אלי יושב על הרצפה, לידו קרטון ועליו כמה שקלים ולצדו הרגל התותבת שלו ומקל הליכה. הוא מעשן טבק עם מקטרת ונראה כמו אינטלקטואל רוסי ולא כמו חסר בית שמקבץ נדבות ברחוב אלנבי בתל אביב. פגשתי אותו לפני שלושה חודשים והוא סיפר לי שהוא מצוי בתהליכים לקבל דירה ושאולי חבר שלו יסדר לו עבודה, כזאת שהוא יוכל לעשות בלי רגל אחת. אני שואל אותו מה הוא עשה ברוסיה והוא אומר שהוא היה צייר ולמד את זה במשך שנים באוניברסיטה.
"הלכתי להיות צבעי בארץ כי זה היה הדבר הכי קרוב לציור".
מתי ציירת בפעם האחרונה?
"כשהגעתי לארץ הפסקתי וכבר שנים אני לא מצייר. זה עולה הרבה כסף לקנות צבעים ולי אין כסף".
מחקרים השוואתיים מראים כי יש קשר בין שינויים חברתיים-כלכליים במדינות שונות לבין מספר חסרי הבית בהן. מבין המדינות המפותחות, נמצא כי במדינות דוברותהאנגלית (אצות הברית, בריטניה ואוסטרליה) ישנם יותר חסרי בית, יחסית לאוכלוסייה, מאשר במדינות שאינן דוברות אנגלית. חוקר בשם שין (shin) מתאר כיצד בצ'כיה התופעה נהפכה לבעיה רק לאחר פירוק השלטון הקומוניסטי, משום שתקטפה הקומוניסטית היתה למדינה חובה לדאוג לבית לכל אזרח. בצרפת שינוייםבאופי ומבנה התעשייה בשנים האחרונות גרמו לאובדן משרות וכתוצאה מכך לאובדן הכנסה ולעלייה במספר האנשים שנהפכו לחסרי בית. במובן מסוים, אפשר ללמוד על הבעיות החברתיות של כל מדינה על פי המאפיינים של חסרי הבית בה – בישראל יש הרבה מהגרים שהם חסרי בית.
שכיח לראות חסרי בית שהם יוצאי ברית המועצות. הם לרוב אנשים משכילים, שלא הצליחו למצוא את עצמם בארץ החדשה לאחר שהיגרו. חלקם הגיעו לישראל לבד ואחרים עם בני משפחה בודדים, ורובם ככולם חסרי רשתות חברתיות, שהיא המאפיין העיקרי של חסרי הבית. הסיכויים של אדם עם תמיכה של חברים ומשפחה לצאת ממצב של חוסר בית גבוהים בהרבה מאשר של אדם שאין לו תמיכה.
בשנים האחרונות יש ירידה קלה במספר חסרי הבית יוצאי ברית המועצות, אך עדיין מדובר בכ-50 אחוזים מכלל אוכלוסיית מחוסרי הבית. ייתכן שירידה זו נובעת מכך שיותר ויותר מהם השתלבו בארץ. סיבה נוספת היא שמספר חסרי הבית שנולדו בישראל גדל: ירידת רמת החיים בשנים האחרונות גרמה לצברים רבים לחוות עוני ולחלק מהם להגיע לרחוב.
בזיכרון יש לי הכל. צילום: עמרי אברמוביץ'
רחוב אלנבי מלא באנשים. אלי מדליק עוד סיגריה ומספר לי שבמשך שנים תירגל אמנויות לחימה. הוא מראה לי תרגילים ומקפל לי את הידיים בכל מיני תנוחות. אני יושב לידו על הקרטון, אדם עובר וזורק לו שקל, בזמן שהוא בועט עם הרגל שאין לו באוויר. אני מנסה לשאול אותו עוד על עברו כצייר אבל הוא רק רוצה לדבר על אמנויות לחימה כשלהט בעיניו. אני מנסה להוציא את הצייר מהלוחם.
כמה זמן אתה גר ברחוב?
"שלוש שנים, אבל היתה הפסקה".
איך זה לחיות ברחוב?
"בסדר. היה פה ברז מים בחוץ ועכשיו לוקחים מהברז בתחנת דלק. שמה גם מתקלח".
מה הכי קשה ברחוב?
"היו לי בעיות כי אני בלי רגל. עשיתי משהו… יש לי דאן באייקידו… זה בעיה כי אני ימני אני לא שמאל. יש לי ידיים אבל, וזה גם בסדר".
מה אתה עושה בלילות?
"שום דבר. שותים ויושבים".
הוא מוציא חבילת טבק ומגלגל סיגריה. "תסלח לי יש לי הרבה ריח", הוא אומר לי. "זה בסדר, אין לי בעיה עם זה", אני משיב לו.
מה אתה אוכל ברחוב?
"אנשים מביאים לי. היום מישהו הביא לי אז אני לא רעב. אבל עכשיו בגלל אינפלציה לא כל כך הרבה. נותנים אבל לא הרבה".
איך זה לקבץ נדבות?
"זה קשה בראש. ברוסיה עבדתי בביזנס, קניתי תמונות והיה כמו שוק והייתי מוכר והיה לי הרבה כסף ועכשיו בלי כסף. זה לא משנה. עכשיו אני פה באלנבי".
הוא מראה לי ספר שהוא קורא ברוסית. "מה שאני רוצה אני מקבל פה. יש אוכל, יש ספר, יש הכל. אני שותה וודקה. אם אני לא שותה אני לא יכול לשבת ברחוב. אני שתוי עכשיו אבל זה בסדר גמור". לפנינו עובר מנקה רחובות והוא צועק לו "תנקה את הכל תנקה את הכל, תנקה את כל העולם".
למה אתה צועק עליו?
"כי הוא לא עובד. הוא מקבל כסף אבל לא עובד. אני עבדתי עם מטאטא פה בתל אביב, אבל עכשיו לא עובד. עכשיו וודקה".
עברו שלושה חודשים. אני נוסע שוב באלנבי ורואה אותו באותה פינה. אני מזהה אותו בגלל הרגל, אבל הפנים השתנו, הוא נראה זקן יותר, מקומט יותר, פצוע, כאילו עברו עשר שנים ולא כמה חודשים.
"לא ישנתי בלילה אז ישנתי עכשיו", הוא אומר לי. "אין לי כלום. את התיק שלי גנבו, גנבו מה שהיה שמה, בגדים שלי, הכל לקחו. אין לי כלום עכשיו, אין לי שקית עכשיו. מה שהיה לי בחיים שלי הם גנבו. אין לי מכנסיים, אין לי כלום, אין גרביים. אני לא יודע מה לעשות.
"לפני שבועיים לקחו אותי משטרה וסגרו אותי ברמלה. הייתי שם יומיים. אמרו לי שיש לי משפט. אני לא יודע על מה. הייתי במשפט. בחדר בחורה באה ואמרה 'זהו לך הביתה, אתה חופשי'. ואני הלכתי מראשון לתל אביב, הלכתי ברגל. הלכתי עם הפרוטזה כי לא היה לי כסף לכלום. עכשיו יש לי בעיה ברגל בגלל ההליכה. עכשיו לא קיבלתי את הכסף מביטוח לאומי. אני לא יכול להגיע לעובדת סוציאלית כי אני לא יכול ללכת עד לשם. זה גם רחוק וגם אין לי כסף לנסוע לשם. אני לא יכול, תאמין לי. החיים שלי פה בקרטון. אני יכול ללכת לפח זבל, לקחת מים, לשתות. אני לא יודע. אני רוצה למות אבל אני לא רוצה לתלות את עצמי, אלא מתי שזה יבוא – יבוא. החיים שלי חרא".
הוא גם ממשיך עם השתייה "אם אני לא שותה יש לי קריז. לא קריז גדול אבל בטח שיש. אין מה לעשות, אין משפחה, אין בית, אין כלום. החיים שלי פה. זה מה שנשאר. יש לי כוס וודקה. זה מה שנשאר במוח שלי וזה בסדר. מתי אני באתי בארץ, אני הייתי מורה לאייקידו וקיבלתי דאן ברוסיה. למדתי אייקידו שמונה שנים. זה חיים שלי, אתה מבין. אני יכול גם עכשיו, אבל בלי רגל זה קשה בשבילי. בזיכרון שלי, לא במוח אלא בגוף, יש לי הכל. הכל בגוף שלי אני זוכר.
מה החלום שלך?
"החלום שלי זה לעבוד. לא ראיתי חלומות הרבה זמן אבל בחלום שלי אני רוצה לקבל כסף, להשכיר דירה. אני ארצה להיות עם בחורה כי אני נורמלי, אני לא רוצה לשתות כל הזמן, מה שאני עושה כל הזמן זה אני רק שותה ויש לי הרבה חלומות שאני לא יכול לעשות כלום אתם".