* הצילומים למעלה הם צילומי הילדים שהשתתפו בסדנת הצילום.
כבר יותר מחמש שנים שפורום "דו-קיום בנגב" מעביר סדנאות צילום בכפרים הבלתי מוכרים בחופשות. "מטרת הפרויקט", כך נכתב באתר הפורום, "היא הקניית מיומנויות וכישורי צילום לילדים ונוער ברחבי הנגב, כדי לאפשר למשתתפים לתעד את החיים בכפרים ואת הפרות זכויות האדם המתרחשות בקרבתם.
"לסדנאות, שמרכזת יוסרה אבו כף מהישוב המוכר אום בטין, מגיעים צלמים על בסיס התנדבותי ומלמדים את הילדים מגוון שיעורים בצילום. בסיום הסדנה נותרות המצלמות אצל המשתתפים כדי שימשיכו לצלם ולתעד את חייהם".
השנה התקיימה הסדנה בכפר הבדואי הלא מוכר אום אלחיראן, הנמצא בסכנת פינוי והריסה. תושבי הכפר נעקרו פעמיים על ידי הממשל הצבאי בשנות ה-50 עד שיושבו במקומם הנוכחי. 59 שנים אחר כך, מדינת ישראל מתכוונת לפנות אותם לעיירה חורה כדי להקים במקום ישוב יהודי, חירן.
לאום אלחיראן אני כבר יודע להגיע. אחרי הביקור הראשון לפני כמה חודשים אני יודע שצריך לנסוע לאט בכביש שעוקף את חורה, כי הוא מלא מהמורות. מזל, כי קצת לפני סוף העלייה משמאל מתגלה גמל שמבחין בי, לא עושה סימנים שזה מזיז לו וממשיך ללכת באטיות אסרטיבית לכיוון הכביש. בשלב הזה כבר ברור מי הבוס ואני עוצר את האוטו באמצע הכביש בלי להתווכח.
הגמל ממשיך בצעדיו המדודים וחוצה במתינות את הכביש. כשהוא מגיע לאמצע הכביש הוא עוצר עצירה מתודית, כנראה מחווה לצלם החובב, ומאפשר לי לצלם אותו. חמש שניות והופ, ממשיך בקצב הקודם, כאילו על מטרונום, אל נקודה בלתי נראית, איפשהו בצד ימין, כי אין מאפיין אחר למקום שאליו הוא צועד. פשוט ימינה.
300 מאות מטרים משם, אני פונה שמאלה, אל שביל העפר שיורד אל ואדי עתיר ועולה ממנו בשיפוע תלול אל הכפר. בצל, ליד המסגד הקטן, יושבת יוסרה אבו כף, מוקפת בחבורת ילדים קטנים. מחשב נייד על ברכיה. קבוצת הצלמים, מתברר, מתרוצצת בין העצים שעל הגבעה ממול, מעל למגרש הכדורגל החולי.
צילום: יואל הרצברג
שלושה ילדים בפיג'מות תואמות שועטים לכיווני וחולפים על פני בענן אבק בלי להתייחס אלי, אבל מתחת לעצים צצים שניים אחרים עם מצלמות ורצים אלי – להיות הראשונים שמצלמים את האיש הגבוה והלא מוכר. אלה גם מובילים אותי אל שאר הקבוצה ואל המדריכים שמצלמים פורטרטים בתוך מסגרת של טלוויזיה שבורה.
צילום: יואל הרצברג
"הצילום הוא כלי מרכזי להתמודדות ולתיעוד החוויות של ילדי הכפר", אומרת סברין אבו-כף, צלמת, אף היא מאום בטין. "הם מתעדים את חייהם ומאפשרים לנו הצצה אל נקודת מבטם על העולם. כך הם חושפים בין היתר את התמודדותם היום-יומית עם הפרות זכויות אדם שמהן סובל הכפר, כמו מניעת צרכים בסיסיים – מים, חשמל, חינוך ובריאות – ואיום מתמיד של הריסה ופינוי. הסדנאות מעודדות מודעות ומעורבות חברתית ופוליטית וגם נותנות לילדים כלים לתיעוד שיהיה בסיס ארכיוני להמשך הנראטיב ההיסטורי של המקום".
צילום: יואל הרצברג
"זה תמיד מרגש ומאתגר להתחיל לעבוד עם קבוצה חדשה של ילדים שמעולם לא צילמו", אומרת יוסרה. "לילדים תוצרים מדהימים וגם תעסוקה מעניינת ומעשירה בזמן החופשה. לולא הסדנה, לא היתה להם מסגרת בחופש. העבודה עם צלמים ערבים ויהודים יחד נותנת ערך מוסף לפעילות של שיתוף פעולה, סובלנות ודו-קיום".
אוטובוס של משחקים
אחמד אלעסיבי מורה לאמנות מהכפר השכן חורה, ועובידה אלמטיראת צלם מכסיפה, עוברים בין הילדים ומדריכים אותם, אבל לא מפסיקים לצלם אותם בעצמם. אל השביל שיורד אל הכפר פונה אוטובוס לבן מקושט בציורים צבעוניים. הילדים מפסיקים הכל ורצים לכיוונו. "הגיע האוטובוס של המשחקים", אומרת סברין. "זה לא היה מתוכנן, אבל אין מה לעשות, הם מתרגשים מדי".
צילום: יואל הרצברג
אוטובוס המשחקים, מתברר, הוא יוזמה של אג'יק, מכון הנגב להביא פעילויות העשרה ומשחקים לילדי הכפרים הלא מוכרים בנגב. מישהו באום אלחיראן לא הביא בחשבון את סדנת הצילום כשתיאם את האוטובוס להיום וברור שהפעילות לא תימשך כרגיל.
צילום: יואל הרצברג
"לא נורא", אומרת יוסרה, "גם ככה חם מאוד". הילדים מתרכזים שוב ברחבת המסגד, יושבים בצל על כיסאות כתר פלסטיק לבנים ומחכים שהמדריכים יעברו ביניהם לבדוק את מה שצילמו. המדריכים עוברים מאחד לאחד, מסתכלים על התצלומים ומסבירים להם איפה הצליחו יותר ומה דרוש תיקון. גבר סמכותי מהכפר שואל אותי אם אני אחראי על הסדנה. אני מפנה אותו אל סברין ויוסרה והוא מזרז אותן לסיים את הסדנה, כי האוטובוס מחכה.
את השיחה עם המדריכים אנחנו עושים בצל ליד הכביש בכניסה לאום אלחיראן, מחוץ לכפר ובלי הלחץ של הגבר הסמכותי. מתברר שהוא לא רואה בעין יפה את העובדה שצוות ההדרכה מעורב, שתי נשים ושני גברים.
יוסרה: "התחלתי את הפרויקט הזה לפני חמש שנים עם אילן מולכו. אחרי שעות בית הספר לקחנו קבוצה של ילדים מאום בטין ועבדנו אתה שלושה חודשים ואז עברנו לקבוצה אחרת. החלפנו קבוצה כל שלושה חודשים ולימדנו את הילדים צילום.
"ואז בא לנו הרעיון לעשות את זה בכפרים אחרים. כל חופשת חורף, בין 25 בדצמבר ל-10 בינואר, בשני כפרים בכל פעם. השנה, בגלל המקרה של אום אלחיראן, רצינו לעשות את זה בקיץ. לא יודעים מה יהיה. הרבה זמן רצינו לעבוד פה ולא הצלחנו".
צילום: יואל הרצברג
למה?
יוסרה: "כי האנשים פה לא כל כך מקבלים את עניין הצילום. לגברים לא נוח עם זה. הם מסורתיים, קצת דתיים".
סברין (צוחקת): "הם קשים גם כי אנחנו נשים".
אחמד: "אין להם רקע בצילום, זה חדש להם, הם לא רגילים".
יוסרה: "זה לא קשור. הם מבינים צילום, אבל זה חדש להם כי אנחנו נשים. זה דבר שנתקלים בו באופן כללי. בכפר הזה היה קשה יותר, אבל הצלחנו".
יוסרה (מימין) וסברין. צילום: יואל הרצברג
עובידה: "אם אתה מצליח להכניס להם את המצלמה לראש, את הקונספט, והם יצלמו יום יום – לא חשוב איך יצאה התמונה או מה האיכות של הצילום – בסוף ייצא סיפור חיים".
סברין: "זה מה שאנחנו עושים בפרויקט של הנשים".
יוסרה: "אחרי ארבע שנים של הפרויקט עם הילדים, פתחנו סדנה כזאת לנשים".
מה אתן מנסות להשיג בסדנה?
יוסרה: "להסביר מה זה צילום, מה זה עיתונות, איך עושים צילום תיעודי. אנחנו רוצות שהתמונות שמצלמים הילדים יהיו כמו ארכיון של האזור. העיקר שיתחילו לתעד את החיים. זה מפתח את הראש, גורם להם להבחין בדברים שלא ראו לפני זה".
עובידה: "הבוקר אחת הילדות דיברה אתי על שם הכפר ואז צילמה שלט עם השם. פתאום היא ראתה משהו אחר בכפר, משהו חדש".
עובידה והילדים. צילום: יואל הרצברג
יוסרה: "לפעמים כשאתה לוקח מצלמה, אתה מצלם בלי לחשוב יותר מדי. כשאתה מסתכל על מה שצילמת, אתה פתאום רואה משהו אחר שלא חשבת עליו קודם".
סברין: "חושבים על תהליך".
יוסרה: "אחרי הרבה פעמים שמצלמים הדברים מתחילים להתחבר, לאט לאט".
לילדים יש מצלמות?
יוסרה: "בדרך כלל לא, אנחנו נותנים להם את המצלמות בתחילת הסדנה. אבל ביום-יום הם מצלמים עם הטלפונים של ההורים. צילום לא זר להם, אבל זה לא צילום מודע, רק דברים רגילים כמו המשפחה. בסדנה אנחנו נותנים להם כיוונים אחרים, נושאים לצילום. למשל, ביקשנו שיצלמו מה שחשוב להם בכפר, את המקום שהם הכי אוהבים להיות בו, כדי להתחיל להבין את עצמם דרך הצילום, לגלות את עצמם ולדעת מיהם, מה הם אוהבים".
ומה הם צילמו?
יוסרה: "רוב הבנות צילמו את החדרים שלהן בבית, והבנים כל מיני מקומות בכפר".
עובידה: "הם מתעניינים איך יצא, אם הם חתכו טוב, את הטכניקה. רוצים להיות צלמים. לדעת מאיזה זווית יותר טוב לצלם".
יוסרה: "אנחנו כמובן מסבירים להם את כל העניינים הטכניים. מתחילים עם הסבר על המצלמה, איך היא בנויה, איך מתפעלים אותה. אחרי זה מתחילים ללמד לצלם: לא לזוז בזמן הצילום כדי שלא ייצא מטושטש, לעשות חשיפה נכונה, זווית צילום, לחשוב לפני שמצלמים, לדעת מה אתה רוצה להראות ואז רק לצלם. העבודה אתם היא גם בזמן הצילום וגם אחרי זה".
צילום: ״פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי״
סברין: "אנחנו יושבים יחד, מעבירים את כל התמונות למחשב ומתחילים לעבור אתם תצלום-תצלום, להסביר מה טוב ומה צריך לתקן. אנחנו גם מבקשים מהם לכתוב. הם כותבים סיפורים, אבל גם מחשבות על צילום בכלל, על הסדנה או על מה שהם למדו. אחרי זה אנחנו עושות מזה אלבום".
יוסרה: "בכל סדנה יש צלמים מתנדבים שנותנים לילדים מהניסיון שלהם ומלמדים אותם את מה שהם מתמחים בו, בפעילויות כיפיות כמו סדנת בדים צבעוניים של יורם פרץ. כי אפשר לאבד סבלנות מהר. לסדנה הזאת הגיעו פרץ, אחמד, עובידה, אודי גורן ודן חיימוביץ'.
סברין: "חשוב לי להגיד שההורים של הילדים תומכים בהם ומעודדים אותם לצלם. למשל, לפני יומיים הגיעה משטרה ליד הכפר עם הטרקטורים (שמתחילים להכשיר את הקרקע לישוב היהודי חירן. י"ה), בא ראש הוועד בכפר וביקש שניקח את הילדים כדי לצלם את זה, כי מבינים את חשיבות המצלמה בתיעוד דברים כאלה. כל הילדים יצאו עם המצלמות שלהם וההורים וצילמו את ההתרחשות".
ויש לזה המשכיות? אתם בקשר עם הילדים אחרי זה?
סברין: "כל סדנה שאנחנו מסיימים, תושבי הכפר שואלים אותנו מתי אנחנו חוזרים כדי ללמד כל ילדי הכפר, כי אנחנו עובדים עם ילדים בני 8-13 וכולם רוצים ללמוד, לא רק הם. יש ילדים שעבדנו אתם לפני שלוש וארבע שנים ועד עכשיו ממשיכים לצלם. יש ילדה שהיתה בסדנה בכפר אלסרה, היום היא בת 16. יש לה עין מדהימה והיום היא מתחילה אתנו פרויקט חדש של תיעוד בווידיאו. בכל שנה יש שניים-שלושה שנמשכים לצילום ומוציאים תמונות מעניינות וטובות. אנחנו שומרות אתם על קשר ומעודדות אותם להמשיך".
ספרו לי על המימון לפעילויות.
יוסרה: "עקרונית המימון לסדנאות מגיע מפורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, אבל השנה החלטנו לנסות לממן את סדנאות החורף בעזרת הדסטארט. כל שנה אנחנו מדפיסות לוחות שנה עם תצלומים מהסדנה הקודמת. מי שיתמוך בפרויקט יקבל לוח שנה".
מבט מהגבעה
כמה ימים אחר כך התארח בסדנה הצלם דן חיימוביץ', שבא לשם לראשונה. "היה לי חשוב להעביר להם את המשמעות של המצלמה ככלי לספר סיפור", הוא אומר. "בייחוד במקום שהם גרים בו, עם כל מה שמתרחש שם. יש חשיבות לכלי הזה. ישבתי אתם והראיתי להם על המחשב הנייד כמה דברים שעשיתי, בייחוד פרויקטים דוקומנטריים. הם היו מהופנטים, כי זה מסוג הדימויים שהם פחות נחשפים אליהם. באיזשהו שלב התחלתי ללמד אותם צילום קבוצתי: איך בוחרים את המקום, את הרקע, את התאורה. איך מעמידים את הקבוצה.
דן חיימוביץ' והילדים. צילום: ״פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי״
"פתאום הגיע ח"כ איימן עודה שהיה בסביבה וקפץ לבקר בסדנה. ניצלתי את ההזדמנות וביקשתי ממנו להצטרף לצילום קבוצתי. חלק מהילדים צילמו, חלק מהילדים היו בקבוצה המצטלמת. בסך הכל נהניתי מאוד. זיהיתי שם כמה ילדים מוכשרים, היתה שם ילדה עם מבט מסקרן ואינטליגנטי. צריך שתהיה לזה המשכיות.
איימן עודה בא לבקר. צילום: ״פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי״
"בסוף הסדנה הסתובבתי בכפר וצילמתי את המקום. עליתי לגבעה, שם התחילו הטרקטורים לעבוד. הצטרף אלי אחד הילדים וככל שעלינו והתקרבנו לשוטרים, כך הוא פתח פער ונשאר מאחור. כשחזרתי לכיוונו ביקשתי ממנו להוציא את המצלמה ולצלם, לאו דווקא אותם, אבל את הכפר מלמעלה, להראות זווית אחרת שלו, את המראה מלמעלה, מהצד. הוא היה מסויג, כנראה פחד מהשוטרים".
בשולי הדברים, הכפר עדיין עומד בפני סכנת הריסה ופינוי. אף שהעניין עדיין נמצא בדיון בבית המשפט, המדינה החלה את העבודות להכשרת בניית הישוב החדש על אדמות הישוב הקיים. צווי ההריסה נדחו ל-10 בספטמבר, כדי לאפשר לתושבים למצות את תהליכי הערר על החלטת הפינוי.
תסנים אבו אלקיעאן: "קוראים לי תסנים, אני בת 12, בקרוב אהיה בכיתה ו׳. אני גרה בכפר אום אלחיראן. אני אוהבת לקרוא ולכתוב, אוהבת לשחות ולרוץ.השחייה מרעננת לי את החיים והריצה גורמת לגוף להיות פעיל".
והבי אבו אלקיעאן: "לפני שהשתתפתי בסדנה לא ידעתי על חשיבות הצילום והתמונות, אבל אחרי זה התחלתי להבין יותר על הצילום ועל התמונות ולשמור עליהן. התחלתי לצלם לא יפה ועם הזמן התחילו התמונות שלי להשתפר ועכשיו אני מצלם טוב מאוד. הדבר הראשון שצילמתי במצלמה היו פרחים ועצים בגלל שהם יפים ומייפים את הכפר שלנו".
גנה אבו אלקיעאן: "אני מתעדת במצלמה את החיים שלנו. עכשיו הם רוצים להרוס לנו את הכפר. אני מקווה שלא יהרסו, שישאירו לנו את הבתים והעצים שלנו. ואם יעבירו אותנו למקום אחר, יהיו לי תמונות לזכרון, כי אני רוצה לזכור את הבית שלנו ואת הכפר. אני אוהבת לצלם את הילדים משחקים,פרחים,עצים,את החדר שלי".