קשה להעריך כמה שעות בדיוק חלפו בין הידיעה הראשונית – פיגוע ירי במוזיאון היהודי בבריסל – לבין אלה שבאו אחריה, וחשפו את זהותם של שניים מהנרצחים: ישראלים, שסיפורם החל אט- אט להיחשף. עמנואל ומירה ריוה, בשנות ה-50 לחייהם, מתגוררים בתל אביב, הורים לשתי בנות מתבגרות, איילת ושירה, נסעו יחד לחופשה כדי לחגוג 18 שנות נישואין, עבדו שנים רבות בשירות הציבורי.
אמירתה של קרובת משפחה שלפיה אלה שני אנשים שהם "עם דרך ארץ ומידות, השמנת של העם", וזו של גורם ממלכתי יותר, השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ כי אלה "אנשים מהיותר טובים של מדינת ישראל, המכונים גם מלח הארץ", נתנה בסיפור האובדן את סימניו הראשונים והמכריעים: חגיגה קטנה של זוגיות וחולין של מי שעולמם האישי והמשפחתי נטוע כל-כולו בהוויית המקום הישראלי, הסתיימה בטרגדיה; עמנואל ומירה לא ישובו לביתם בתל אביב, ולא ידברו יותר מלים טובות של "אהבה, נשמה ודאגה", כפי שספדה להם אחת מבנותיהן.
הטיול הזה של בני הזוג ריוה אל בריסל, כוונתם לבקר במוזיאון היהודי הסמוך לבית הכנסת הגדול שבעיר, שתי הנערות, בנותיהם שחיכו בבית בתל אביב, ההתכנסות של רבים מהצופים – איש-איש מול מסך המחשב או הטלוויזיה שלו, וגם אם לרגע – סביב אובדנם – כל אלה נוגעים באחד העצבים החשופים של החברה בישראל: ההשקה שנמתחת לאורך שנים בין הזהות היהודית-ישראלית לבין שאלות של קורבנות (וגבורה).
זה החוט המחבר בין יהדותם וישראליותם של הנערות בבית והוריהן שבחו"ל, לבין רציחתם ככאלה, יהודים-ישראלים; התפר העדין הקושר בין עמנואל ומירה שרובנו לא הכיר באופן אישי, אבל ערב אחד, בין החביתה לסלט, אובדנם נכנס אל הסלון שלנו, הוא העומד ביסוד השיחה שחולל המוות שלהם: בינם כיהודים וישראלים לבינינו כיהודים וישראלים, בין בנותיהם היהודיות-ישראליות לבנותינו היהודיות-ישראליות, בין נסיעתם לבריסל כיהודים-ישראלים לנסיעתנו שלנו כיהודים-ישראלים (הרי גם אנחנו מתכננים, גם אנחנו חוגגים, ואולי אפילו כבר הזמנו כרטיסים).
השיחה הציבורית הזאת, שעולה ורוגשת נוכח אירוע כזה או אחר, ואחר שוב משתתקת, סביב אובדנם של בני הזוג ריוה, מרמזת כי ההשקה בין הזהות היהודית-ישראלית לבין שאלות של קורבנות, נוכחת בחיינו אולי יותר מתמיד. נכון, היא פושטת ולובשת צורות (מי עוד מדבר היום על "פטריוטיות" או "אמונה בצדקת הדרך"? כמה ארכאי ומיושן זה נשמע – תנו לנו רק לנסוע ורחוק); היא מקבלת על עצמה שמות חדשים וכותרות עדכניות (מי אמר "נפגעי חרדה" ולא קיבל?), אבל היא כאן כדי להישאר. עסקנו ונמשיך לעסוק בשאלת המחיר, הפיזי ולא פחות מכך הנפשי, שגובה מאתנו זהותנו היהודית-ישראלית בכלל, והחשיפה הממושכת לסכסוך אלים – ולמה שנדמה כביטויי אנטישמיות הולכים ומתגברים – בפרט.
*
אחד הביטויים המאפשרים עיסוק אלגנטי ומעודן בשאלת הקורבנות היהודית-ישראלית, ואליו כדאי לשים לב בתוך השיח הנפתח ונסגר חליפות במצבים של אובדן, הוא "טראומה". על פניו טראומה הוא מושג הנעוץ כל-כולו בידע מקצועי, בעיקר בתחומי הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה, והשימוש בו נתפש לכן כבלתי-תלוי ונייטראלי. ההתייחסות לאופן שבו ארועים בעלי אופי שמאיים על החיים נצרבים בנפשו של היחיד כיחידות של זיכרון, זורעים בה הרס ופוגעים בתפקודו התאפיינה בעליות ומורדות ובשינויים תכופים.
את מקומה בשיח בריאות הנפש כקטגוריה לגיטימית בתהליכי אבחון טיפול ומניעה, קנתה לה הטראומה ב-1980, עם פרסומו של אוגדן המחלות הפסיכיאטרי השלישי (III–DSM). הגדרה קלינית חדשה – "פוסט-טראומה" (post-traumatic stress disorder) הופיעה אז באוגדן בהשפעת לובי חזק של מתנגדי מלחמת וייטנאם, ותיקיה, פסיכיאטרים ופוליטיקאים. בתיאור ההפרעה, אם לסכם בקצרה, מקובל להבחין בין שלושה שלבים: 1. חשיפה ל"אירוע מאיים חיים" או "יוצא מגדר הרגיל"; 2. האירוע עצמו מוסיף לרדוף את החווה אותו גם הרבה אחרי סיומו כזיכרון ששב ומציף אותו, ומתבטא באוסף של תסמינים, דוגמת: סיוטי לילה, התקפי זעם ונטייה להסתגרות ; 3. תסמינים אלה באים לידי ביטוי בתקופה של למעלה מחודש (הגדרת זמן שהתקצרה והתארכה בהמשך, וקיבלה, בהתאם, כותרות קליניות חדשות), ומייצרים תמונה המובילה לאבחון של האדם כסובל מהפרעה פוסט-טראומטית, וכמי שזקוק לסיוע טיפולי.
כמו דברים אחרים שהמציאו האמריקאים, גם את ההגדרה של פוסט-טראומה אימצו הישראלים, ובמהירות. החל ממלחמת לבנון הראשונה, וביתר שאת בזמן האינתיפאדה הראשונה, החלו אנשי בריאות הנפש הישראלים, בתוך הצבא ומחוצה לו, לעסוק במחקר ובטיפול בתסמינים פוסט-טראומטיים בקרב חיילי צה"ל, בעקבות שירותם בסדיר או במילואים. כמה מהם, בדומה לעמיתיהם מהצבא האמריקאי שחוו את וייטנאם, סובלים מסיוטי לילה בגלל מה שראו, חוו או שמעו במוצב בבופור או בזמן שעמדו במחסומים? האם גם 20-10 אחוזים מהחיילים הישראלים סובלים מהתקפי זעם ומנטייה להסתגרות? האם גם הזוגיות שלהם, זו הקיימת או זו שהם עתידים לקיים, עתידה להיפגע, וקשות, כתוצאה מתסמיני ההפרעה, כפי שהראו הקליניאים האמריקאים ביחס לוותיקי וייטנאם?
וכמו ביחס לחיילים – כך גם ביחס לאזרחים: ארועי הטרור של האינתיפאדה השנייה הפנו את תשומת לבם של אנשי בריאות הנפש, אל פוסט טראומה בקרב תושבי מרכז הארץ שישבו באוטובוסים מתפוצצים או עמדו קרוב מדי לפיגועי התאבדות בקניונים. תוך השוואה בלתי פוסקת לתושבי ניו יורק אחרי אירועי 9 בספטמבר, הרבו פסיכולוגים ופסיכיאטרים ישראלים, לא אחת בשיתוף פעולה עם עמיתיהם האמריקאים, לעסוק בהשפעתו הישירה והעקיפה של הטרור, על בריאותם הנפשית של אזרחי ישראל.
*
אלא שאותה התהפכות בטן, אותה דריכות פנימית, ההתאספות לרגע מול מסך המחשב או הטלוויזיה, עם המעבר מ"נרצחים" בפיגוע ירי בבריסל, אל "יהודים", ואחר כך מ"יהודים" ל"ישראלים", מלמד כי ההתייחסות לטראומה ספוגה בתכנים שמקורם בזהות הישראלית, ואין דין הלוחם האמריקאי ששירת בווייטנאם כדין חברו שלחם בבופור, ואין זהה החוויה של תושב ניו יורק שחזה במגדלי התאומים המתרסקים כדין תושבי חדרה או תל אביב שישבו באוטובוס שהתפוצץ בדרך לירושלים.
מחקר אנתרופולוגי בן ארבע שנים על אודות עבודתן של שתיים מהעמותות הטיפוליות הבולטות בישראל העוסקות בטיפול בנפגעי טראומה – נט"ל, נפגעי טראומה על רקע לאומי; והקואליציה הישראלית לטראומה – מלמד כי דווקא הזיהוי המידי של הטראומה עם שיח מדעי קליני ונייטראלי, מאפשר לה להפוך למושג המיטיב להחזיק בתוכו תכנים בעלי אופי פוליטי מובהק: אל תוך סדרת התסמינים הקליניים והאוניברסליים, מתערבבים חומרי הלאום, הפוליטיקה, המעמד והאתניות של ישראל.
כך, למשל, ראיונות עם פסיכולוגים קליניים ופסיכיאטרים העוסקים בפגיעה טראומטית כתוצאה מהסכסוך, מלמדים כי הם מבחינים אותה באופן חד וברור מפגיעות טראומטיות אחרות. פסיכולוגית קלינית בכירה בעמותת נט"ל, למשל, שירטטה קו גבול ברור בין טראומה שמקורה באירוע טרור מכזו שמקורה בפגיעה מינית: "הקטע של השליחות, זה משהו שמעבר לפרטני. אני לא חושבת שבאונס – נשים לא מרגישות באותו רגע שהן מייצגות את המין הנשי, ובקטע של הטראומה אנשים מייצגים משהו… זה שיגעון עם הצדקה, שיגעון עם משמעות. זה לא איזה מסכן שגנטית הוא באחוז הזה של האוכלוסייה שקיבל סכיזופרניה… יש תחושה של שליחות, תחושה של קולקטיב, תחושה של מדינה, חברה, קהילה, מקום, משפחה, ושל יהדות ושורשים" .
דבריה של הפסיכולוגית, כמו של רבים מעמיתיה, מלמדים על המשמעות המקומית החזקה שסיפחה אליה אותה הגדרה קלינית-אוניברסלית לכאורה, של פוסט-טראומה. הקורבנות היהודית-ישראלית איינה קשורה רק במאפייניה הקליניים של ההפרעה – בחשיפה לאירוע "יוצא מגדר הרגיל", או בתסמינים שמחולל זיכרון הארוע – אלא לא פחות, ואולי אף יותר מכך באופי הפגיעה, בתוכן שלה: פעולה שביצע היחיד עבור קולקטיב לאומי. פעולתו של היחיד, באופן ישיר או עקיף, גלוי או סמוי, נועדה להבטיח את קיומה של המדינה, הנפגע הוא השליח שלה. לכן הסבל שהוא סובל מובחן מזה של אשה שנאנסה, מגבר שנפגע בתאונת דרכים או מחולים במחלת נפש. הם לא נשלחו על ידי המדינה אל הרחוב, אל הכביש או אל אותו פלח באוכלוסייה הסובל ממחלה כלשהי.
"למרות שתאונות דרכים זה דבר איום ונורא ולדעתי גם הוא גורם נזק אדיר, עדיין אין תחושה שזה פוגע בקיום הקולקטיבי, שזה פוגע במדינה, שהמדינה תפסיק להתקיים", כך הסביר, למשל, מנהל הצוות הקליני של נט"ל, סער עוזיאלי. "בתקופת הפיגועים הקשה, אנשים ביטאו את התחושה הזאת: שלא נחיה פה, שיגרשו אותנו, שינצחו אותנו, ואז ההזדהות היא הרבה יותר גדולה".
החיבור של קטגוריה דיאגנוסטית בלתי תלויה לכאורה, אל שאלת הקורבנוּת והגבורה היהודית-ישראלית, התחדד בדבריו של יו"ר ועדת ההיגוי של נט"ל, פרופ' אבי בלייך. בלייך, אל"מ (במיל'), היה ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, כיהן כיו"ר איגוד הפסיכיאטרים והוא מנהל את בית החולים הפסיכיאטרי "לב השרון" בפרדסיה. מתוך ניסיון רב שנים שצבר במסגרות טיפוליות שונות, הסביר בלייך במה ייחודה של טראומה בהקשר של הסכסוך, וציין שזו "טראומה שחלק גדול מההיבטים הייחודיים שלה, מה'אימפקט' שלה, נובע מזה שאתה לא רק אדם שחי פה, אתה ישראלי ויהודי… כל הדברים האלה טומנים בחובם, לפחות תיאורטית, מאפייני טראומה ייחודיים, שהם חלק במידה מסוימת מהזהות הישראלית-יהודית בארץ ישראל… האם לטראומטיזציה הזאת יש למשל הבטים פנומנולוגיים שונים מנפגע טראומה בגטו בברונקס או מ'וֶטֶרָן' אנגלי בפוקלנד? זה הרבה פחות מעניין אותי".
*
החיבור המפורש הזה בין הגדרה קלינית לבין הנראטיב הציוני של מדינת ישראל, מלמד איך הידע המדעי והאוניברסלי שבבסיס ההפרעה הטראומטית נטען במרכיבים חברתיים ותרבותיים. הנפש האוניברסלית, לכאורה, על ההרס שנזרע בה ועל תסמיניה הקליניים, ממוקמים מיד, מלכתחילה, בהקשר רחב של מקום, שייכות לאומית ודת. ההקשר הזה, הפוליטי, הוא, הוא שמבדיל את פגיעתו מזו של נפגע טראומה ב"גטו בברונקס" או "וטרן אנגלי בפוקלנד". סבלו של היחיד הוא, במובן זה, ביטוי קונקרטי ומוחשי לסבל הכולל של הלאום. וכאן, טמון יסודה של השיחה שאובדנם של בני הזוג ריוה בבריסל היפה חולל כמעט מיד, בשקט אך מתוך נוכחות מלאה, בינם לבינינו, ובינינו לבין ילדינו.
לרגע, אפילו לשבריר שנייה, היו עמנואל ומירה ריוה אנחנו עצמו; הטראומה של איילת ושירה, בנותיהם, עלולה להיות הטראומה של ילדינו, כשאנחנו, הוריהם, נחגוג 10, 20 או 30 שנות נישואין בבריסל, בווינה, בלונדון או בפאריס (והרי גם אנחנו מתכננים, ואולי כבר הזמנו כרטיסים), ומכאן עולות כמו מאליהן וצפות השאלות: כיצד יתמודדו כעת הן, איילת ושירה, וכיצד יצטרכו, אולי, וחס ושלום, וחלילה, ובכל זאת – להתמודד ילדינו? כיצד ימשיכו לחיות, לתפקד, ללמוד, לעבוד, לאהוב למרות המחיר שגבתה מהם זהותם היהודית-ישראלית של הוריהם, וכיצד צריכים או יצטרכו ילדינו, בגלל הדברים שעברנו או אלה שאנו עוד עלולים לעבור, להיאבק ולחיות, לכאוב וללמוד, לפחד ולאהוב, להזדעזע ולתפקד?
הד"ר קרן פרידמן-פלג היא מרצה בבי"ס למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי – המכללה למנהל. לאחרונה ראה אור ספרה "העם על הספה: הפוליטיקה של הטראומה בישראל" בהוצאת מאגנס