מבצע "צוק איתן" דועך בדומה לאופן שבו התחיל – בהדרגתיות. תחילתו לא היתה בתקיפה אסטרטגית של עשרות יעדים במקביל אלא הסלמה מדורגת, כאשר ישראל מותירה בכל שלב פתח להפסקת אש. אם לא תחול תפנית דרמטית ביוזמת אחד הצדדים נראה כי המבצע יסתיים אט-אט בימים הקרובים. בניגוד לכך, התובנות שעולות עכשיו, מתוך לב-לבו של העימות הנוכחי, הן חדות, ברורות וחייבות ולהיאמר.
הקיפאון המדומה– סטטוס קוו מיוחל הוא מצב א-סימטרי. הוא טוב רק לצד אחד. הסובלים ממנו יעשו הכל כדי לשנותו. חמאס סירב לכל הפסקת אש המחזירה את הגלגל לנקודה שטרם המבצע, כי נוסחה זו מבחינתו, פירושה מוות פוליטי לאחר שוויתר על כל נכסיו למען ממשלת האחדות, ומוות כלכלי לאור סגירת מעבר רפיח, המשך המצור על הרצועה ואי-תשלום המשכורת לאנשיו.
היעדר כיוון מדיני– לא בכל התחומים השכלנו ממלחמת לבנון השנייה ודומותיה, לא גיבשנו "אסטרטגיית יציאה" למבצע, שלא לומר "אסטרטגיית כניסה". הממשלה נגררה ל"צוק איתן" ונראה שאין לנתניהו יעדים מדיניים חוץ מלחזור הביתה בשלום ולהשיב את השקט הזמני המאפשר לו לממש את מדיניות הסיפוח בגדה המערבית. בהיעדר דירקטיבה מדינית, הפעלת הכוח הצה"לית נעשית באופן מסורבל, חסר מעוף ויצירתיות והקורבנות רבים. זהו כישלון מדיני שבולט דווקא לאור העובדה שחמאס השכיל להציב, כבר מתחילת המבצע, את היעד המדיני הרצוי לו – הסרת המצור מעל עזה בכל מחיר (מחיר שייתכן שייגבה ממנו בסוף הלחימה על ידי תושבי הרצועה).
היעדר מטרות אופרטיביות– כאשר מדינאי מתייחס למטרות מלחמה כאל מטרות "טרמפיסטיות", מהר מאוד כולם, וגם הצבא, מגלים שהם מובלים לשום מקום. השקט הנדרש שהופר, הוחלף בניסיון לפגוע בכושר השיגור של חמאס, וכשזה כשל וגרר את צה"ל לרצועה, נקבעה מטרת חיסול המנהרות. כל אלה רק כדי לחזור אחורה אל הפסקת אש ויציאה מהירה מהאבק העזתי, מה שגם הצדיק את הפעלת "נוהל חניבעל" באירוע של קצין גבעתי. כשאתה נוסע לשום מקום קל מאוד לכל טרמפיסט להסיט אותך ממסלולך.
היעדר מדיניות חוץ– אם מנהלים את קשרי החוץ של ישראל על בסיס האמונה ש"עם לבדד ישכון" אסור להתפלא שאין מי שישמש לנו כמתווך מול אויבינו. נפתלי בנט מטיף להרגיל את העולם לכל שגיונותיו המשיחיים והסהרורים – "העולם לא מקבל את סיפוח ירושלים, אז נספח את שטחי C ונרגיל אותו"; אביגדור ליברמן, שר החוץ, ניסה להפוך את שליח האו"ם רוברט סרי לאישיות לא-רצויה ולהעביר חברת כנסת סוררת לקטאר. עם נושאי דגל אלו מה הפלא שחלק מאירופה חורקת שיניים ומטילה אמברגו חלקי, ולמצרים נוח לעמוד על עקרונותיה בשעה שדם חיילים ישראלים נוטף לנחל הבשור?
בלי הכנות– בניין הכוח ותפישת האופן של הפעלתו מחויבים במרכיבים הגנתיים גם אם תפישת עולמך שמה את הדגש על התקפה. היה זה דווקא עמיר פרץ שהבין כי כיבושה של הרצועה יהיה כישלון צבאי ומדיני ולכן אישר את "כיפת ברזל" שתמנע פגיעה בעורף באופן שיחייב את ישראל לכניסה קרקעית. שר הביטחון משה יעלון, חסיד ההתקפיות, היה מהמתנגדים הבולטים לבניית גדר ההפרדה, שנבנתה למזלנו, אך הוא וקודמו בתפקיד, אהוד ברק, נמנעו מלטפל באיום המנהרות שנהפך לאיום על ה"עורף" הקרוב לרצועה.
שקר האין פרטנר– מי שהתייחסו למחמוד עבאס כ"גוֹזָלללא נוצות", כ"טרוריסט", וכמי שלא שולט אלא במוקטעה, ודרשו 40 שנה של שליטה צבאית ישראלית זמנית בבקעת הירדן כי אין על מי לסמוך, עליהם להסביר איך אחרי שבועיים של מבצע הם כבר היו מוכנים להפקיד בידו את האחריות על פירוז הרצועה. כעת, עליהם להבין כי אי אפשר להעמיס על מחמוד עבאס באחת, וללא הסדר מדיני, את רצועת עזה על שלל חולייה – עוני, מחסור בתשתיות ופיתוח, אבטלה גבוהה במיוחד ובערות – שהחריפו עכשיו פי כמה; וכן מחנות פליטים שהם כר לשנאה יוקדת במיוחד.
הגזענות הישראלית– מי שחשבו שגדר ההפרדה תוכל לעצור, בנוסף למחבלים מתפוצצים, גם גלים של מטענים תרבותיים, גילו שהיא אינה ממש יעילה נגד הטרור של "תג מחיר" והקבוצות הפאשיסטיות הלאומניות החדשות. החדירה מערבה של טרור וגזענות קיבלה רוח גבית מ"צוק איתן", שרפה את ההגדרות הלאומיות והופנתה כלפי אנשי שמאל שחושבים אחרת ומעזים לבטא זאת. מתברר שחברה שמגדלת את בניה על מציאות יומיומית של אלימות וניסיון להשליט את דעתך על הנכבש אינה יכולה לתחום ערכים אלה לשטחים שנכבשו, ובמוקדם או במאוחר היא נאלצת להתמודד עם איום קשה על תרבותה, משטרה ואופיה.
האוכלוסייההשבויה – בשני העשורים האחרונים נהפכו האוכלוסיות האזרחיות של שני הצדדים לכלי לחץ על ממשלותיהם בכך שברחו מאזורי העימות או נפגעו בתשתיות חיוניות. "כיפת ברזל" הוציאה את רוב הציבור הישראלי מהמשוואה הזו למעט תושבי עוטף עזה שאוימו על ידי המנהרות. בצד השני, כלי הלחץ התהתפך לאילוץ מגביל. ללחץ הישראלי הזה לא היתה השפעה על עמדת העזתים, ועד מהרה התגלו מגבלות הכוח שחייבו את ישראל כמעט בכל יום להפסקת אש הומניטרית, כדי לא להפוך את קריסת האוכלוסייה העזתית לחרב פיפיות נגדה.
תקיפה אווירית של כוחות חיל האוויר הישראלי באחד מרחובות רצועת עזה. צילום: ויקיפדיה
כשארצות הבריתעצבנית – גם מעצמת על ידידותית במיוחד – יש לה הקווים האדומים שלה, ויש גבול ליכולת ההכלה שלה כאשר הזלזול והחוצפה כלפיה כה מופגנים. לשר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, לקח כמעט שבועיים להתייצב פה למשימת התיווך. כשזו לא צלחה הרי הוא לא נשאר חייב על ה"החלטה פה אחד" נגד הפסקת האש שגיבש, וחשף שנתניהו הוא זה שביקש ממנו להסתפק בהפסקת אש הומינטרית. בעקבותיו גם נשיא ארצות הברית ברק אובמה הפגין את מורת רוחו בכך שהקפיא את הרכש הביטחוני, וחזר ורמז על מדיניותו ההרסנית של נתניהו.
1 מכל 250 פצוע– כן, לפעמים גם איומים מתממשים. ה"ההבטחה" להחריב את עזה אם יירו משם על ישראל מומשה כמעט במלואה, גם אם היתה תוצר של החלטות מתגלגלות ולא יעד מוגדר בתחילת הלחימה. 1 מכל 1,000 עזתים נהרג ו-1 מכל 250 נפצע. רבע מהאוכלוסייה נעקרה מביתה ואלפי בתים ניזוקו. מעט מאוד אדמה חקלאית במערבה של הרצועה נותרה לעיבוד. ללא תוכנית שיקום משמעותית ייכנס מבצע זה לרשימת האסונות של העם הפלסטיני.
מי בעד ניהול הסכסוך– מחזיקי תיק "מי בעד ניהול הסכסוך!" בממשלת ישראל כמו, נתניהו, יעלון, ליברמן, בנט ולפיד, צריכים לענות לציבור על כמה שאלות כואבות באמת: האם ויתור על הניסיון ליישב את הסכסוך באמצעות הסכם, משמעותו להקיז את דם ילדינו כל שנה מחדש? למתוח את היחסים עם אירופה עד קצה גבול היכולת? לערער את היחסים עם ארצות הברית? להעמיד את קהילות ישראל ברחבי העולם תחת איום גובר של אנטישמיות? לפגוע בכלכלת ישראל ובעיקר במעמד הביניים ובעסקים הקטנים?
מקצינים את הקיצוניות– כל מחנה פעיל בחברה הישראלית מוצא ב"צוק איתן" הצדקה לדעותיו הוא ביחס לסכסוך הישראלי–פלסטיני וליחסי יהודים-ערבים, ומקצין את עמדותיו, בעוד הרוב מתמיד לדבוק באסקפיזם. כך שאנו צפויים לראות כיצד הממשלה הנוכחית נהפכת לממשלה ימנית יותר, קיצונית בצעדיה וגזענית בחוקיה.
*
לסיכום, אי אפשר לדלג מעל תהום בשתי קפיצות. הרוצים לקפוץ מעל החמאס חייבים גם לדלג מעל הקיפאון המדיני אל הסדר מדיני כולל, גם אם יהיה מדורג ומותנה. מי ששואלים היום, בהתחכמות או בכנות, את שאלת מיליון הדולר "מה יהיה אחרי 'צוק איתן'?", מחזירים אותנו אל אותה נקודת המוצא של הסכסוך ואל אתה מסגרת מדינית לישובה, שלא הושפעו ממספר המנהרות שהתגלו מתחת למסלולי הסינגלים של קיבוץ בארי.
כמו "עמוד ענן", "חורף חם", "עופרת יצוקה", "גשמי קיץ", "מכת ברק", "גשם ראשון" ו"ימי תשובה" – כולם מבצעים של צה"ל ברצועת עזה בשש השנים האחרונות – גם "צוק איתן" לא יאפשר לשום צד לזקוף לזכותו יתרונות מדיניים באופן חד צדדי. הסיכוי, היום כמו בפעמים הקודמות, טמון בנכונותה של ישראל להסכים למטריה בינלאומית ואזורית למשא ומתן עם הפלסטינים בראשות עבאס, אשר תדון באומץ בנושאי הליבה של הסדר הקבע, בהסרת המצור, בשיקום רצועת עזה ופירוזה, בפיתוח הגדה המערבית ובהסדרים אזוריים מול האיומים המשותפים.
אנחנו נוטים לשכוח כי חיינו, גם חיינו כמדינה, הם רצף של החלטות וארועים שיש ביניהם קשר. ראש ממשלה לא נבחר כדי לנהל מבצע צבאי, ולכן השאלה אם הוא פועל נכון אינה השאלה הנכונה והמלאה. ראש ממשלה נבחר בעיקר כדי שישכיל להימנע ממבצע צבאי, ולבטח כדי שישאף להגדיל את פרק הזמן בין מבצע למבצע. החברה הישראלית לא תתרסק אחרי "צוק איתן", אבל היא תסבול מחבלות, חתכים עמוקים וצלקות שיכאיבו עוד זמן רב. השאלה הנכונה היא – מיהו ראש הממשלה שיתאים להוביל את ישראל לעתיד שונה מזה הנוכחי?
אל"מ (במיל') שאול אריאלי חוקר את הסכסוך הישראלי- פלסטיני. ספרו האחרון "גבול בינינו וביניכם", זיכה אותו בפרס צ'ציק לחקר ביטחון ישראל ל-2013