בשלוש השנים האחרונות ערכתי שורה של ראיונות עומק אישיים עם עשרות פעילי מחאה בדואים בנגב, במטרה להבין טוב יותר את השקפת עולמם ותפיסתם לגבי הסכסוך עם המדינה.
מעניין לציין שלמרות שמדובר בקבוצת מיעוט לאומי וקבוצה מוחלשת מבחינה חברתית, וכן, שניתוח הראיונות האישיים עם פעילי המחאה מצביע על ערעור בלגיטימיות של המדינה – כלומר, ערעור על סמכותה לכפות מרות בהסכמה – מאפיינים אלה לא הובילו (עד כה) למספר גבוה של מחאות, הפגנות או התנגשויות אלימות עם סוכני המדינה.
במבט מבחוץ ניכר כי ההזנחה השלטונית ארוכת השנים וחוסר האכיפה של המדינה, וכן אופי החברה הבדואית, ההסתגרות וההתבדלות שלה מכלל החברה הישראלית – הובילו ביחד להתגברות הסימפטומים של בעיותיה. המעבר הרב ממדי מחברה נוודית להתיישבות קבע, תהליך שנמשך עשרות שנים, לווה בסימני מצוקה, ביניהם פשיעה, עבריינות, שימוש מוגבר בנשק חם ופוליגמיה.
למרות שמדובר בקבוצת מיעוט לאומי וקבוצה מוחלשת מבחינה חברתית, הדבר לא הוביל (עד כה) למספר גבוה של מחאות, הפגנות או התנגשויות אלימות עם סוכני המדינה
הבדואים בנגב הם אזרחי מדינת ישראל החיים תחת זהות מורכבת, כמיעוט מוחלש בתוך המיעוט הערבי הכללי במדינה. הם מהווים קבוצת מיעוט לא דומיננטית, לא מוטמעת, ממעמד חברתי-כלכלי נמוך במיוחד, ונתפסים על ידי קבוצת הרוב היהודי כבדלנים ולעתים אף כעוינים.
ההגדרה של מדינת ישראל במגילת העצמאות כמדינה דמוקרטית המבקשת להעניק מעמד שווה לאזרחיה, מתנגשת עם הגדרתה כמדינת הלאום היהודי המעוגנת בחקיקה, ובכך מעניקה בפועל מעמד שונה לחלק מאזרחיה. השליטה הישראלית ביהודה ושומרון, מצד אחד, ופעולות הטרור הפלסטיני כנגד אזרחי המדינה, מצד שני, מגבירות את הביטחוניזציה כלפי הערבים בישראל, כלומר, הן מאפשרות לדון בנושאים אזרחיים – כולל מעמדם של הבדואים – כסוגיות ביטחוניות, גם כאשר הן אינן מהוות סיכון למדינה.
מהראיונות עם פעילי המחאה הבדואים בנגב עולה כי על מנת להבין את התמונה הכוללת של מערכת היחסים המורכבת בינם לבין המדינה, ולרדת לשורש הביקורת שלהם כלפי המדינה, צריך לקחת בחשבון מספר דברים נוספים, אותם חילקתי לשישה רכיבים: הזדהות, אמון, צדק תהליכי, צדק חלוקתי, חוקיות, ואפקטיביות.
הזדהות: חוק הלאום החריף את המצב
"אני ישראלי? לא מסכים. מדינת ישראל אומרת שיש לה חוק לאום יהודי ולא חוק לאום ישראלי. יש ישראליות כהווי תרבותי. יש מציאות ישראלית שאני חלק ממנה, למדתי באוניברסיטה בישראל, אני צורך תרבות ישראלית, אבל לא בהיבט זהותי של ישראליות, השאלה הזהותית לא קיימת, אני חלק מהישראליות אבל לא באופן של הזהות"
(מאני, סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. כל השמות בדויים)
"השירות בצבא בירידה עצומה, פעם היו מתגייסים המון, היום המדינה משקיעה מאמצים לגייס בדואים. למה ירידה עצומה? כי היום חייל, קצין, חוזר לכפר ורואה הורסים את הבית, צו הריסה לבית שלו, או לבית של האח שלו, ואז הוא אומר רבאכ, למה לי להתגייס?"
(היבה, פעילה חברתית)
הזדהות עם המדינה או הזדהות ערכית עם מה שהיא מייצגת, פירושה שהאזרחים והמדינה מחזיקים בערכים משותפים. אחד הרכיבים המשמעותיים בתפיסת הלגיטימיות של המדינה בקרב הבדואים בנגב הוא פער ההזדהות עם המדינה, אשר מהדהד בצורה חזקה בכל הראיונות, ובא לידי ביטוי בעיקר בשני פערים – הראשון הוא פער הזדהות עם כוחות הביטחון, והשני הוא פער הזדהות עם המדינה, שמחריף בעקבות חוק הלאום.
המוטיבציה לשירות בצה"ל מהווה מדד טוב למידת ההזדהות, אך כוחות הביטחון לרוב לא מהווים מקור להזדהות, ולעתים אפילו נתפסים כאויבים. השירות בצה"ל בקרב הבדואים איננו חובה והוא על בסיס התנדבותי. על פי דוח מבקר המדינה ל-2018, רק כשישה עד שבעה אחוזים מכלל הבדואים בישראל מתגייסים לצה"ל, כשליש מהם בלבד תושבי הנגב. בנוסף, משבר השייכות שהביא עמו חוק הלאום שחוקק ב-2018 העמיק את הקרע לא רק בין אזרחים יהודים לבין אזרחים ערבים, אלא גם בין יהודים לבין בדואים אשר שירתו בצבא.
אמון: הריסה כל שלושה ימים
"כשההריסה הראשונה התבצעה והגיעו 1,700 שוטרים ומטוס באוויר, ואוטובוסים של מעצרים והגיעו הכוחות כולם רעולי פנים, כולם, היינו רואים רק מספרים על הקסדה, והדיבור שלנו היה רק עם M16, אתה לא חוקי, תצא מפה, והתדירות של ההריסה היו כל שלושה ימים"
(עיסא, מתאר את ההריסות הראשונות באל-עראקיב)
אמון בגוף שלטוני פירושו שהוא נתפס כמשרת את טובת הציבור מתוך כוונה טובה. אמון יכול להיות מוענק למדינה כגוף אחד, לגופים שלטוניים ולכוחות הביטחון באופן פרטני, או להחלטות ולמדיניות מעשית של מוסדות אלה. האמון של הבדואים במדינה הוא נמוך באופן כללי, והוא נמוך במיוחד כלפי המשטרה. עם זאת, סוגיות של אמון במשטרה הן סוגיות מורכבות. פעילי מחאה בדואים קושרים בין הערעור על האמון במשטרה לבין התנהלותה המפלה והאלימה, בשני אופנים עיקריים: מחד, שיטור יתר מחוץ ליישובים הבדואים, ומאידך, שיטור חסר בתוך היישובים.
צדק תהליכי: מעצר על "התקהלות לא חוקית"
"המשטרה היא גוף עוין, לא באה לשמור על זכויות האזרח שלנו, אלא גוף דכאני שמדכא אותנו. מסתכלים עלינו לא בפרספקטיבה של אזרחים אלא של ערבים שבאים להפר את הסדר. אנחנו עמדנו לדין על תקנה מנדטורית שמאפשרת למשטרה לעצור התקהלות של יותר משלושה אנשים שמאיימת על הסדר הציבורי, המשטרה יש לה זכות לפי התקנה הזו לעצור אותנו. העילה למעצר היתה התקהלות לא חוקית. הם אמרו שקראנו קריאות בערבית, ואנשים התקשרו ואמרו שזה מאיים. שהבתים לא ייהרסו, זה מאיים!"
(אסאם, על ההפגנה בבאר שבע)
צדק תהליכי היא תפיסה לפיה המדינה פועלת באופן הוגן ולטובת האוכלוסייה. על פי תפיסה זו – החוקים, התקנות והמדיניות מיושמים בפועל על ידי השלטונות בצורה הוגנת וראויה לכלל האזרחים. ממצאי הראיונות מציירים תמונה של ערעור עמוק ורחב בהקשר של צדק תהליכי.
ערעור עמוק – כיוון שתחושת הקיפוח וחוסר ההוגנות יוצרת תסכול שמתרגם לכדי ערעור ברור על הלגיטימציה, וערעור רחב – משום שתפיסת חוסר ההוגנות תקפה כלפי מדיניות הממשלה, רשויות הממשלה, המשטרה, הצבא, רשות מקרקעי ישראל, ועוד.
הערעור ברכיב הצדק התהליכי המיוחס למדיניות הממשלה, בא לידי ביטוי בהשוואה שעושים הפעילים בין פינוי כפרים בדואים לבין פינוי הישובים היהודים בחבל עזה ב-2005, ופינוי התנחלויות ביהודה ושומרון. בעוד שהתנהלות המדינה כלפי המתנחלים נתפסת כרכה וסלחנית בקרב המרואיינים, הגישה כלפי הבדואים מתוארת כנוקשה, אלימה ולא מתפשרת.
בעוד שהתנהלות המדינה כלפי המתנחלים נתפסת כרכה וסלחנית בקרב המרואיינים, הגישה כלפי הבדואים מתוארת כנוקשה, אלימה ולא מתפשרת
עוד מדגישים מרואיינים את העובדה ששאר אזרחי המדינה מקבלים שירותים מכלל רשויות הממשלה, אך לצורך טיפול בצרכיהם של הבדואים בנגב הוקמה הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים (תחת האחריות של משרד החקלאות בראשות השר אורי אריאל, אשר לצד בצלאל סמוטריץ', שר התחבורה וממנהיגי תנועת רגבים – שניהם חברי כנסת מטעם הבית היהודי-האיחוד הלאומי), והיא זו שמטפלת בתחומים נרחבים אשר בדרך כלל מטופלים על ידי משרדי הממשלה השונים.
צדק חלוקתי: אין אמבולנס ליולדת
"לא רק במערכת החינוך, בכל, במקום להכיר בישוב בדואי, נותנים תקציבים ומקימים ישובים יהודיים, השקעה, פיתוח, תרבות, שירותים, בריאות ומשאבים בכל תחום. לחברה הבדואית יש המון בעיות, יש תמותה, אין תברואה, יש חוסר הגינות, ואנחנו העמותות האזרחיות צריכות ליזום, לא רק בפן המשפטי, אלא גם עמותות אזרחיות שמספקות שירותי אמבולנס לכפרים הלא מוכרים כי אם אישה רוצה ללדת בכפרים האלה האמבולנס לא מגיע. אז העמותה מספקת פתרון. פתרונות מחוסר הוגנות, אי- הוגנות בתקציבים של הממשלה"
(מרואן, על מצב הנגב)
צדק חלוקתי מתייחס לתפיסת פיזור המשאבים והשירותים הכלכליים. טענות להעדר צדק חלוקתי מצביעות על האפליה השיטתית והמוסדית הנתפסת לגבי חלוקת המשאבים לקבוצות שונות במדינה. הסברי המרואיינים בהקשרים של צדק חלוקתי ממצבים רכיב זה כבסיס לסכסוך עם המדינה, ולפיכך לנקודת המוצא ממנה יוצאת המחאה החברתית-פוליטית כנגדה ולעימותים של פעילים עם סוכניה.
הטענה המרכזית והראשונית של המרואיינים כלפי המדינה היא שישראל מסרבת להכיר בקרקעות הנגב כשייכות לבדואים מתוקף זכותם ההיסטורית והחוקית. בנוסף לטענה זו, שבה ועולה הטענה במסגרת הראיונות לקיפוח בתשתיות אזרחיות בסיסיות, הן ביישובים הלא מוכרים והן ביישובים המוכרים. תשתיות חשמל, מים וביוב, שירותי בריאות וחינוך, תשתיות כבישים ונגישות הם חלק מהשירותים הבסיסיים שמדינת ישראל מעניקה לאזרחיה, והם חסרים במיוחד בכפרים הבדואים בהם היא אינה מכירה.
בנוסף לאלה, ומעבר לצרכי המחייה הקיומיים, ישנם צרכים תרבותיים וחברתיים אותם המדינה כמעט ולא מספקת, אפילו בישובים הבדואים המוכרים.
חוקיות: שיכירו באדמה שלי
"צריך לציית לשלטון החוק, אבל בתנאי שהחוק בא להסדיר את החיים של האזרחים. לא לנצל את הזכויות של האנשים. אני מצהיר שיאפשרו לי, שתהיה דרך שהאדמה שלי תהיה מוכרת, שיכירו בזכויות שלי ובדברים שלי, אני בעד סדר ובעד חוק. אבל אני לא אכבד כל חוק שינשל אותי. שיבוא כל העולם, כל העולם! נולדתי בשנת 74' פה, בידיים האלה זרעתי עצים, עם החמור הלכתי לבית הספר, יבוא כל העולם ויגיד 'זה לא שלך', אני אגיד להם עזבו אתכם שטויות. אני מבקש שיכירו בי ויפתחו את הדלת"
(עאלי, על מתווה פראוור)
את תפיסת החוקיות ניתן להגדיר כפועל יוצא של אחת או שתי ההשקפות הבאות: (1) השקפה לפיה המדינה ומוסדותיה פועלים במסגרת החוק, או, (2) השקפה לפיה האזרח מחויב לציית לחוק. היבטים אלה נמצאו תלויים זה בזה: התנהלות שלטונית אותה הגדירו מרואיינים כחוקית השפיעה על תפיסת הלגיטימציה, ולעתים השפיעה על ההשקפה לפיה יש לציית לחוק.
אני בעד סדר ובעד חוק. אבל אני לא אכבד כל חוק שינשל אותי. שיבוא כל העולם, כל העולם!
הרוב המוחלט של המרואיינים מערערים על רכיב החוקיות של תפיסת הלגיטימיות של המדינה בעודם מדגישים את ההתנהלות הלא חוקית של הממשלה ומערכת בתי המשפט, ואת הפגיעה שלהם בזכויות אדם. מרואיינים אלה מציינים שהמדינה באמצעות הממשלה, מערכת בתי המשפט וכוחות הביטחון, לא פועלים במסגרת החוק.
אפקטיביות: המדינה משרתת רק את היהודים
"אם המטרה זה לשרת את הפריבילגיים אז כן, המדינה מתפקדת ומועילה מאוד. להועיל ליהודים ולהקים את ארץ ישראל הגדולה ולשרת קבוצה אתנית מסוימת זו, אז כן. אבל אם מסתכלים רחב יותר אז השאלה היא לא שעות הקבלה של המשרדים הממשלתיים או האם הנמלים ומדדי הצמיחה טובים, דירוג אשראי בצמיחה וזה, אלא על מידת החוסן ומדדי צמיחה אלטרנטיביים שמתייחסים גם לדברים אחרים. בשאלה הזו מדינת ישראל בשנים האחרונות ובעשור האחרון ידעה צמיחה כלכלית וכו'. אז המדינה כמשרתת את האינטרסים של קבוצה זו היא מתפקדת, אבל היא חוטאת בכך שהמציאות הקיימת משרתת רק את הקבוצה האתנית היהודית וזה פוגע ביכולת שלה להשתקע ולהיות חלק מהמרחב הזה"
(אנואר, עונה על השאלה מה זו מדינה)
ולבסוף, אפקטיביות היא התפיסה כי המדינה פועלת בצורה מתפקדת ומועילה בתחומי חיים שונים, כמו כלכלה, ביטחון, תחבורה, חינוך, בריאות, רווחה, ועוד. בשונה מצדק תהליכי וצדק חלוקתי העוסקים באפליה בין קבוצות, רכיב האפקטיביות עוסק ביכולת של המדינה להוציא לפועל מדיניות.
הממצאים מראים שרוב המרואיינים תופסים את המדינה כלא אפקטיבית, אך בכפוף לסייגים מסוימים. מצד אחד, תפיסות לגבי אפקטיביות מעורערות בכל הנוגע לקבוצות מיעוט, ולגבי הבדואים בנגב בפרט. בהקשרים אלה תופסים המרואיינים את המדינה כמזלזלת וכחסרת יכולת.
מצד שני, המדינה נתפסת כאפקטיבית, ולעתים אפילו כאפקטיבית מאוד, כאשר מדובר בתחומי החיים של קבוצת הרוב הלאומי-יהודי. בהקשר זה, המדינה נתפסת כמועילה ברוב תחומי השירותים הציבוריים. בנוסף, תופסים פעילי המחאה את המדינה כאפקטיבית בכל הנוגע לפינוי כפרים ולפעולות של הריסת בתים בנגב.
עימותים בין מפגינים לשוטרים
לסיכום, חוקרים הצביעו על העובדה שהקיטוב המעמיק בחברה הישראלית וצמיחתה של החברה הבדואית לממדים משמעותיים, הפכו את שאלת ההכרה במרחב הבדואי לסוגיה אסטרטגית. אל לנו לטעות ולחשוב שמיעוט מקרי המחאה וההפגנות מעידים על רגיעה והסכמה, כיוון שהמציאות מורכבת יותר.
במספר מקרים שונים לאורך השנים גלשה מחאת הבדואים בנגב לכדי התנגשויות עם המשטרה – אל-עראקיב, ביר הדאג', אום אל-חיראן ותראבין הם המוכרים שבהם. בנוסף לאלה, חשוב לציין מספר מקרים אחרים: בשנת 2011, כ-1500 איש הפגינו בבאר שבע נגד מתווה פראוור. בעוד שרוב המחאה עברה בשקט יחסי, לקראת סופה התפתחו עימותים בין המשטרה לבין המפגינים.
מחאה זו התגברה בהיקפה ובעוצמתה בשנת 2013 בסדרת הפגנות שנערכו בצומת חורה, ביר הדאג' ובבאר שבע, בהן השתתפו כמה אלפים בודדים. במועצה המקומית חורה השוטרים ניסו לפזר בכוח רב את ההפגנה, בעוד המפגינים יידו אבנים והשליכו עליהם בקבוק תבערה. במהלך הלווייתו של צעיר תושב רהט שנורה למוות בעת פעילות משטרתית, נקלעה ניידת משטרה למקום ונרגמה באבנים. אזרח אחד נהרג ועשרות נפצעו כתוצאה מניסיונות החילוץ, ביניהם שני שוטרים. בשגב שלום, רהט ולאחרונה גם בתל שבע, כוחות כיבוי והצלה שהגיעו לטפל באירועים הותקפו באבנים.
נתונים אלה מביאים לתובנה שההזנחה השלטונית ארוכת השנים, חוסר ההצלחה בניסיונות ההסדרה של סוגיית הקרקעות בנגב, התגברות הפשיעה והעבריינות, ומאפייניה הפנימיים של החברה הבדואית – קשורים אחד לשני, וקשורים בהסבריהם של פעילי המחאה לערעור על תפיסת הלגיטימיות של המדינה. מכאן ברור שהצורך בפתרון הוא מיידי, בטרם תסלים המחאה לכדי אלימות נוספת, חריפה יותר.
יאיר יאסׇן הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, החוקר מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים מקבוצות מיעוט לבין המדינה