במוצאי שבת, כמה שעות לאחר שהתפרסמו הידיעות על מפגיני השמאל בתל אביב שהותקפו בידי אנשי ימין, התבצעו לפחות שלושה מקרי תקיפה על רקע גזעני בירושלים. באחד המקרים, סיפרה אשה שצעדה עם שני ילדיה בעיר העתיקה כי שני צעירים יהודים ניסו לדקור אותה, במקרה אחר הותקף פועל ניקיון בפאתי שכונת מוסררה, לא רחוק משער שכם, ותושב ג'אבל מוכבר סיפר שאשתו ובתו הותקפו באזור התעשייה של תלפיות בדרכן הביתה.
צילומים: ניב חכלילי
את הדיווחים האלה לא תמצאו בתקשורת הישראלית, הם גם לא מועברים למשטרה. הארועים של השבועות האחרונים קרעו את את מעטה ה"דו קיום" שעוד נותר בעיר הבירה בין אזרחיה הישראלים לתושביה הערבים. אופן הטיפול הכושל של המשטרה בתלונות התושבים על נסיון החטיפה והתקיפות שהתרחשו בשכונות מזרח העיר ושהסתיימו ברציחתו של מוחמד אבו חדיר, העצימו את הייאוש ואת הפחד של התושבים.
מאז הידיעה על מציאת הגופות של שלושת הנערים החטופים, גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, תקיפות של תושבי השכונות המזרחיות נהפכו לריטואל קבוע. קבוצות של צעירים מתאספות בכל ערב במרכז ירושלים ובכמה מהשכונות הגובלות בשכונות פלסטיניות ומחפשות טרף קל. קללות, יריקות, דחיפות ומכות, הכל הולך, הכל מותר.
ברובם הכמעט מוחלט של המקרים, בוחרים המותקפים שלא לדווח למשטרה ולא להגיש תלונה. ע' שהותקף לפני כמה ימים סיפר על כך לבני משפחה וחברים, אבל לא ראה טעם לפנות לגורמים ישראלים כלשהם. לצד חוסר האמון בכך שהתלונה שלו תטופל ושהתוקפים אכן ייתפסו, הוא מסביר, קיים גם חשש גדול מהחשיפה הכרוכה בהגשת התלונה שעלולה להפוך אותו למטרה בולטת יותר, רק מעצם העובדה שהעז והתלונן.
החשדנות, הפחד וחוסר האמון של תושבי השכונות המזרחיות של ירושלים קיימים מזה זמן רב, ושורשיהם טמונים בשנים של הזנחה שיטתית, אבל חטיפתו של מוחמד אבו חדיר מפתח ביתו ורציחתו האכזרית, הובילו את התושבים להבנה שכעת לא נותר להם אלא לדאוג לעצמם. מאז אותו לילה, מתארגנות בכפרים ובשכונות קבוצות משמר מקומיות. אנשי המשמר מקימים מחסומים מאולתרים ובודקים מי מבקש להיכנס או לצאת וסורקים את הרחובות אחר אנשים חשודים, שאולי מבקשים לפגוע ברכוש או בתושבי המקום.
גם פעילי השמאל הירושלמים הבינו שצריך להגיב מיידית למצב בשטח, והקימו "כוח הגנה אזרחי". בכל ערב מסתובבות קבוצות קטנות של מתנדבים בעיר, בניסיון לתעד את פעילותם של פעילי הימין ולמנוע מהם לפגוע בפלסטינים. אלא שהיכולת שלהם לעקוב אחרי זירות ההתרחשויות השונות, מוגבלת. כפי שארועי מוצאי השבת האחרונה מעידים.
ישנם עדיין גם מי שמנסים לשמר את המרקם הדק, המאוים, של החיים המשותפים. כך למשל, צעדו ביום ראשון על טיילת פסי הרכבת כ-300 איש, משפחות מוסלמיות, נוצריות ויהודיות יחד עם ילדיהן, מבית צאפפא אל המושבה הגרמנית. כשנשאלה אחת המארגנות מדוע אין מי שנושא שלטים, היא הסבירה כי רבות מהאמהות הביעו חשש מהאפשרות שהצעדה תותקף אם היא תהיה גלויה מדי. נושא השיחה החם נגע לידיעה על התארגנות של אנשי הימין לצעדת ענק משלהם מכיכר ציון אל שער שכם ביום שני בערב.
אלא שביום שני בשש וחצי, שעת האירוע, נרשמה נוכחות דלילה של מפגינים. למרות שיותר מ-1,000 אנשים הודיעו שיתייצבו בעמוד הארוע בפייסבוק, רק כ-200 פעילים הגיעו לכיכר בשעה שנקבעה ומולם עמדו כ-50 פעילי שמאל שתפסו את המדרגות בכיכר.
מסביב ולאורך רחוב יפו, עד לכיכר צה"ל, עמדו מאות שוטרים. "אחי, תקשיב, נרשמו בפייסבוק 1,400 אנשים, הרי בריאליטי אתה לא יכול לדעת כמה יגיעו לך. יכולים להגיע לך פתאום 1,000 ויכולים להגיע לך פחות", הסביר אחד הצעירים שנמנה עם המארגנים, "אתה יודע מה? גם 200 זה הרבה". הסביר אחר לאחד הצלמים.
"תשיג לי את בן גביר", פיקד הדובר הבולט של המפגינים, "המשטרה התארגנה פה להפחיד אותנו, תראה מה הם עושים. השוטרים עוצרים אנשים שמנסים להגיע להפגנה, לוקחת להם את התעודת זהות ומצלמת אותה. זה לא חוקי", התלונן.
"רגע, מה אתה אומר?" שאל הבחור שאמור היה להתקשר לפעיל הימין איתמר בן גביר. "הם מצלמים אותנו? כי יש לי מבדקים לקורס טיס, אני לא יכול ליפול על זה, וגם שמתי את ההודעה על ההפגנה בפייסבוק שלי". אחד מצלמי העיתונות שעמד לידו נחלץ לעזרתו, "לא שווה לך ליפול על זה", ניסה לשכנע אותו, "אולי כדאי שתטשטש את התמונה שלך בפייסבוק כבר מעכשיו", הציע בצחוק.
אחד השוטרים הסמוים שעמד בתוך ההפגנה תפס פתאום את אחד המשתתפים, לקח אותו הצדה, הרים את הטלפון שלו וצילם אותו תוך שהוא דורש ממנו להגיד את שמו ואת היישוב שממנו הוא בא. המועמד לקורס טיס מיהר להתחמק מהמקום.
לאחר שהבינו פעילי הימין כי המשטרה לא תיתן להם לצעוד לשער שכם, הם עמדו במשך שעה ארוכה, מנופפים בדגלי ישראל ו"כהנא חי", שרו והתעמתו מפעם לפעם עם פעילי השמאל שעל המדרגות. כשביניהם חוצצים השוטרים. בחור אחד הסתובב עם גליל מדבקות "כהנא צדק" והדביק אותן על חולצות המפגינים ועוברי האורח שעצרו לתמוך ולעודד. היה גם מי שהגדיל לעשות ולצד מדבקת "כהנא צדק", תלה גם טלאי צהוב שעליו כתוב "יהודי".
כשבן גביר הגיע לאירוע, הוא כבר התקבל בהתאם למעמדו, סלב לכל דבר. "הם לא נותנים לנו לרדת לשער שכם, להראות להם מי בעלי הבית", ניסה אחד הפעילים להסביר לו, אבל נדחף הצדה על ידי משתתפים שביקשו להצטלם ל"סלפי" עם בן גביר.
לקראת סוף הארוע, כששירת פעילי הימין הלכה והתגברה, זינק נער צעיר באקסטזה משולי ההמון ואיחל בקול "שייפול טיל על כל השמאלנים האלה, שייפול עליהם כבר טיל". חבריו ניסו למשוך אותו משם, אבל הוא המשיך לקפץ ולקרוא, בחיוך של בן 16 אחוז התלהבות, "שייפול עליהם טיל, אמן".
לקראת שמונה בערב התפזרו המפגינים. קבוצות-קבוצות הם פנו למקומות שונים בעיר, חלק עלו לבן יהודה, חלק צעדו לכיכר החתולות, מדברים בינם לבין עצמם שאולי, רק אולי, יקרה בדרכם איזה מנקה ערבי, או אולי סתם שמאלני, ואפשר יהיה "לעשות עוד קצת שמח".
