אחד המאפיינים הייחודיים בהיסטוריה של הספרות העברית הוא שמרביתה נוצרה במרחבים לשוניים וספרותיים לא-עבריים, או לא-עבריים בלבד.
מי שאינו בקיא בהיסטוריה של הספרות העברית או מי שמגיע לכאן ממקומות אחרים יתקשה להאמין – סרוונטס הרי כתב את "דון קיחוטה" בסביליה, שייקספיר הניח את התשתית לספרות האנגלית המודרנית בסטרטפורד ובלונדון ובלזאק חיבר את "הקומדיה האנושית" בפאריס. ואילו רוב היצירות הגדולות בתולדות הספרות העברית נוצרו במרחבים שאינם דוברי-עברית ועל ידי סופרים ומשוררים שהשפה העברית לא היתה שפתם הראשונה.
ספרי המקרא אמנם חוברו ונערכו בחבלי הארץ האלה, אבל המקום הזה לא היה אז עברי בלבד אלא רב-לאומי ורב-תרבותי ורב-לשוני. והם נוצרו בתהליך ארוך של שאילה והפנמה, מתוך עיבוד ושינוי, של מיתוסים ואגדות קדומות של עמים ותרבויות שחיו באזור.
המשוררים העבריים של ימי הביניים חיברו את שירתם הגדולה באנדלוסיה המוסלמית, תוך שאילת צורות ספרותיות ונושאים מהשירה הערבית של התקופה; והרמב"ם חיבר ספרים רבים בעברית אבל את חיבורו הפילוסופי הגדול, "מורה נבוכים", כתב בקהיר ובערבית, בהשפעת פילוסופים מוסלמים בני זמנו.
את האוטוביוגרפיה העברית הראשונה, "אביעזר", חיבר מרדכי אהרן גינצבורג בליטא באמצע המאה ה-19, והיא כתובה בנוסח הוידויי שרווח באירופה בהשפעת ז'אן ז'אק רוסו. ובליטא חובר גם הרומן העברי הראשון, "אהבת ציון", רומן שאף שהוא כתוב בעברית מקראית ומתרחש בשומרון שואב את עלילתו ואת מבנהו מרומן ההרפתקאות ומן הרומנסה האירופית.
אפילו רוב שיריו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, כולל הפואמות הלאומיות הגדולות, חוברו בעיר הנמל האוקראינית אודסה, לחופי הים השחור, לפני בואו לארץ ישראל, ומתוך דיאלוג עם זרמים רומנטיים וסימבוליסטיים בשירה האירופית של התקופה.
דווקא כשהגיע לארץ ישראל השתתק ביאליק ולא כתב כמעט שירה, כאילו יבשו מעיינות יצירתו.
כמו ביאליק, רוב היוצרים הגדולים של העברית המודרנית לא היו רק משוררים או סופרים אלא גם מתרגמים מן השפות המדוברות במרחבים שמסביבם, צינורות להשפעה ספרותית מלשונות הערים שבהן נולדו וגדלו: מנדלי מו"ס, אבי הרומן העברי, תירגם את ספרי המדע הראשונים; יוסף חיים ברנר תירגם את דוסטוייבסקי; אורי ניסן גנסין את סיפורי צ'כוב; לאה גולדברג הביאה לעברית את "מלחמה ושלום".
הקשרים האינטימיים בין הסופרים העבריים לבין הלשונות והספרויות שבתוכן הם יצרו אינם עובדה שולית בהיסטוריה של הספרות בעברית: הם מרכיב ייחודי בזהות שלה והיתה להם השפעה מכרעת על התעצבותה ועל הישגיה. אפשר אפילו לומר שהיוצרים בעברית היו מן הראשונים בעולם לזהות את היתרונות של מה שמכונה היום באוניברסיטאות "ספרות גלובלית".
*
כל זה, כמובן, השתנה מאוד בעשורים האחרונים. אמנם חיים בינינו עדיין יוצרים גדולים שהעברית אינה שפת אמם ושמבחינת חלקם היא אפילו לא היתה שפת היצירה הראשונה – שמעון בלס ונתן זך, אהרן אפלפלד וסמי מיכאל וארז ביטון – אבל בדורות האחרונים הספרות העברית נוצרת בפעם הראשונה בידי יוצרים ויוצרות שהעברית היא שפת אמם ובמרחב תרבותי ולשוני עברי, שמסתגר מפני הלשונות שמסביבו.
יש לכך כמובן לא מעט יתרונות.
למחבר רומן בעברית יש היום סוף-סוף אפשרות ליצור עמוד יפה בעברית ובו שיחה בין בני אדם בלשון מדוברת. ליצור שיחה בעבריות של עני ועשיר, של תל אביב ושל אשדוד, של נהג אוטובוס וסטודנטית, של חוקר במשטרה ושל פושע.
אבל יש לכך גם חסרונות.
הספרות העברית נוצרת כיום יותר ויותר מתוך עצמה, בתוך עצמה, בניגוד לדרך שבה נוצרה לאורך מאות שנים, ואפילו מתוך הפניית גב ללשונות ולספרויות שנמצאות סביבה ובתוכה.
אני יודע שיש לא מעט יוצרים וחוקרים שחושבים שכך צריך להיות.
שהספרות העברית עשירה ועמוקה מספיק כדי להמשיך להמציא את עצמה מתוך עצמה בלבד. קראתי אפילו מבקרים שסבורים שהיוצרים בני דורי אינם עבריים מספיק, כלומר אינם שואלים מספיק מתוך ההיסטוריה העשירה של היצירה העברית.
אני חושב בדיוק להיפך.
אני חושב שהספרות העברית לא תוכל לשכון לבדה, בין חומות הלאום והלשון הלאומית.
והמקרה של הסיפור הבלשי, הסוגה הספרותית שבה אני כותב, מוכיח זאת.
*
הספרות העברית יודעת מעט מאוד על ההיסטוריה המפוארת של הסיפור הבלשי, שהחלה בסיפורים של א.ת.א הופמן ואדגר אלן פו ונמשכה ביצירתם של סופרים כמו דיקנס ווילקי קולינס, ארתור קונן דויל ואגתה כריסטי, ריימונד צ'אנדלר וז'ורז' סימנון, ג'יימס אלרוי ופרד ורגאס.
הסיפור הבלשי, שהוא אולי האוניברסלי מכל הז'אנרים הספרותיים הנכתבים כיום, התפתח בדיוק מתוך שאילה הדדית של יוצרים מרחבי העולם, שכל אחד שינה והוסיף לו משהו, כמו צייר שמוסיף רק קו אחד לציור שהיה שם לפניו: אדגר פו צייר ראשון את הרצח, קונן דויל שרטט לידו את קווי המתאר של הבלש, אגתה כריסטי הוסיפה את השפם, סימנון את המקטרת, צ'אנדלר את כוסית הוויסקי והנינג מנקל פיזר מסביב את השלג הסקנדינבי הרך.
ואם פעם הסתובבו בלשים בעיקר בפאריס, בניו יורק ובלונדון, ואחר כך פגשנו אותם בעיקר בסטוקהולם ובאוסלו, היום הם כבר באים אלינו מקייפטאון ומטוקיו, ממרקש ומקהיר.
מי שחושב שאפשר לכתוב סיפור בלשי בעברית בלי להתייחס למסורת הגלובלית הזאת – ובלי להימצא בדיאלוג אתה – טועה. ונדמה לי שהדברים נכונים לא רק לגבי הסיפור הבלשי.
הדיאלוג הזה בין ספרויות וסופרים יכול להיווצר באמצעות פסטיבלים בינלאומיים ותרגומים מעטים של ספרות עכשווית מאירופה ומארצות הברית אבל זה כמובן לא מספיק.
זה לא מספיק כי בפעם הראשונה בהיסטוריה שלה, הספרות העברית נוצרת בשנים האחרונות מתוך ניתוק כמעט מוחלט מן המרחב התרבותי שמסביבה ובתוכה. היא כמעט לא מתרגמת ספרות מן השפה הערבית. יותר מזה, היא אפילו משלימה עם איסור בחוק על ייבוא ספרים ממדינות ערב.
אני שייך לדור של סופרות וסופרים שברובו אינו יכול להיות בדיאלוג עם הלשונות ועם הספרויות שמסביבו ובתוכו. ועד לפני דור אחד או שניים זה לא היה כך.
סבי, רפאל משעני, נולד ב-1921 בעיר חאלב. הוא לא היה סופר אלא פקיד אבל אהב מאוד לספר לנכדיו סיפורים על חאלב של ילדותו ואילו היה כותב אותם, אילו יכול היה לכתוב היום קינה על חאלב ההרוסה, אולי היה כותב אותה בערבית.
אבי, מרדכי משעני, נולד בתל אביב ב-1945. שפתו הראשונה היתה עברית אבל הוא הבין ערבית ודיבר אותה. הוא לא הרבה במלים אבל אילו היה משורר אפשר שהמוסיקה של הערבית היתה נשמעת בשיריו, כמו שנשמעה לפעמים בעברית שדיבר.
כשאבי נפטר, בדיוק לפני שנה, הבנתי שהשיחה של משפחתי עם המקום עלולה להיפסק.
אני לא יודע ערבית. לא קורא אותה ולא מדבר אותה.
החלטתי אז להתחיל ללמוד ערבית ובתוך שנים אחדות לנסות לתרגם לעברית יצירות ספרות מערבית, בעיקר רומנים בלשיים, שבדיוק כמו כאן, רק בשנים האחרונות מתחילים לכתוב שם.
בשבילי זו משימה אישית מאוד, שקשורה לפרידה מסבי ומאבי, אבל נדמה לי שזאת יכולה להיות גם משימתה של הספרות העברית: לשוב ולעשות את מה שידעה תמיד, להתקיים לא רק בתוך המרחב התרבותי של המערב שהיא שואפת אליו אלא גם במרחב שבתוכו היא נוצרת. לשאול ממנו ולהשאיל לו, ליצור את עצמה ממנו ובתוכו.
למען הספרות העברית, אני חושב שעלינו להפסיק להיות עבריים בלבד.
דרור משעני הוא זוכה פרס ברנשטיין לספרות לשנת 2014. הדברים מבוססים על הרצאה בטקס הפתיחה של פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים