על אף חזותה הבוהקת, באופן מילולי ממש, ומיתוגה על ידי העיריה כ"כיכר האינטראקטיבית הראשונה בארץ", כיכר העצמאות החדשה בנתניה תחומה על ידי בתי עסק המתכתבים עם תקופה אחרת. זו שקדמה להופעתן של הרשתות הגדולות. אפשר למצוא בה, בין היתר, חנויות המתמחות במכירת תשמישי קדושה וכלי יודאיקה, ויש בהן כדי להסגיר את קהל היעד העיקרי של המקום: יהודים-צרפתים. במידה שהמבקר הלא-מקומי טרם הבין מאין הוא בא ולאן הוא הולך, מבשר לו על כך שלט צנוע התלוי באמצע המדרחוב: "המזרקה הקטנה 'הצרפתית'". ברמקולים המוצבים לכל אורך הכיכר, מנוגן באותה העת שיר של ריף כהן, ישראלית ששרה בצרפתית.
שולי הכיכר המשופצת, שנחנכה בסוף יולי השנה, מלאים בתי קפה שמוציאים את השולחנות החוצה, לשטחים מרובעים עם מרצפות צבעוניות שייעדה להם העיריה. הריבועים הללו הם האזורים המוצלים היחידים בכיכר שטופת השמש (זולת פרגולות קטנות ובלתי אפקטיביות בשוליו), והם מצטברים לכדי מסר חד, דוקר בפשטותו: הצל לצרכנים בלבד. כמו מי שתייה, נדמה שגם הצל נהפך בתהליך זוחל וחרישי ממשאב ציבורי חינמי מובן מאליו לסחורה פרטית הנקנית בכסף. אולי לפחות יהיה בכך כדי להחזיר לאופנה את השמשיות הפרטיות.
האטרקציה המשמעותית ביותר בכיכר מופיעה ברחבה גדולה שבמרכזה, מעין פסל המורכב משלושה מסכי לד. כאן המקום לציין שהעיר נתניה נוטה חיבה מיוחדת למסכי פלזמה: היא מרוהטת בהם כאילו היו תמונות המדונה בעיירה קתולית. הפלזמות נוטות לצוץ מאחורי ראשים של מוכרי פלאפל, או לחילופין להשתבץ בזוויות חדות בחנויות בגדים, פתוחות בשתיקה על ערוץ 2. בתחנה המרכזית אף ישנה שדרת פלזמות התלויות מהתקרה לכל אורכה. השילוב בין פיסת המידע הזאת, לבין מיקומו הבולט והמרכזי של פסל-המסכים בכיכר, המועצם מאוד על-ידי ריקנות החלל המקיף אותו, מסמן אותו כקודש הקודשים של הכיכר, ובמובלע של העיר כולה. זו אֵם כל הפזלמות. הכעבה של נתניה.
הכעבה של נתניה. פסל המסכים צילומים: דפני קסל
יותר מכל, האובייקט הזה נראה כלקוח מ"2001: אודיסאה בחלל" – מעוצב ברוח עתיד מדומיין, שהוא למעשה ההווה כפי שנחזה בעבר. ואכן, הצפייה בתכנים המשודרים במסכי הלד, על הדימויים המעט חיוורים הנשקפים מהם, מחזקת את הרושם שאיננו מתבוננים לעבר העתיד, אלא דווקא על העבר. אלו הן פרסומות מיושנות לעיר נתניה, חסרות כל תחכום, בשפה חזותית שנעה בין סרטי חתונות לתוכניות מהערוץ הקהילתי. אמנם, זו לא הפעילות היחידה שמציעה הכיכר, אבל כדי להבין אילו עוד אטרקציות היא טומנת בחובה, יש להבין תחילה מהי "כיכר אינטראקטיבית".
***
מסע חזרה בזמן אינו בהכרח דבר רע. ראו את מרכז העיר נתניה. אפשר למצוא שם נשים מבוגרות המוכרות ספרי קודש מתוך תא מטען של מכונית; חנויות המשמשות בתי קפה לעת מצוא, על-ידי הוצאה פרוביזורית של שולחנות פלסטיק לרחוב; וחנויות וידאו-ארקייד שחשבנו שכבר נכחדו מהעולם. חלק משמעותי מהאטרקטיביוּת של מרכז העיר נובע מההפתעות הנוסטלגיות שהוא מזמן, ואולם, מאליו מובן שלא זו היתה כוונתם של הוגי כיכר העצמאות הטכנולוגית.
הכיכר, שבה מגיע אל סופו רחוב הרצל המבעבע, העורק הראשי של העיר, ומחברת בינו לבין הטיילת וחוף הים, לא משאירה מקום לדמיון: היא אתר של תכנון טוטאלי. כלומר, מתכנניה לא ראו אותה כסביבה שעתידה לאכלס התרחשות, אלא כאירוע שהתרחשותו כבר ידועה מראש.
באתר עיריית נתניה הכיכר מוגדרת כ"פלטפורמה טכנולוגית לאירועי תוכן ופעילות לקהלי יעד מגוונים". לשם כך היא מרושתת באמצעים טכנולוגיים כמו מסכי לד כאמור, מסכי מים, מערכת סאונד ותאורה. המכשור נועד ליצירת "מיצגים", כפי שקוראת להם העיריה, המתרחשים מדי ערב, דוגמת "הקרנה מרהיבה על גבי מסך המים, וידאו ארט אמנותי, פעלולי מים על גבי המזרקות, פסקול מוזיקלי ייחודי ותאורה מרהיבה" .
כמו סרטוני הווידאו שהזכרנו, המנכיחים פער משווע בין המראה האולטרה-טכנולוגי, סופר-היי-טקיסטי, של פסל-המסכים, לבין התכנים הארכאיים המשודרים בו, כך גם ה"מיצגים" הליליים בכיכר: אף בהם שולטת רוחם של שנות ה-80. אלה ספקטקלים מיושנים של אורות ומוזיקה מהסוג שכבר עבר מן העולם, בשל העובדה הפשוטה שהוא חדל לחדור את סף הגירוי הגבוה שלנו. אפשר רק לנחש שגורלם של "המיצגים" הללו יהיה זהה לזה של מזרקת דיזנגוף, שעל אף ששופצה לאחרונה, לא חזרה לירוק להבות אש. כל אותם גימיקים יקרים לתפעול דורשים תחזוקה שוטפת, והניסיון מראה שבסופו של דבר הם ננטשים.
מעבר לאיכותם המפוקפקת, בלשון עדינה, ה"מיצגים" הנחזים בכיכר מסגירים תפישה בעייתית של העיריה בנוגע לתפקידה: במקום שהכיכר תשמש במה לאמנים מקומיים, היא נהפכת ליצירת אמנות בפני עצמה; האמנית שלמעשה עומדת מאחוריה היא לא אחרת מאשר עיריית נתניה. זה עשוי אולי להישמע נחמד, אלא שמובלעת בכך תפישה שלפיה אין זה מעניינה של העיריה לתקצב ולטפח אמנות מקומית, עצמאית ובלתי-תלויה, אלא שברצונה ליצור את האמנות המקומית בעצמה. להכתיב אותה. לא היה יותר הגיוני להשקיע את 30 מיליון השקלים שהושקעו בשיפוץ הכיכר, או לפחות חלק מהם, ביצירת הזדמנויות ליצירה, כמו מלגות, סדנאות ושאר אמצעים שיכולים למשוך למרכז העיר אנשים העוסקים ביצירה6?
לא מבינים מה יש להם ביד. השוק המקומי הנטוש
מלבד הרמקולים והמסכים הזרועים לכל אורכה, הכיכר מרושתת גם במצלמות; נתון שלא הבחנו בו במשך הביקור, אלא רק עת הקריאה באתר העיריה. מצוין שם בגאווה ש"הכיכר (מרושתת) במערכת מצלמות במעגל סגור המצלמות בזמן אמת את המתרחש בכיכר", תוך חוסר מודעות פראי לפן החודרני והמאיים הטמון בכך. תכונה זו, אגב, משתלבת היטב גם בלוגו של הכיכר: אייקון של עינית קטנה מפקחת בסגנון "האח הגדול". ומדוע בכלל כיכר צריכה לוגו?
למעשה, המרכיב האינטראקטיבי האמיתי היחיד בכיכר הוא אפליקציה שיצרה העירייה ש"באמצעותה יוכלו תושבי העיר והמבקרים להתחבר ישירות לכיכר (!) ולקבל מידע אודות אירועים ופעילויות ברמה היומיומית". בעזרת האפליקציה יוכלו התושבים לבצע פעילויות כמו מסירת ד"שים שיופיעו על גבי המסכים בכיכר; שילוב מסך הטלפון הנייד במופעי הלילה על ידי הפיכתו לפנס צבעוני; "יום הולדת בענק" – פרויקט שבמהלכו כל תושב יוכל להפיק קליפ יום הולדת אישי והעלות אותו על מסכי הכיכר; "המסע הווירטואלי – אפליקציה חדשנית במהלכה המבקרים יצולמו במצלמות הכיכר, תמונתם תזוהה על ידי המערכת שתיקח אותם למסע וירטואלי בנתניה" , לשון אתר העירייה; My party – אפליקציה שמאפשרת למבקרים לבחור את המוזיקה שתתנגן בכיכר בשיטת "הרוב קובע" , ועוד ועוד. ועוד.
למרות הכותרת שהן מכונסות תחתיה – "אינטראקטיביוּת" – הפעילויות הללו אינן מזמינות השתתפות אמיתית של התושבים, כזו שבכוחה ליצור אירועים ספונטניים או יצירתיים, אלא מילוי של פונקציות שהוגדרו מראש. יתרה מזאת, אלו פונקציות שלא באמת מצריכות את נוכחותה של הכיכר, או לחילופין, את נוכחותם הפיזית של המשתתפים בתוך תחומיה. בסופו של דבר, השיפוץ היקר והמורכב הזה נועד להפוך את הכיכר המרכזית של העיר לעוד "וול" של פייסבוק.
במובן הרחב, הרצון להפוך את כיכר העצמאות לאתר וירטואלי – לדו-ממד – מעיד על המשבר שבו נתון המרחב הממשי. ככל שהשימוש בטכנולוגיות מידע נהפך לדומיננטי יותר, כך הוא הולך וננטש. "לעשות סידורים" אין יותר פירושו להסתובב בעיר ולעבור בין חנויות, סניפי דואר ושאר משרדים ממשלתיים, אלא לשבת מול האינטרנט. נטישת המרחב הממשי משמעותה גם שהוא חדל לשמש זירה לחידושים.
פרנסי העיר נתניה ניסו לגאול את המרחב מבנאליות זו – להפוך אותו למיוחד יותר מכל מה שכבר מוכר – ובכך הולידו מוטציה מוזרה: מרחב שאמור להתנהג כאמור כמו פייסבוק . התיאורטיקן הצרפתי פול ויריליו טען שהמסך החליף את כיכר העיר, והיום נהוג לומר זאת על פייסבוק. עיריית נתניה פירשה את המטאפורה הזאת בצורה מילולית מדי והחליטה להפוך את כיכר העיר למסך עם פייסבוק.
אלא שפעולה זו דווקא מאיצה את הכחדת המרחב הציבורי. בניסיונה לשקם את הרוח הקהילתית שהולכת ונעלמת ממרכזי הערים, הכיכר בעצם חותרת תחתיה, משום שהיא שומטת את הקרקע תחת הממד הספונטני והבלתי אמצעי הדרוש להיווצרותה. במקום ששני אנשים ידברו זה עם זה ישירות, הם אמורים כעת לעשות זאת בתיווך מסך ענק, אפילו שאין בכך שום צורך. המרוויחה היחידה היא העירייה, שיכולה כעת לפקח על המסרים (ואולי בעתיד, מי יודע, למכור את תוכנם לחברות מסחריות).
במובן הזה, הכיכר היא פרודיה של עצמה. במקום לייבא בשורה של חדשנות, היא משמשת כחיקוי דהוי של חדשנות. הרי לא צריך אותה בשביל להקרין מסרים בין חברים. כיכר צריך בשביל האינטראקציה הפיזית, הבלתי מתווכת, ובדיוק את זה היא מבקשת לגזול ממבקריה.
***
ככל שהולכים ומתרחקים מהכיכר, אי אפשר שלא לשים לב להזנחה של מבני המגורים בסביבתה. במובן זה, שיפוץ הכיכר רק מעצים את הניגודיות בין המראה של מבני המגורים לבין המראה של הכיכר עצמה, ובכך מדגיש את עליבותם של הראשונים.
סמוך לים אפשר למצוא מבנה גיאולוגי מוזר, החושף את שכבות הזמן מהן בנויה העיר – הרחוב המקביל לטיילת. צד אחד של הרחוב מורכב ממלונות משונים, חצי-מוזנחים, במיטב מסורת הבנייה אקטלקטית שאפיינה את האדריכלות הפוסט-מודרנית של שנות ה-80, ואילו הצד השני מורכב בחלקו ממגדלים חדישים ונובורישיים, מאתרי בנייה למגדלים חדשים ונובורישיים עתידיים, מבניינים ישנים שרק החזית שלהם, הפונה לים, חופתה באבן ירושלמית כדי להסתיר את שיכוניותם, ומבניינים ששיכוניותם טרם חופתה ומציגים לראווה את כיעורם. בכל מקרה, זו רק בשורה הקדמית, והבניינים האחוריים נראים כשיכונים מוזנחים ועלובים לכל דבר.
כאן תקום כיכר העצמאות החדשה. הכיכר הישנה
בחזית הרחוב מתנוססות שלל פרסומות לגורדי השחקים העתידים לקום שם, כולן בצרפתית. ביניהן, אפשר להבחין גם בפרסומות ל"נובו כיכר" (Nouveau kikar) היא כיכר העצמאות החדשה, הכוללות הדמיות תלת-ממד של הכיכר העתידית, שהספיקה בינתיים כבר להפוך לממשית. הווירטואלי מתערבב עם הפיזי, המדומיין עם הממשי, הישראלי עם הצרפתי. בקיצור, נתניה.
הטרגדיה של העיר מתמצית בעובדה שהיא האחרונה להעריך את נכסיה (שבנוסף לאלו שכבר ציינו, חובה להזכיר את הטיילת וקו החוף היפהפה). כפי שאמר לנו בעל חנות בחלק המקורה של השוק המקומי, בניין נטוש שרוב שטחו אינו מנוצל: "בנתניה לא מבינים מה יש להם ביד. אני ואתם אולי חושבים שהמבנה הזה יפה, אבל פה לא מבינים שזה יפה. פה – קניונים זה יפה".
בראיון לפני שנתיים למגזין "ליידי גלובס" אמרה ראשת עיריית נתניה, מרים פיירברג-איכר, ש"מגורים הם תמיד הפסד לרשות, ומה שמאזן את המצב הכספי זה הכנסות ממסחר ותעסוקה". ייתכן שיש בכך כדי להסביר מדוע במקום להשקיע בשיקום מבני המגורים המתפוררים במרכז העיר, וכך למשוך אוכלוסייה חדשה, מעדיפה ראשת העירייה להשקיע בשיפוצים ראוותניים של כיכרות עירוניות שימשכו משקיעים עתידיים, שבתורם, ימכרו ליהודים צרפתים דימוי של "נובו נתניה": עיר העתיד. עתיד שבו המרחב הציבורי נהפך לחיקוי דל של המרחב הווירטואלי.
איתי זיו, עיתונאי ועורך, ודפני קסל, כותבת דוקטורט על אדריכלות בקולנוע, יכתבו ויצלמו סדרת כתבות על מרחב, סביבה ותרבות