביבי מביעים אותה תהייה, אבל ממשיכים הלאה כי יש תקווה שמתישהו גם נדבר.
שוב עולות שאלות ברקע לגבי החיסיון הרפואי והימצאות התיק בקופות החולים. ד"ר ברגמן עונה: "לעניין החיסיון, חשוב שרופא המשפחה יידע אם המטופל מקבל תרופות כדי למנוע אינטראקציות בין-תרופתיות גופניות".
לא נעים לי לספר לד"ר ברגמן, שבכל בדיקה ובכל מפגש עם רופא אני נשאלת, האם אני נוטלת תרופות באופן קבוע ובוחרת כיצד להשיב. אני מאמינה שצריך להשיב בכנות, מהסיבות הבריאותיות שברגמן תיארה. ואולם, זכותי כאדם בוגר לגלות ולהסתיר מה שארצה. האחריות היא עלי והבחירה צריכה להיות שלי. אני בהחלט חושבת שאדם צריך ליידע את הרופאים לגבי התרופות שהוא לוקח, לטובתו, אבל זו הבחירה שלו ואין להפקיע אותה ממנו.
ח"כ שלי יחימוביץ': "בסיס הרפורמה הוא בחטא. מערך בריאות הנפש היה חיוני ומופלא, עם אתוס ועובדים טובים. לייבש אותו, זה חלק מתפיסת עולם של לייבש כל דבר ציבורי ולהפריט אותו. הרפורמה יצאה לדרך. עקפו אותנו בצו ממשלתי. לעצור את הרפורמה לא נוכל. נוכל לשפר אותה".
ח"כ דב חנין: "אלוהים והשטן נמצאים בפרטים הקטנים. יש הרבה פרטים שלא מטופלים ולא ידועים. נותנים תקציב לקופות החולים, אך הכסף לא צבוע ולא יכול להיות צבוע. הכסף הזה יטבע בתוך הבור שקופות החולים זקוקות לו. מי שנמצא במצוקה נפשית מקבל אבחנה פסיכיאטרית. הרעיון היה להימנע מהסטיגמה אבל באופן מעשי, מי שייכנס למערכת, יצטרך גם את האבחנה וגם את הסטיגמה. רשימת השאלות ארוכה ואני מציע למצוא דרך שהוועדה הזו תעקוב אחרי הפרטים ותזמן פציינטים, אנשי מערכת וכו'. יש פורום שנקרא 'בנפשנו' וזה אכן בנפשנו".
המשפט האחרון זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל, שתופסות את היו"ר לא מוכן.
ח"כ אללוף: "חברים, לא מקובל למחוא פה כפיים". הקהל מפסיק למחוא כפיים, ואני מצטערת שהחברה מירי רגב לא נמצאת בסביבה.
ח"כ יונה: "אני תמה שמנכ"לים במשרדי ממשלה אומרים 'קחו מאתנו את הסמכות'. תמה על פשר הרצון בשחרור מסמכויות".
ח"כ אורלי לוי-אבקסיס: "הנושאים האלה כבר נידונו בכנסת ה-18. מישהו חושב שהמצב טוב? תתעוררו. המצב בפריפריה קטסטרופה. אנשים שעוברים התעללות או משברים צריכים לחכות למעלה משנה. אני בעד הרפורמה, אבל יש כמה דברים שאי אפשר לתת להם לעבור. הבאתי מכתב מקופת חולים כללית, שבו נאמר לאנשים שהקופה מפסיקה את הטיפול שלהם. הם ייאלצו לשלם 120 שקל לטיפול. בסופו של דבר מי שיקבל את הטיפול יהיה רק מי שבכוחו ומכיסו. זו תהיה רפואה לעשירים. חייבים לתקן".
ח"כ עאידה תומא סלימאן: "באוכלוסייה הערבית יש מחסור גדול באנשי מקצוע. הבעיה הגדולה השנייה היא בהעברת התיק הרפואי לקופות, ואובדן החיסיון הרפואי – מה שיכול להיות אסון במקרים של אלימות נגד נשים וילדים. פעמים רבות הרופאים הם בני משפחה או מכרים. אישה שתרצה להתלונן על אלימות תפחד לעשות את זה, וכך גם ילדים".
10:06 אללוף אומר לחברי הכנסת שהבטיח לנציגי העמותות והארגונים שבשעה הנוספת גם הם ידברו. לכן ניתנת הזדמנות לשני נציגי עמותות לדבר לפני שחוזרים לח"כים. הצהרת הכוונות הזאת לא הופכת אותי אופטימית כי הייתי במועצת תלמידים ואני יודעת איך הדברים האלה עובדים. מה שכן, לפתע אללוף מפנה כמה דקות להופעת אורח של נציגת העובדים הסוציאליים, שמעלה כמה נקודות, בהן אחת כואבת במיוחד:
הסתדרות העו"סים: "אנו דואגים לעתיד המקצועות של הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית. ההכשרה למקצועות האלה נעשית על ידי מומחים שעובדים בתחום ונעשית בבתי החולים ובמרפאות. אם לא יוכשרו אנשים, לא יהיה לנו דור המשך לעובדים בתחום".
אחריה מדבר פרופ' אלי שמיר מעמותת "עוצמה" – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש: "אנחנו עובדים על הרפורמה הזאת 20 שנה. הצרכנים של השירות יודעים שקופות החולים זה לא גן של שושנים, אבל ייכנסו תיקונים. הבעיה העיקרית היא לא ההעברה לקופות החולים, אלא כל האחריות שעוברת לסמכות אחת שמטפלת בכל תחלואי הגוף. אנחנו רוצים שיתוף פעולה עם כל הארגונים ולהכניס יחדיו את כל התיקונים".
לאחר מכן כמה ח"כים חוזרים על דברים שכבר נאמרו. עם כל האהבה, אני לוקחת הפסקה מוחית מהדיון לכמה דקות.
10:27 ח"כ חנין זועבי: "צריכים רפורמה, אבל השאלה היא על איזה אתגרים היא צריכה לענות. האם הרפורמה תעלה את אחוז המטופלים? אין ברפורמה שום התייחסות להכשרת צוותים פסיכולוגיים ערביים, כך שאי אפשר לדבר על יישובים ערביים. אנחנו מדברים על תחום שקשור לשפה ותרבות. קשה לרופא יהודי לטפל במטופל ערבי עקב מגבלת שפה, זה נועד לכישלון. אי אפשר להתחיל לדבר על רפורמה ופתיחת מרפאות בריאות הנפש לאוכלוסייה הערבית בלי צוות מוכשר. זה מרשם לכישלון".
אללוף: "מודה על תשומת הלב לחברה הזאת. אני חושב שבכל תחומי החיים צריך לתקן עיוותים. אני מזמין מעורבות והערות בנושא. זה יהיה חלק חשוב בתפקיד ועדת המשנה".
השעה 11:00 מתקדמת בצעדי ענק. ח"כים נוספים טרם דיברו. אללוף מודיע: לאחר התייעצות עם ליצמן, הוחלט שנקיים ישיבה נוספת בעוד חודש במליאה, ובה תינתן רשות דיבור גם לנציגי הציבור שלא הספיקו לדבר היום.
קול זעקה רמה בקהל, ודי בצדק יש לציין. קולם של המתנגדים לרפורמה יושמע עשרה ימים לאחר שהיא תחל, וזה רחוק מלהיות הוגן. בעיקר לנוכח העובדה שמתוך שעה שהובטחה לנציגי הציבור, הוקצו בקושי 10 דקות. אף קול של צרכן שירות שמתנגד לרפורמה לא נשמע. כמה אנשים יוצאים בזעם שקט, ואילו אחד מתומכי הרפורמה, שעומד לקבל את מה שהוא רוצה, קם, צועק, מקלל ויוצא מהחדר בקול תרועה רמה. נותרו כמה דקות.
ח"כ מיכל בירן: "הרפורמה הזאת לא טובה נקודה. אני לא רוצה לשבת מחוץ לחדר הגינקולוג שלי ליד השכנה שלי, ואותו דבר לגבי הפסיכיאטר שלי. אין מה לעשות. הדרך לעצור סטיגמה היא לא זאת. ולגבי המרפאות, צר לי. זה שקוראים לחמור סוס לא הופך אותו לסוס. לקרוא לשני פסיכיאטרים במרפאה משפחתית "מרפאה לבריאות נפש", לא אומר שהיא מרפאה לבריאות נפש. הרפורמה נולדה בחטא. הלכתם על הראש. חברי הכנסת הפילו אותה ולמיטב הבנתי היא הופלה באופן חוקי. זה רע להיכנס לרפורמה ללא סטנדרטים וללא מערכי הכשרה. אם תנסו בכוח, נמצא פתרונות יצירתיים לעכב אותה. בואו נעשה בהסכמה. בואו ננסה".
מאותו הרגע אני מחליטה שבירן ואני חברות טובות, ולו רק כי היא מאיימת על אנשים בפתרונות יצירתיים. וגם מכיוון שנדמה לי שכשהיא אמרה "גניקולוג", ליצמן נאנח בעייפות וחשב שאולי היה צריך לבחור גם הוא קו יצירתי אחר בחייו – זמר בלהקת רוק חסידית, נניח.
אללוף: "לסיכום הוועדה. נרים ונאשר ועדת משנה קבועה, בראשות נורית קורן ובהשתתפות חברי הכנסת שרצו והסכימו. בחודש הבא נשמע את טענות הציבור בדיון. חברים, תודה רבה לכם".
11:02 כולם מתחילים לצאת מהחדר. "אני מאוכזבת וקשה לי נורא", אומרת לי א', עובדת סוציאלית. "עלבון גדול שנציגי הציבור לא קיבלו הזדמנות לדבר. אמנם לא ציפיתי ליותר מדי, אבל עדיין – המצב מייאש".
11:30 אני שותה כוס תה שעולה כמו דירה במרכז תל אביב, מחיר מיוחד לאורחי בית הנבחרים של הדמוקרטיה הישראלית. חושבת על הרפורמה ומה באמת יהיה. וכמו בשבוע שעבר, וכמו לפני שעתיים וחצי, וכמו בטח עוד חודש מעכשיו בדיון הבא – התשובה היא "לא ידוע" אין עדיין תוכנית. אין טיפול, אין צוותים, כל תשובה מגלה רק שאלות נוספות. מזכיר לי קצת את מסע הגילוי של המאניה דיפרסיה שלי, כשאני חושבת על זה. ייתכן שבמשהו אחד הם צודקים. אולי הרפורמה צריכה אבחנה. ואז שתקבל טיפול.