מותו של פרדי גריי, תושב בלטימור בן ה-25, בעת מעצר משטרתי שגרתי לכאורה יכול היה בקלות להיות עוד שורה סטטיסטית ביחסים העגומים בין משטרה וצעירים שחורים בארצות הברית אלמלא שני דברים: האחד, מותו של גריי הפך אחד מסמלי תנועת ה Black Lives Matter (BLM) שדרשה "צדק לפרדי גריי", והשני הוא ועדת החקירה שהקים משרד המשפטים האמריקאי לבחון את התנהלותה של המשטרה בשנים האחרונות.
על תנועת BLM נכתב לא מעט, היו שראו בה מחאה לגיטימית אם לא מתבקשת, והיו שהסתייגו מהמסרים החד-משמעיים והפוליטיזציה של יחסי משטרה ומיעוטים. הדו"ח של משרד המשפטים האמריקאי שהתפרסם בשבוע שעבר הוא מסמך משפטי ארוך (160 עמודים ללא רווח) ומקיף המאשר את הטענות של ה BLM ואחרים כלפי המשטרה. משטרת בלטימור, קובע המסמך בפשטות: "משתמשת באסטרטגיות אכיפה היוצרות אי-שוויון חמור ולא מוצדק בשיעורי העיכובים, החיפושים והמעצרים של אפריקנים-אמריקאים", וגם: "ההתנהלות הזו נובעת מלקויות מערכתיות במדיניות של משטרת בלטימור, במערכת ההכשרה, הפיקוח והדיווחיות".
כשגרתי בבלטימור לפני כעשרים שנה לקח לי זמן קצר ללמוד את כללי המשחק של ההתנהלות והתנועה בעיר. צפונה מהקמפוס המטופח של ג'ונס הופקינס נמצאת השכונה היוקרתית, דרומה נוסעים עד לנמל המתוייר דרך עוד שכונה יוקרתית, מצפון מזרח שכונת העוני הלבנה שהייתה כבר בתהליכי ג'נטריפיקציה וממערב לקמפוס שני רחובות בהם מסעדות וחנויות לסטודנטים ושם כבר יש סיכוי לשוד גם באור היום. שאר העיר הייתה במידה רבה מחוץ לתחום כאשר קווי העוני, המצוקה והצבע חפפו זה לזה.
שום דבר מקרי לא היה בחלוקה הזו. חוקים עירוניים מראשית המאה ה-20 קבעו במפורש היכן יוכלו להתגורר שחורים ומאוחר יותר שירטטה הבריחה של המעמד הבינוני הלבן אל הפרברים את מפת העיר האמיתית. העיר הייתה אז מהאלימות בארצות הברית ומוכרת גם לרבים שמעולם לא ביקרו בה דרך סדרת הטלוויזיה "רצח מאדום לשחור" (Homicide – Life On The Street) שיצר העיתונאי בן העיר דייויד סימון. העלילה בפרקי הסדרה והדמויות שהופיעו בה התערבבו לעיתים במציאות, והמציאות הייתה ברובה קשה, בעיקר עבור מי שחי בשכונות העוני של העיר.
כוכבי הסדרה "רצח מאדום לשחור"
מדיניות "אפס הסובלנות" קרסה
הרבה לא השתנה מאז, למקרא הדו"ח של משרד המשפטים. בעוד שהפשיעה בארצות הברית בירידה, בערים כמו בולטימור השינוי כמעט ולא מורגש. שנת 2015 הייתה רעה במיוחד עם 344 רציחות ועלייה גדולה באלימות בשימוש בנשק. בעיר המונה 621 אלף תושבים (2.7 מיליון במטרופולין כולה) 63 אחוזים מהאוכלוסייה שחורה, כ-100 אלף איש חיים תחת קו העוני, רובם שחורים. המוביליות בבלטימור נמוכה מבשאר ארצות הברית וסיכוייהם של ילדים להימלט מעוני קטנים יותר. הסיכונים כמובן אינם מתחלקים שווה בשווה, האבטלה בקרב שחורים פי שניים מאשר לבנים, רק אחוז מהתלמידים בבתי הספר העניים של העיר לבנים והסיכוי של צעירים לבנים להיות עם תואר אקדמי גדול פי שלושה משל שחורים. בלטימור גם מובילה בהרעלת עופרת, פי שלושה מהממוצע הארצי, כצפוי, בעיקר בקרב שחורים.
על המציאות המורכבת הזו ממונה המשטרה המונה כ-2,600 שוטרים וזוכה לאמון נמוך במיוחד מהאוכלוסייה השחורה בעיר ("ממתי?" גיחך פוליטיקאי מקומי על השאלה, "החל מ-1729"). כמו משטרות אחרות בארצות הברית גם משטרת בלטימור אימצה מדיניות של אפס סובלנות, התנהלות נוקשה וחסרת פשרות במטרה להדביר פשיעה. המדיניות הובילה לשימוש מופרז באלימות ומעצרים ללא הצדקה שעלו מיליוני דולרים לקופת המדינה על פיצויים שנדרשו לשלם, לתלונות של תושבים על אלימות וגזענות, ירידה באמון (סקר פנימי שערכה המשטרה מצא שרק 14 אחוז מהשוטרים האמינו שיש להם תמיכה מהקהילה) וכישלון מוחלט של המדיניות.
"מדיניות אפס הסובלנות", קבעה ראש העיר ב-2014, "יצרה חיץ בין אזרחים למשטרה שעדיין קיים…ושברה את מערכת היחסים בין מערכת אכיפת החוק לחברי הקהילה". כבר ב-2012 פרסם מפקד המשטרה החדש תכנית שמטרתה: "להפחית פשיעה, לשפר שירות, להגביר יעילות, לחזק קשרים עם הציבור ולעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של אחריותיות ואתיקה מקצועית". פרדי גריי, כזכור, מצא את מותו בניידת המשטרה בשנת 2015, שלוש שנים אחרי שהכריז המפקד על תכנית חדשה.
פרדי גריי
הכרזות והצהרות, כפי שהראתה ועדת החקירה, לא הפכו למדיניות של ממש. המשטרה, קובעת הוועדה, שחור על גבי לבן, מעכבת ועוצרת אזרחים ללא הצדקה, בעיקר שחורים, ומשתמשת גם באלימות לא מוצדקת.
משטרה שאיבדה את דרכה
אירועי אלימות משטרתית לעולם יקוטלגו בידי המשטרה כמחויבי מציאות או, בלית ברירה, כחריגים שאינם מייצגים את הכלל. האשמות כלפי המשטרה באפליה וגזענות יתקלו בכתף קרה והצהרות של מקצועיות ללא משוא פנים או של צרכים בטחונים ודאגה לשלום הציבור. בלשון משפטית יובשנית לעיתים מפרקת הוועדה אחת לאחת את טענות המשטרה ומציגה תמונה קשה של משטרה שאבדה את דרכה. משרד המשפטים, מסביר הדו"ח, "מכיר בעומס המוטל לפתחה של המשטרה, האתגרים והבעיות שאינם קשורים רק אליה. אבל כל זה אינו מצדיק הפרה של זכויות אדם".
במהלך 14 החודשים בחנה הוועדה ביסודיות את התנהלותה של המשטרה דרך קריאה מדוקדקת של אלפי דו"חות ומסמכים, ראיונות עם שוטרים ונציגי ציבור, בחינה של מדגם של 800 מקרים של שימוש בכוח בידי המשטרה שלא הסתיימו במוות, בחינת כל המקרים שכן הסתיימו במוות, מדגם של דו"חות מעצרים וחיפושים, ביקור בתחנות משטרה והצטרפות לסיורים. לצד המשפטנים השתתפו בוועדה גם 12 מומחים למשטרה ושיטור.
מורשת מדיניות ה"אפס סובלנות", למרות ההצהרות על סיומה והתכניות החדשות, המשיכה להטיל צל על עבודת המשטרה ולהכתיב התנהגות של שוטרים מדי יום. עיכוב, חיפוש ומעצר של אזרחים התבצעו ללא הצדקה. בין ינואר 2010 למאי 2014 דיווחה המשטרה על עיכוב לבדיקה וחיפוש למעלה מ-301 אלף הולכי רגל, והוועדה מעריכה כי מדובר במספר גבוה הרבה יותר מכיוון שרבים מהשוטרים אינם טורחים למלא דו"חות. אזרח אחד עוכב 34 פעמים בתקופה זו, מאות אזרחים עוכבו מעל 10 פעמים, ועוד יותר מספר פעמים בשבוע אחד, ללא שהואשמו בפשע כל שהוא. למעלה מ-25 אלף נעצרו על עבירות בדרגת חומרה נמוכה (הסגת גבול, אי ציות לשוטר) וכחמישית מהם שוחררו ללא אשמה.
How Zero Tolerance Policing Destroyed Black Communities in #Baltimore https://t.co/odM0JUCXio pic.twitter.com/IeMfwL1t5H
— The Real News (@TheRealNews) August 30, 2016
השוטרים, קובע הדו"ח "מעכבים ומתשאלים אזרחים היושבים, עומדים או מתהלכים באזורים ציבוריים, גם כאשר לשוטרים אין שום עילה לחשוד בהם". החשד, אגב, איננו מתמצה רק בשאלות ידידותיות אלא לעיתים גם באזיקים ואפילו בהפשטה של החשוד לצורך חיפוש, גם בפומבי. חוקי או לא חוקי, ובניגוד מוחלט להוראות מפקד המשטרה, מורשת אפס הסובלנות מטילה צל כבד.
באופן "טבעי" כמו שנאמר במקומותינו, העיכובים, החיפושים והמעצרים מכוונים בעיקר כנגד אוכלוסייה מסוימת. כך, באחד הטפסים שהגיעו לידי הוועדה ששימש שוטרים למלא את פרטי המעצר, נשארו עמודות ריקות עבור תאריך ונסיבות האירוע. את מאפייני החשוד, מישהו כבר מילא בשבילם: "גבר שחור". הסימפטום, הכולל גם ביטויים גזעניים של שוטרים, מיתרגם לתופעה רחבה ומשמעותית: "השוטרים מעכבים יותר אפריקנים-אמריקאים, עורכים בגופם חיפוש יותר מאשר באחרים, ועוצרים אותם במספרים הרבה מעבר למדדים סבירים של פשיעה. אפריקנים אמריקאים סובלים יותר ממעצרי שווא…שוטרים גם מפעילים כוח לא סביר כלפיהם…למעלה מ-90 אחוזים של הפעלת כוח לא סביר שנבחנו בידי הוועדה היו כנגד אפריקנים-אמריקאים".
שחורים מהווים 63 אחוזים מאוכלוסיית העיר אבל 84 אחוזים ממי שמעוכבים בידי המשטרה, בין אם מדובר בשכונות עם רוב או מיעוט שחור. הם גם מהווים 95 אחוזים מבין אלה שנעצרו יותר מ-10 פעמים, רובם המכריע ללא שום עילה. האחוז הגבוה נשמר גם בעיכוב של נהגים, למרות שרבים מהשחורים אינם בעלי רכב, מה שמכנים בארצות הברית "לנהוג כשאתה שחור" (driving while black).
Disturbing, to say the least! Everyone should be outraged. https://t.co/hq4QxQDcYn #drivingwhileblack
— Latasha R. Thomas (@ThomasLawSuites) August 15, 2016
טוב, אומר לעצמו כל מי שעקב אחרי החדשות השבוע, שחורים מעורבים יותר בפשיעה ולכן הם נעצרים יותר. זהו, שלא ממש. ראשית, העיכוב והחיפוש בקרב שחורים הביא בממוצע לפחות תוצאות מאשר בקרב אחרים. שנית, רובם המכריע נעצרים על עבירות בדרגה משנית כמו אחזקת סמים והמחקרים מעידים שאין הבדל בצריכת סמים בין לבנים ושחורים (אפשר לדמיין שאם הייתה המשטרה פושטת על הקמפוס היוקרתי לא הייתה יוצאת בידיים ריקות). ובמספרים שאומרים הכל, למרות שההבדלים בצריכת סמים בין שחורים ולבנים הם זניחים (10 או 20 אחוזים) הסיכויים של אדם שחור להיעצר על עבירת סמים גדול פי חמש. ושלישית, אחוז גבוה מהם משוחררים ללא כתב אישום, עובדה המעידה על הרף הנמוך של העדויות שמפעילים השוטרים כלפיהם מלכתחילה.
אמצעי התקשורת בארצות הברית תיארו את הדו"ח כ"חריף" ו"מרשיע", אבל עבור תושבי בלטימור הוא רק אישר מה שידעו כבר מזמן ומעולם לא קיבל הכרה. נדרש היה מוות מתועד של צעיר שחור כדי לאפשר לחקור את המשטרה ולא רק את המקרה. "אנחנו נוטים להתמודד עם בעיות מערכתיות", הודתה התובעת ממשרד המשפטים, "רק בעקבות אירועים יוצאי דופן בחומרתם".
התבנית מוכרת, אירועי אלימות או גזענות מוכחשים, וכאשר לא ניתן להכחיש הם מסתיימים, במקרה הטוב, בהליכים משמעתיים. כאשר הם מתועדים, לעומת זאת, הם עשויים להפוך למכוננים. בלוס אנג'לס, ההתעללות המתועדת של שוטרים ברודני קינג ואחריה גם פרשת שחיתות מסועפת, הביאה למעורבות של משרד המשפטים. בבריטניה, הרצח של נער שחור בשם סטיבן לורנס בידי גזענים לבנים והיחס המזלזל של המשטרה להוריו, הוביל לוועדת בדיקה שחשפה גזענות ממוסדת במשטרה. ובכל המקרים, כאשר העמידה עצמה המשטרה (או נאלצה לכך) לבדיקה מקיפה ויסודית נמצאו רבות מהטענות נגדה מוצדקות והאלימות המשטרתית שנחשפה סימפטום לתופעה מקיפה ומדאיגה יותר.
רודני קינג
שום סיכוי לשינוי מבפנים
מטבע הדברים האלימות המשטרתית, בעיקר כאשר היא גלויה ובוטה, מעוררת את עיקר תשומת הלב, אבל מה שחשפה וועדת החקירה הוא הרבה מעבר לאירוע עצמו ואפילו מעבר לאפליה השיטתית והממוסדת של צעירים שחורים. מדו"ח הוועדה מצטיירת תמונה של התנהלות לקויה ותרבות ארגונית שלא אפשרה שינוי. כך, בחינה מדגמית של אלף מקרי אלימות מלמדת שאימון לקוי של שוטרים גורם להם להפעיל אלימות לא נחוצה ולהסלמה לא נחוצה של אירועים. שוטרים הפעילו כוח לא סביר כלפי לוקים בנפשם ובני נוער. אפילו בטיפול בתלונות על תקיפה מינית ואונס כשלה המשטרה. תיקים רבים נותרו פתוחים בשל מה שמתואר בדו"ח כרשלנות, זלזול או חוסר מקצועיות, החל מאיסוף עדויות והמשך במאמץ מינימלי לאתר, לזהות ולחקור חשודים. בשנת 2010 סגרה המשטרה 30 אחוזים מהתלונות על אונס אותן הגדירה כ"מופרכות", פי חמש מהממוצע הארצי.
התרבות הארגונית שנחשפה בדו"ח לא הותירה שום סיכוי לשינוי מבפנים. למערכת ההכשרה הלקויה של השוטרים התווספה אכיפה רופפת של הכללים ופיקוח רופף על עבודת השוטרים, הימנעות מלבחון ברצינות אירועי אלימות משטרתית ובעיקר טיוח. לא רק שלמפקדי המשטרה היה מושג קלוש לעיתים על מה מתרחש ברחובות העיר, הם גם עשו כל שניתן כדי שלא יצטרכו לדעת.
לקושי להגיש תלונות על התנהלות שוטרים נוסף גם טיפול לקוי ומזלזל בתלונות שהתקבלו. גרירת רגלים בטיפול בתלונות, תיאום עדויות בין שוטרים, הכנת שוטרים לעדויות כדי למנוע הרשעה, לחץ על שוטרים שלא להעיד נגד חבריהם ולבסוף עונשים סמליים לשוטרים (פחות מ-3 אחוזים מכלל התלונות) שבכל זאת נמצאו אשמים. התרבות הארגונית של המשטרה, קבעה הוועדה ביבושת, מנעה מהמשטרה לטפל בבעיות המשמעת הרבות ולהתעלם מהמציאות המטרידה. המילה כישלון מהדהדת שוב ושוב לאורך 160 העמודים של הדו"ח. כישלון בהכשרת השוטרים, בפיקוח על עבודתם, בטיפול באלימות שוטרים, בדיווחיות ובאחריותיות, ביכולת להתאים את עבודת המשטרה לצרכים ולאמץ שיטור קהילתי, ובעיקר באמון הנמוך של הציבור הנובע מכל השאר.
If someone tries to say that the #BLM are out to kill whites show them who is involved. Took this pic in #baltimore pic.twitter.com/4eWKmzDq30
— Bishop Cosplay (@BishopCosplay) September 1, 2016
הסיפור איננו של "תפוחים רקובים" או אירועים חריגים אלא של בעיה מערכתית המועצמת במנהיגות בעייתית ותרבות ארגונית ששורשיה בתפיסה הכוחנית של "אפס סובלנות" שהשפעתה חד משמעית: "מדיניות גזעית נבדלת נמצאת בכל שלב של אכיפת החוק, מההחלטה לעכב אזרחים לבדיקה ועד לחיפוש, מעצר ושימוש באלימות".
לא בלטימור אחת, אלא שתיים השונות מאד זו מזו מצא משרד המשפטים. בראשונה, העשירה והלבנה ברובה, שוטרים מתייחסים בכבוד לאזרחים ומשרתים אותם. בשנייה, הענייה והשחורה ברובה, מתנהלת המשטרה בצורה שונה לגמרי. עבור תושביה השחורים של בלטימור חשף הדו"ח את מה שכבר ידעו וחוו מזמן, תושביה הלבנים נאלצו אולי לראשונה להישיר מבט אל המציאות שלא הכירו או לא רצו להכיר.
משרד המשפטים, המצוי בימים אלה בדין ודברים עם העירייה בנושא הפיקוח על יישום הדו"ח מצהיר שלא יסתפק בהצהרות או ברצון טוב. "שמענו רבות מחברי הקהילה המאמינים שהם זוכים ליחס לא מכבד או שהאכיפה כלפיהם קשורה לגזע. משטרת בלטימור מכירה בכך שמורשת אפס הסובלנות בשכונות מסוימות פגעה ביחסי המשטרה והקהילה ואף נקטה בצעדים לשיפור המצב". ובנימוס בירוקרטי אמריקאי הוא מסכם: "בו בזמן שאנחנו משבחים את המאמץ, עבודה רבה נותרה".
פרופ' גיא בן פורת הינו ראש מחלקת מנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון