העונה החדשה של מאסטר שף עולה בתיזמון מושלם: עונת החגים חשפה כי לפי נתוני משרד הרווחה 110 אלף משפחות בישראל חיות באי-ביטחון תזונתי , וסקר של אירגון "לתת" הצביע על מספר כפול שבקצותיו משיק לרעב. התכנית עולה גם כשבוע לאחר פירסום דו"ח שלפיו שיעור העוני היחסי בישראל הוא הגבוה ביותר ב-OECD, אך גם כי שביעות הרצון של הישראלים היא בין הגבוהות בקרב מדינות האירגון.
הסתירה המוצאת ביטוי ב"שמחת העניים" הישראלית מעוררת תהיה. במסגרת הניסיון לפענח אותה צריך יהיה לבחון גם את השפעת תכניות הריאליטי, כמו מאסטר שף, על עיצוב תודעתם של הישראלים.
בישראל, כמו בעולם, ז'אנר תכניות הריאליטי פרח במקביל לעליית הניאו-ליברליזם. הריאליטי היה אחד האמצעים התודעתיים שהכשירו את פירוק מדינת הרווחה והפרטת שירותיה, את הגידול באי-השוויון הכלכלי ואת אובדן הביטחון החברתי של ציבורים הולכים וגדלים בעולם המתועש. תכניות הריאליטי היו הראקוויאם שליווה את החברה המערבית אל משבר 2008, שהפך בינתיים למצב של קבע. אחד מן הסמלים הבולטים של המשבר הוא דונלד טראמפ, שלא במקרה הפופולריות שלו היא תוצר מובהק של תרבות הריאליטי: הוא היה הכוכב של תכנית הריאליטי "המתמחה", שטיפחה את ערכי הקפיטליזם הדרוויניסטי.
מה מקנה לתוכניות הריאליטי את כוח המשיכה שלהן? התשובה לכך היא שהריאליטי הוא סוג של פורנוגרפיה. סוד הקסם של הפורנוגרפיה טמון בכך שבמהותה היא מיסחור האינטימיות. האינטימיות היא מרחב שבו הזולת הוא מטרה ולא חפץ, שותף ולא מתחרה; הפורנוגרפיה אונסת את האינטימיות למרחב של משחק סכום אפס, למרחב שבו הזולת הוא יריב או קורבן, שהיחס אליו נע בין מטרה לניצול לאמצעי לרווח.
השימוש הרווח במושג פורנוגרפיה מתייחס למיסחור המין, שהוא אחד הגילויים הבולטים של האינטימיות. הפורנוגרפיה מפרידה את האינטימיות מן המין והופכת את ההנאה ממין לסחורה. בשל חשיבות המין, משמש מיסחורו כצידוק למיסחור צדדים נוספים של החיים. הריאליטי החדיר את הפורנוגרפיה למרחבים נוספים של אינטימיות: הבית (האח הגדול); המשפחה (השרדות); מסע (המירוץ למיליון); אוכל (מאסטר שף) – ומיסחר אותם.
"בית האח הגדול", למשל, הוא ניגודו של כל מה שמסמן "בית". האהבה, הקבלה, הביטחון והנינוחות, המקנים למושג "בית" את משמעותו, מוחלפים ב"בית האח הגדול" בתחרות, קנאה, מזימות והדחה. עיקרון זה מנחה את כל שאר תכניות הריאליטי. רגעי השיא של התכניות הם טקסי ההדחה, המתרגלים את חוקי הקפיטליזם הדרוויניסטי, ואשר המודחים שבהתאם לחוקי הז'אנר מקבלם את הדחתם בנימוס כנוע, וכך מאשררים אותם.
הריאליטי הפך לאחד מגילוייו התרבותיים של הניאו-ליברליזם בדיוק משום שהוא משכפל את חוקיו של הקפיטליזם הדרוויניסטי. הריאליטי מנרמל, משמע הופך ל"טבעיים" ו"הכרחיים" את פירוק מדינת הרווחה, את שבירת הסולידרית האנושית, את ערעור תחושת הביטחון החברתית, ואת אובדן השליטה בחיים. תמציתו של הריאליטי היא קבלת חוקי המשחק של שוק העבודה החדש, שעקרון-העל שלו הוא זמניות נצחית המוצאת ביטוי בהוויית פיטורין מתמדת. ההדחה מנרמלת את הפיטורין כשם שהריאליטי מנרמל את הקפיטליזם הדרווויניסטי ומקטין את ההתנגדות אליו.
מאסטר שף, העונה השישית. וזה עוד לפני שרושפלד התרגז
התפקיד המנרמל של הריאליטי משחזר את התפקיד שהיה לספורט ההמונים בתקופת המהפכה התעשייתית. הכדורגל, למשל, שימש אמצעי לביות מעמד הפועלים לחוקי בית-החרושת. בעידן הטרום-קפיטליסטי היה הכדורגל משחק ספונטני, קרנבלי, שבו אין הבדל בין משתתפים לצופים. כמו בכדורגל של השכונה, העיקר במשחק היה ההשתתפות וההנאה ולא הניצחון והתוצאה. במחצית השניה של המאה ה-19 מישטר הקפיטליזם את הכדורגל והפך אותו למגרש אימונים לחוקי השוק: הוא כפה עליו משמעת זמן נוקשה, שבה דימה המשחק את יום העבודה, ושתי המחציות את המשמרות; החוקים הקפדניים שקבעו איך ומתי מותר לבעוט דימו את הוראות הייצור; החלוקה למאמן, שופט, שחקנים, וצופים, שיחזרה את תפקידי הבעלים, מנהל העבודה, הפועלים והצרכנים; אירגון המשחק לליגות אירגן את הכדורגל כשוק; המיקומים המשתנים של הקבוצות בליגות חפפו את הירידה והעליה של מניות בבורסה; משחקי הימורים איפשרו לכל פועל לדמיין את עצמו כשחקן בורסה; ותשלום עבור הצפיה הוא מיסחור ההנאה, שתירגן את מיסחור החיים בכלל.
הכדורגל והריאליטי ממלאים אפוא תפקידים דומים: הם מבייתים את הציבור לחוקי המשחק של הקפיטליזם, אך לשלבים שונים שלו. הכדורגל ביית את הפועלים לשלב התעשייתי של הקפיטליזם. על ידי הפיכת המשחק לבבואה של השוק ומיסחור ההנאה ממנו סייע הכדורגל להפנים בקרב הפועלים שבאו מצורות ייצור טרום-תעשייתיות את מושגי הזמן, התכנון, המשמעת והיררכיה של בית החרושת. הריאליטי מביית את צופיו לשלב הפוסט-תעשייתי שבו חוקי המשחק של הייצור ושוק העבודה משתנים תדיר, הוא שובר את תפיסת הסדר התעשייתי הישן וממיר אותו בחוקי השוק הניאו-ליברלי, ומסייע להפוך את הפועל לפרילנסר. בלשון אחרת, הכדורגל משקף את השלב המודרני של הקפיטליזם והריאליטי את השלב הפוסט-מודרני שלו.
ריאליטי הבישול עונה לכל חוקי הז'אנר, אך מקצין אותם וככזה הוא הדרוויניסטי מכולם : הוא הופך את האוכל מצורך אנושי, שרבים בישראל מתקשים לספק אותו, למוצר פנאי, לשעשוע שאינו חיוני, ולכן לכזה שהעדרו אינו אמור להטריד. כך מנרמל ריאליטי הבישול את אי-הביטחון התזונתי ותורם לטשטוש הדה-הומניזציה שמחולל של העוני.
ריאליטי הבישול הוא המשכן של תכניות הבישול, שהפכו אופנתיות זמן מועט לפניו. תכניות הבישול ממלאות תפקיד דומה לזה של שאר תכניות "העשה זאת בעצמך": כאשר אי-הביטחון התעסוקתי, הכלכלי והחברתי שיוצר הניאו-ליברליזם נוטל מן האנשים את השליטה בחייהם, הרי שפעילויות ה"עשה זאת בעצמך" מספקות אשלייה של שליטה.
לתכניות הבישול היה ייחוד גם במסגרת תכניות "העשה זאת בעצמך": הן הפכו את המזון מצורך קיומי למותג מעמדי. אביזרי המטבח "המקצועיים" ומוצרי המזון "המשובחים" המככבים בתכניות הבישול הופכים את כל מה שהוא פשוט מזון למיותר ואף מביך. כך, העדר המזון הפשוט, ה"לא משובח", זה שנעשה במטבח הרגיל ה"לא מקצועי", מאבד מאכזריותו.
יסוד מהותי לריאליטי הבישול הוא פרדה בין "בישול" ל"אוכל", הפרדה המייחדת אותו גם בין שאר תכניות הריאליטי. ב"כוכב נולד" הצופה שומע את השירה ויכול לשפוט את איכותה. במאסטר שף, הצופה אינו טועם את המאכלים, ואמור להתרשם מחוות דעתם של השופטים, שתפקידם העיקרי בתכנית הוא להפוך את האוכל מצורך למותג. הריאליטי נוטל אפוא מן המזון את הריאליות שלו; הוא מבטל את ערכו הממשי ולכן גם את הבעייתיות שבהעדרו, ודוחק את בעיית אי-הביטחון התזונתי לשוליים.
באופן פרדוקסלי מי שחשף את האופן בו מסווה ריאליטי הבישול את בעיית העוני היה אחד משופטי מאסטר שף, שהופיע בתשדיר גיוס תרומות של אחד מאירגוני התמחוי. השופט הסביר באופן משכנע כי מה שנראה בתכנית הריאליטי אינו המצב האמיתי; כי יש בתים בישראל שהמציאות בהם היא של מחסור במזון. במילים אחרות: תשדיר השירות הצביע על תכליתו של ריאליטי הבישול – יפוי המציאות וטשטוש העוני. הצורך בחשיפת האמת שמאחורי הריאליטי מלמדת על עומק הצלחתו של ריאליטי הבישול לדמיין מציאות כוזבת המאפשרת למעמדות הביניים לנער את סוגיית העוני משולחנם.
תכניות הריאליטי הן תוצר מובהק של שליטת ההון בתקשורת והשימוש שהוא עושה בה כדי להעמיק את שליטתו בחיינו. תכניות הריאליטי משתלטות על המסך ומשווקות באגרסיביות לא רק משום שהן מייצרות רייטינג, אלא בעיקר משום שהן מעצבות תודעה. הרייטינג הוא אופן מדידת הצלחתן של התוכניות לעצב את תודעתנו לפי רצון ברוני התקשורת. מצב זה הוא עוד נימוק מדוע דרוש בישראל שידור ציבורי איכותי וחזק, ומדוע יש להתנגד לנסיונות להשתלט על תאגיד השידור, בין אם על ידי פירוקו ובין אם על ידי האיום לפרקו. אבל זה כבר נושא לטור אחר.