בום. מזהים את הצליל? כבר כמה עשורים שאנחנו שומעים אותו אבל לא מקשיבים לו. זהו הצליל של בני העת הזו שצעדו בשביל החיים ונפלו מפי תהום את כל הדרך עד לקרקעית. שום רשת סולידרית שחוריה צפופים מספיק לא בלמה בדרך לשם. שום ענף להיתלות עליו ובוודאי לא חבל חילוץ. אפקט סילמן, אם תרצו.
אנחנו הדור שהסכים לחיות תמיד על פי תהום, עם טווח טעות אפס ואפס מנגנוני הצלה חברתיים, והכל בשביל הסיכוי להגיע לפסגה, לשפיץ, לחצות אוקיינוסים של מעמדות ועשירונים ולהשתבץ באלפיון העליון. נכון, העולם החדש פיתה אותנו כי העניק סיכוי, כזה שהניע אותנו על מסלול ריצה לעבר יעדים מדומיינים והפיח תקווה ששמרה עלינו חיוניים בעבור השיטה.
אבל הוא גם לקח אותנו האחד מהשני: את הערבות ההדדית, את ההבטחה שאם נטעה או נמעד לא ניפול את כל הדרך עד לקרקעית אל ההתרסקות הוודאית. החירות לכבוש פסגות שנוסחו ועוצבו בזמננו לנוע בין מעמדות, הביסה את החירות להתנועע בתוך הווה ממשי נעדר אימה מסרסת וחונקת מפני כלייה. לחיות, קוראים לזה.
ואכן המשותף לכולנו כאן ומעבר לים, למנהל ולפועל, הוא הרגע הזה בסוף היום כשנעצרים, והכל שקט מסביב אבל המולת היום נשארת בראש ובלב שוב מקננת השאלה: אז מתי זה החיים? לשיבוש הזה יש הגדרה מקצועית: "תהליך הנובע מאי התאמה כרונית בין האדם לעבודה, שבו העבודה דורשת יותר משאתה יכול לתת ונותנת פחות משאתה צריך". בסופו של התהליך הזה מתקבלת מחלה, נכות שאת נזקיה אי אפשר לתקן. שום חופשה שנתית בתאילנד לא תחזיר לאדם את מה שלקחה השחיקה – המגיפה המושתקת של המאה ה-21. בתהליך הזה, הסטרס, העומסים, הלחץ, התסכול ואובדן השליטה מביאים את האדם העובד לדילדול משאבים המחסל את חווית החיים.
זה קורה בשלבים. היעדים לא הגיוניים, אז אנחנו נעשים כפייתיים להוכיח את עצמנו, עובדים עד כלות ומזניחים את הצרכים שלנו. בשלב הבא מתרחש שינוי במערך הערכי: רגזנות, ציניות, חוסר יכולת להכיל את חיינו, פגיעה ביחסים משפחתיים וחבריים. אחר כך מגיע שלב הניכור, אובדן החיבור לעצמנו, לצרכים שלנו, אובדן תחושת ערך ובמקומה תחושה של ריקנות, חרדה, התמכרויות. בסוף מגיעה הקריסה המנוסחת בספרות הרפואית כאובדן תקווה ותחושת אין אונים, תשישות גופנית ורגשית שעלולה לסכן את החיים. אחד מארבעה עובדים מגיע לשם.
האינטרס התאגידי מחליף את האינטרס האישי באין מפריע. והאינסטינקט ההישרדותי? נדם ונעלם. כל נורות אזהרה: כאבי הגב, הסוכרת, לחץ הדם, הסרטן, התקף הלב, הדיכאון והחרדה, כל הסימפטומים לשחיקה, אינם מורידים אותנו מהמסלול ההרסני הזה. להיפך, אנחנו צורכים תרופות, טיפולים, ציפרלקס, הכל – העיקר להמשיך לרוץ. רק בעולם כזה אדם מסוגל לשכוח את התינוקת שלו לפני שישכח את הסלולרי.
אז איך העולם התהפך, ואיך יכול להיות שאנחנו שותפים מלאים ופעילים בחיסול חוויית החיים שלנו, עד כדי סכנת חיים? איך איפשרנו לשדוד אותנו מבפנים ולרוקן את תכולתנו – בלי לפחות לחייג 100? הרי לא הצמידו לנו אקדח לרקה, לא פעלנו תחת כפייה, אבל נושלנו אט-אט מהיכולת להבין בזמן אמת אילו כוחות פועלים עלינו ומנווטים אותנו.
מדובר בפרויקט הפרטת המחשבה.
ויתרנו מרצון על מנגנונים המאפשרים לנו לשמור על עצמנו. לא יכולנו להתנגד כי בלי המנגנונים האלה לא יכולנו לראות את המתרחש. הטריק המרשים ביותר של השטן הוא שהצליח לשכנע את כולם שהוא לא קיים. בודלר… החשוד המיידי. זה בדיוק זה. זה התחיל איפשהו במהפכת התיעוש עם בואה של בשורת הפרוגרס, המודרנה, הקידמה, שציוותה עלינו לדהור קדימה כמצב תודעתי מתמיד. קדימה וקדימה. היא הביאה אתה את בשורת הרציונליות שעמעמה את האינטואיבי, כמו את אותו אינסטינקט ההישרדות שאמור היה לגרום לנו לסרב לעולם שהמכונה האנושית לא בנויה לו, כמו את האינטואיציה הבריאה שיש לכל ילד בארגז החול – מה זה פייר, משחק הוגן, ומה לא.
הרגע המכריע, היום שבו איבדנו את חירותנו במובנה העמוק, היה היום בו השתכנענו שאיננו זקוקים זה לזה. שהאחרים מפריעים לנו לדהור כמצוות הקידמה לעבר יעדים מופרכים. כשהדבר שנקרא קולקטיב נהפך למאוס, מעיק, אבן ריחיים על צווארו של המצליחן בעת הזו. למדנו להאמין שלבד קל יותר, בלי משקולת ההמון, שהמוצלחים והחרוצים יגיעו ליעד רחוק יותר, מהר יותר. כך נולד לו דור העצמי, קידוש העצמי. דור שדהר לו על תלם שאמור היה להיות מסלול בטוח, שיסדר אותו בחיים. דור שסימן וי ליד כל יעד שהוגדר כ"הצלחה": תואר, משרה, בגדים נכונים, חיוך נכון. אבל אוסף ה"וי"ים הזה, מרשים ככל שיהיה, לא הפך מעולם ל"וי" של הויקטורי המובטח. להיפך. ריצת האמוק האינסופית הובילה לתהליך מבהיל של התרוקנות, אובדן שליטה ובמקום "הצלחה" – תחושת כישלון עמוקה.
במשך עשורים התהלכו רבבות עם תחושה דומה, אבל חייכו זה לזה והחרישו. הם האמינו בכל לבם שהם לבד בסיפור הזה. האזרח המודרני שיחרר עצמו בשם התנועה קדימה מכבלי הקבוצה ודהר אל העתיד עם סט אמונות שהתבררו ככוזבות. אבל בתהליך העמוק של הפרטת המחשבה לא היו לו הכלים הבסיסיים להבין את הקונטקסט שבו הוא חי.
לעיתונות יש חלק משמעותי בתהליך הזה. במקביל לתהליכים החברתיים כלכליים גם היא נשחקה. תהליכי מסחור העיתונות, המעבר לטלוויזיה רב ערוצית מסחרית, היחלשות הפרינט מול הדיגיטלי תוך חינוך הציבור לתוכן חינמי – הביאו למשבר דרמטי. המשבר החליש את העיתונאים כשליחי ציבור, נאמנותם הבלעדית נפרמה תחת הכוחות הכלכליים והשילטוניים שהיטיבו להשתמש במשבר. סדר היום התקשורתי שירת את הסדר הקיים מבלי שאיש טילטל אותו בעבור האזרח. המיינסטרים נבנה לא כבחירה של אזרחי המדינה אלא עוצב בידי הכוחות השלטוניים, הון ושלטון. הנוסחה של חיים דמוקרטים: עיתונות חופשית = אזרח מיודע = אזרח שבוחר = אדם חופשי – התפרקה.
העובדה שהמחאה החברתית החלה באמצעות הפייסבוק ולא דרך אמצעי התקשורת הממוסדים היא עדות לעובדה ההרסנית שהתקשורת חדלה מלמלא את תפקידה, לצייד את האזרח במידע ובהבנה שיאפשרו לו לבחור, לפעול ולשלוט בגורלו. רק שם, בפלטפורמה העצמאית, הבינו אלפי אנשים שצעדו אל עתיד מובטח על פי המידע שהחזיקו כי הם אינם אוסף של כשלונות בודדים מקריים כי אם חלק משיטה.
לא רק חיי הפרט נרמסו. שחיקה, שגוזלת בראש וראשונה את האמפתיה, מעקרת את החברה האנושית ומייצרת אלימות ותיסכול. גם היגיון כלכלי גדול אין כאן: כל המחקרים מצביעים על פגיעה כלכלית בארגון לאורך זמן, ומדינות משלמות ביוקר על נזקי השחיקה. באירופה מושקעים לכיסוי הנזקים הללו 4 אחוזים מהתל"ג, ובאמריקה 300 מיליארדי דולרים בשנה, עם עליה של 1,000 אחוזים בתביעות.
הסיפור הוא לא סיפור של כסף. זה סיפור של שליטה. לקחת את הטואטאליות של העובד המודרני כאזיקון בלתי נראה, כמשאב שינוצל עד כלות, לא לטובת משק הבית שלו, לא לטובת המשק, אלא לטובת מי שיכול ומצליח לקחת כמה שיותר. זו כבר לא כלכלה בשירות האדם כי אם אדם בשירות החוב לטייקון. מרצון שיעבדנו את עצמנו, ויתרנו על חיינו, לטובת חוב שהוא לא שלנו.
דור ההורים שלנו נרדם בשמירה, אבל אנחנו הדור שהתעורר. אנחנו לא נוכל להיתמם ולהתנצל לפני ילדנו. ההבנה נרקמת בימים אלה ממש, ואתה האפשרות המחודשת לבחור. ולמקרה שנבחר להמשיך לרוץ על מסלול האימה הזה, הנה עובדה אחת לסיום: בימים אלה עובדים במעבדה ישראלית על חיסון נגד סטרס. בניסוי קצר שנעשה, עכבר שקיבל את החיסון לא ברח מהחתול.
גל גבאי היא עיתונאית, מגישת "עושים סדר" של הטלוויזיה החינוכית, זוכת פרס פרימור לתחקיר חברתי. רשימה זו היא עיבוד להרצאה שהעבירה במסגרת ערבי "12 דקות"