איור: אילה טל
יום שישי בבוקר בקיבוץ אילון שבגליל המערבי. קפה "דילן", שיושב במבנה ששימש בעבר את מרכז הרכבים של המשק, מחכה ללקוחות שיבואו לאכול ארוחת בוקר קונטיננטלית זוגית במחיר של כמעט 90 שקלים. נראה שהקונספט הזה לא מתרומם באילון, קיבוץ שחדר האוכל שלו אינו פעיל יותר אבל חבריו עדיין לא ממהרים לשלם עבור גינונים "עירניקיים". מצדו האחד של "דילן" נמצאת חנות בגדים יד שנייה ומהצד השני סדנת קרמיקה; חזית הקפה פונה למוסך שפעם אירח את מיטב הקומביינים והג'ון-דירים והיום מתמקד בתיקון קלנועיות, כשבתווך, הרחבה הראשית של הקיבוץ. גבר ואשה מדור המייסדים של הקיבוץ נפגשים במרכזה בעת הליכה שלא ברור אם תכליתה ג'וגינג או סידורים. "בוקר טוב ילדונת", זורק הזקן המשופם לזקנה שלבושה בשמלה ששרדה משנות ה-50 והיום נחשבת וינטג'. גננת שדוחפת עגלול ובו עומדים ארבעה זאטוטים חולפת על פניהם. כל הילדים, ללא יוצא מהכלל, יחפים ואוכלים פירות.
קול של המהום נשמע מרחוק ומתחיל להתגבר, בליל של צעדים מהירים וזעקות התלהבות. דבוקה של כ-15 ילדים בגיל בית הספר היסודי, שאותה מוביל איש גדול עם כיפה ואקדח שמחובר לג'ינס, מגיעה בהליכה נמרצת של א"ש לילה. הילדים אוחזים דגלים שעליהם מצויר הסמל של אילון לצד כיתובים חופשיים ("אילון שולט!", "לנו כיף באילון"), מנפנפים בהם כמו צנחנים בסוף מסע כומתה. הוייב הצבאי של החבורה אינו מקרי, שכן מדובר בפעילות מורשת קרב שעורך אלי שקד, תושב ההרחבה של הקיבוץ, שוטר שבעבר נמנה על צוות החקירה של רצח תאיר ראדה. ליוזמה של שקד קוראים "שישי פעיל" ובמהלכה הוא "מחדיר בילדי אילון ערכים של ציונות, אהבת הארץ והכרה של הקרבות שהתרחשו באזור".
תן את הכסף, בלי שאלות
המלים התמימות האלה, "ילדי אילון", לא מסגירות את הפיצול החברתי, התרבותי והערכי העמוק בין חברי הקיבוץ לבין תושבי שכונת ההרחבה שהוליד את "שישי פעיל". הילדים שצעדו אחרי שקד הם ילדי אילון אבל לא ילדי קיבוץ. כמעט כולם בנים של משפחות עירוניות שעברו מצפת, עכו, נהריה ושאר הישובים באזור לשכונת הרחבה של אילון בחיפוש אחר איכות חיים. "אנשים באו לפה עם חזון: "לגור בתוך ציור", מצטט שקד את הסלוגן השווקי שעיטר את החוברות הפרסומיות של ההרחבה לפני שמונה שנים. אלא שבזמן שהנוף ציורי, מספר השוטר לשעבר, היום-יום באילון עמוס מריבות ותלאות ביורוקרטיות. "אף אחד לא עושה לי טובה שאני גר פה", מספר שקד. "ברגע שעברתי את ועדת הקבלה המקורית להרחבה – נגמרו הטובות. העניין הוא שבקיבוץ לא רואים את זה ככה. הם רואים אותנו כפוטנציאל לניצול כלכלי וציני: אתה תיתן כסף ואל תשאל יותר מדי שאלות. אתה יודע מה אמר אחד מהם לשכן שלי, חבר מההרחבה? 'יש שני מעמדות באילון, המעמד המשלם והמעמד העליון'. במלים האלה! יש להם כזו התנשאות כלפינו, ואני לא רואה על מה בעצם? כבר בשנות ה-80 הקיבוצים קרסו, נכשלו, ורק בזכותנו הם עוד על הרגליים. אז על מה יש להתנשא בדיוק?"
עולמות שונים ורחוקים מתנגשים בקיבוץ אילון. התסכול שצברו בשנים האחרונות אלי שקד וחבריו משכונת ההרחבה סביב מה שהם מגדירים אפליה בתחומי החינוך: בקיבוץ מתעקשים שילדי ההרחבה יטלו חלק במסגרת החינוך הבלתי פורמלי שמפעיל אילון אחרי בית הספר כתנאי להשתתפותם בפעולות השומר הצעיר שאחריו; הפנאי: אנשי ההרחבה מתלוננים שהם מתקשים להשתמש באולם הספורט אף שהשימוש בו מותר לכל תושבי אילון; והצרכנות: שקד טוען שמזכיר הקיבוץ סרב לכלול אותם במבצע שהשיג לחברי הקיבוץ מחברת הטלוויזיה בלווין "יס".
אך מעל כל אלה ניצת כעת מאבק חדש סביב התוכנית לבנות בית כנסת בקיבוץ אילון. להבדיל מעימותים קודמים בין תושבי ההרחבה לבין הנהלת אילון, הפעם ניצבים מול שקד ושכניו חברי הקיבוץ עצמם, שכמו נעורו משינה של 20 שנים וחוזרים להתווכח בלהט שלא נראה שם מאז סוף שנות ה-90, אז הופרט הקיבוץ סופית. המצב, נכון להיום, הוא שברוב קולות הוחלט לדחות על הסף את הבקשה לבנות בית כנסת. תושבי ההרחבה לא מוכנים לקבל את ההכרעה, שלדעתם סותרת זכות אזרחית בסיסית, ומתכננים לעתור לבג"ץ נגד הנהלת הקיבוץ.
אלי שקד. "החילונים הגמורים באילון עושים ברית מילה לילדים שלהם, אז מה הקטע להתנגד לבית כנסת?"
מה שהופך את המאבק הזה לייצרי ומעניין במיוחד זה הבורות היחסית של כל אחד מהצדדים בנוגע למטען התרבותי והאידיאולוגי של שכנו. חברי הקיבוץ לא מבינים את החשיבות של בית כנסת עבור עירוניים שבאים מערים כמו צפת או טבריה, ומתקשים להפנים שעבור חילוניים רבים, בטח מזרחים מסורתיים, בית כנסת הוא חלק מנוף הילדות והרצון להקים אחד באילון אינו מעיד על הכוונה להפוך את הישוב דתי. תושבי ההרחבה, מנגד, לא מבינים שמאחורי הסירוב הנחרץ של חברי הקיבוץ להקים בית כנסת עומדת אידיאולוגיה שלמה, היסטורית ומנומקת, ולא מדובר באנוכיות נטולת הקשר. הטרגדיה שלהם היא שמכל הקיבוצניקים שיש – הם בחרו להתעסק דווקא עם חברי הקיבוץ הארצי, שהיסטורית נחשב לזרם הכי רדיקלי וחסר פשרות מבחינה אידיאולוגית, שהתנגדות לדת, טקסיה, סממניה ומוסדותיה היא אחד העקרונות שמנחים אותו.
שיתפללו בבית
קיבוץ אילון משתרע על מורדות רכס אדמית שנמצא קילומטרים ספורים דרומית לגבול עם לבנון, מעט מזרחית לעיירה שלומי. האזור כולו מרובד בחורש טבעי ירוק וגלילי כך שלמרות הסגנון הקיטשי, יש בסיס להבטחה השווקית של שכונת ההרחבה -"לגור בתוך ציור". מקימי הקיבוץ היו חברי גרעין של השומר הצעיר, בנים למשפחות שבאו מפולין ועלו על הקרקע ב-1938. כמו שאר חברי השומר הצעיר באותה תקופה, הם התנגדו לדת כחלק מרעיון "שלילת הגולה" והיציאה נגד בית אבא, קו שאפיין את כל תנועת "הקיבוץ הארצי". באף אחד מ-80 הקיבוצים האלה לא הוקם בית כנסת עד שנות ה-90, ואפילו היום יש בית כנסת רק באחדים מהם.
שלוש שנים אחרי שאילון עלה על הקרקע הצטרפה אליו גיסיה אגרא, ניצולת שואה פולניה בת 23 שהגיעה יחד עם גרעין של "השומר הצעיר". כיום, בגיל 95, היא בין היחידים מדור המייסדים שעודם בחיים והיו כבר אנשים בוגרים בשנותיו הראשונות של אילון. "לא היו לנו שום סממנים דתיים בקיבוץ", היא משחזרת, "וכמובן שלא היה בית כנסת. כמו שאר החברים, גם אני באתי מבית מסורתי שבו שמרנו שבת, הלכנו לבית הכנסת, שמרנו כשרות והקפדנו על הפרדה בין בשר לחלב. כשהגענו לקיבוץ לא התנערנו מהדת או מהיהדות לגמרי, אבל כן התנערנו מסממני הפולחן. למעשה, חידשנו את המסורת היהודית בצורה מפוארת ויפהפיה, והלוואי שהדתיים היו חוגגים את שבועות כמו שאנחנו חגגנו. בערב שבת לבשנו כולנו לבן, ערכנו שולחן עם מפה לבנה ושרנו שירי חלוצים במקום תפילות וזמירות, ואת יום כיפור לא ציינו בכלל אבל גם לא עבדנו. היו מעטים שצמו בחשאי".
כמו שאר הקיבוצים, גם אילון נקלע לקשיים ובסוף שנות ה-90 הופרט לגמרי. בעיה נוספת שממנה סבל הישוב היתה היעדרם של צעירים, ילידי שנות ה-70 וה-80 לא ששו להישאר לגור בקיבוץ המתפורר ועזבו אותו. באילון החליטו להסב את מטעי האבוקדו והתפוחים לשכונת הרחבה חדשה שתציל את הקיבוץ ותביא אליו מתיישבים חדשים. 117 מגרשים הוכשרו והוצעו למכירה לתושבים מבחוץ, המבקשים לקנות מגרש היו צריכים לעבור רף קל יחסית בדמות ועדת קבלה של ארבעה חברי קיבוץ.
גיסיה אגרא. "כשהגענו לקיבוץ לא התנערנו מהיהדות אלא רק מסממני הפולחן שלה"
"הקבלן הפרטי שבנה את הבתים לחץ על הוועדה, ולכן בפועל לא היה כמעט סינון של תושבי ההרחבה", מספר עמי בלנק, יו"ר האגודה הקהילתית של אילון שאחראית על הקיבוץ וההרחבה גם יחד. בית של שלושה חדרים על מגרש של כחצי דונם עלה בסביבות 650 אלף שקלים, מה שמשך בעיקר משפחות עירוניות מצפון לחיפה. הבתים בשכונת ההרחבה דומים או זהים זה לזה, כשהמוטיב הארכיטקטוני שחוזר על עצמו ונתפש בעיני חברי הקיבוץ כמייצג של טעם רע הוא מעין מגדל דמוי צריח של שח-מט, שמתחתיו ניצבת דלת הכניסה לבית.
תושבי ההרחבה וגם חברי הקיבוץ משלמים לאגודה הקהילתית מס חודשי של כ-150 שקלים עבור כל מבוגר, בנוסף לארנונה שמועברת למועצה האזורית מטה אשר. חברי הקיבוץ משלמים סכום נוסף שמקנה להם כמה שירותים נוספים. בכסף שנגבה מכל תושבי אילון, קיבוץ והרחבה כאחד, מנהלת האגודה את כל הנכסים והמבנים שהיו שייכים פעם לקיבוץ: מרפאה, חדר האוכל הישן, אולם ספורט, מבני תעשיה וכו'. כל מי שהצטרף להרחבה התבקש לחתום גם על סעיף מעורפל משהו שבו הוא מתחייב "לשמור על צביונו החילוני של אילון", ללא פירוט נוסף.
לפני כחמש שנים פנו לראשונה תושבים מההרחבה לאגודה הקהילתית בבקשה להקים בית כנסת באילון. "ביקשנו קראוון, חורבה לשפץ, כל דבר", מספר שקד, חובש הכיפה היחיד מבין גרעין של כ-25 תושבים מההרחבה שביקשו להקים בית כנסת. "הצעתי להיות גבאי בהתנדבות, להיות אחראי על המבנה והכל. תאמין לי שזה כל מה שאנחנו רוצים – מקום להתפלל בו בחגים, לעשות בר מצווה לילד, זה הכל. אף אחד לא התכוון בשום שלב לבקש מהקיבוצניקים לא לנסוע באוטו בשבת ליד הבית כנסת".
אחרי כמה שנים שהבקשות לבית כנסת ישבו על שולחן האגודה הקהילתית ללא שום התייחסות, החליט בלנק להגיע להכרעה בנושא. קבלת ההחלטה נעשתה בהליך מסורבל: תושבי אילון כולם הוזמנו להגיש הצעות לאופיו של בית הכנסת, במידה שיקום כזה. לאחר שייבחר האופי, תיערך הצבעה על עצם השאלה האם להקים בית כנסת או לא. די מהר התבהר שבית הכנסת היחיד שחברי הקיבוץ עשויים להסכים לו הוא כזה שאין בו הפרדה בין נשים לבין גברים.
שקד, מנגד, הגיש הצעה לבית כנסת כמו שהוא מכיר: "מקום שלא יהיו בו ארועי חול, שלא יעשו בו מסיבות ושתהיה בו הפרדה בסיסית של שלושה טפחים בין גברים לנשים. בלנק שאל אותי אם ההצעה שלי כוללת אלמנט של קדושה ולא ממש הבנתי את השאלה. ברור שקדושה, זה הרי בית כנסת, לא?". ההתעקשות של שקד על בית כנסת אורתודוקסי היא בדיעבד מה שגרם לחברי הקיבוץ שכן תמכו בו לשנות את דעתם. "השכנים שלי אמרו לי שאני פתי, שאין סרט שחברי הקיבוץ יתמכו בי, שבסוף יסובבו את ההצבעה ולא יקום פה בית כנסת", מספר שקד,"אבל אני האמנתי".
בשלב הזה נכנס לתמונה נמרוד גצוב, ארכיאולוג, איש רשות העתיקות והמתנגד הגדול ביותר לבית הכנסת מכל חברי הקיבוץ. עד אותה נקודה צפה גצוב בדיונים בנוגע לאופיו של בית הכנסת מהמסך שבסלון ביתו, מאחר שהערוץ המקומי העביר אותם בשידור חי ממועדון הספרייה המקומי. צפה וחשב. אחרי שהתבשל במיץ של עצמו עזב את המסך בסלון, הצטרף בגופו לדיון והגיש הצעה משלו: בית הכנסת יהיה כזה שלא ישכון באף מבנה ציבור, והתפילה תתאפשר ברמה הפרטית של כל אחד בביתו. במלים אחרות – לא בית כנסת ולא נעליים. מתוך 450 מבוגרים שחברים באגודה הקהילתית (כחציים חברי קיבוץ וכחציים מההרחבה) הצביעו כ-200 איש. שני שלישים מהם תמכו בהצעה של גצוב, שליש בלבד בזו של שקד. התחכמות מנגנונית מהסוג שרק קיבוצניקים שידעו אלפי שעות ועדות בחייהם יכלו להמציא הכניעה את השוטר עם הכיפה מההרחבה.
מגדלור של חילוניות
נמרוד גצוב מדבר לאט ובהטעמה. יש לו ס' סטיריאוטיפית של קיבוצניק מהסרטים, הוא אוהב לשתות מרק ולנהל פולמוסים, וככזה הוא פירסם לאחרונה טור דעה נחרץ בעלון של קיבוץ חניתה השכן שעוסק בהתנגדותו לבית הכנסת באילון. הנימוקים שלו מסתמכים על המאמר המכונן "עוז להיות חילוני" שכתב ס' יזהר ב-1981 על רקע גל החזרה בתשובה בקיבוצים, מאמר שהצליח להגדיר את החילוניות בצורה פוזיטיבית ולא רק כהנגדה לדתיות. יזהר עומד על ההבחנה בין המושגים "לא דתי" ו"חילוני", וגצוב טוען במאמר שפירסם שהקמת בית כנסת באילון תהפוך אותו מלהיות ישוב בעל אופי חילוני לישוב לא-דתי בלבד.
עמי בלנק. "הקבלן לחץ, לכן לא היה כמעט סינון של תושבי ההרחבה"
החילוניות, גורס גצוב, היא דבר נדיר בעולם וספורים הישובים בישראל שהם חילוניים לחלוטין, בהגדרה. הוא סבור שכשם שישובים חרדיים מתנגדים לפאבים שפתוחים בשבת, כך הגיוני שאילון תתנגד לבית כנסת. הוא מודע לכך, וזה החלק המעניין באמת, שבית כנסת אחד לא ישנה את אילון מהקצה אל הקצה, אבל סבור שכשנכנסת לישוב אוכלוסיה שלא מבינה לעומק מהי חילוניוּת, צריך לשדר לה מסר. גצוב מקווה שהסירוב לבית הכנסת ירתיע אנשים דתיים מלעבור לאילון, ומכנה את ההחלטה "מגדלור", במובן של מי שלא מבין את הכתובים – הסעיף שעליו חתמו אנשי ההרחבה ומחייב שמירה על צביונו החילוני של הישוב- יבין מעשים.
הציטוטים של ס' יזהר לא מרשימים את אלי שקד, שמגדיר את הטענה של גצוב כ"הזויה". הוא מסביר ש"גם החילונים הגמורים באילון עושים ברית מילה לילדים שלהם, למרות שזה סממן יהודי דתי לחלוטין, אז מה הקטע להתנגד אחר כך לבית כנסת? זו צביעות. הם לא מבינים שברגע שהם קלטו הרחבה – נגמר האופי החילוני הטוטאלי של המקום. לא יכול להיות שהם מצפים ממני להתפשר והם לא מוכנים להתפשר על כלום".
מה עם הסעיף שחתמת עלו שמחייב אותך לשמור על אופיו החילוני של אילון?
"לא חשבתי שזה אומר שבחיים לא יקום פה בית כנסת! מודה שלא ידעתי את כל הקטע של 'הקיבוץ הארצי' ואת ההיסטוריה של התנועה הזאת, ותאמין לי שלא היה לי מושג שהם קוברים גם בעלי חיים בבית הקברות שלהם. (בקיבוץ מכחישים את הטענה הזאת, ע"מ) אבל שמע, עכשיו אני גר פה וצריך למצוא פתרון שיתאים גם לי. הייתי צריך לעשות בר מצווה לילד שלי בצפת, להזמין אורחים לבית הורי שם, למה? זו זכותי האזרחית שיהיה לי בית כנסת ליד הבית, זה נותן לי תחושת ביטחון כמו שאנשים אחרים צריכים מקלט כדי להרגיש בטוחים. אנחנו נלך לבג"צ על העניין הזה אם צריך".
שי זרחי, בן קיבוץ גניגר בעמק יזרעאל ומי שמשמש אחראי קהילות במדרשה היהודית באורנים שמשלבת קיבוציות, יהדות וציונות, מזהה בוויכוח בין שקד לגצוב מאפיינים של תופעה שמתרחשת בהרבה קיבוצים עם הרחבות. זרחי הוא חלק מקבוצה של קיבוצניקים שחשו צורך להתחבר מחדש לזהותם היהודית בתחילת שנות ה-80, וחזרו לעסוק בכתבים ובטקסים יהודיים שדור הסבים שלהם השאיר מאחוריו בגולה. הוא משמש גם כשליח הציבור בבית כנסת קהילתי אזורי של הקיבוצים והמושבים בעמק יזרעאל.
"למרות שהאקט של קליטת תושבים חדשים להרחבה יש בו לכאורה מין הבעת רצון לגוון את האוכלוסיה בקיבוץ, ברגע שאותם תושבים חדשים מנכיחים את התרבות שלהם – החברים מתנגדים", הוא אומר. "זה קורה בהרבה קיבוצים, דינמיקה של מי שמנסים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. השאלה היא איך שני הצדדים באילון עוזרים עכשיו אחד לשני לעבור משיח זכויות שהוא מאוד בג"צי ועורך-דיני לשיח של זהויות שהוא יותר איכפתי וחיובי ומחפש התערבבות ולמידה. זה ויכוח אותנטי כי מצד אחד יש פה אנשים שגדלו בבתים שבהם בית כנסת היה חלק טבעי מנוף, ולעומתם קיבוצניקים שגדלו באווירה של התנערות מוחלטת מהדת.
"הקהילה הקיבוצית חשה שמופעל עליה איום חיצוני, וכשאנשים מאוימים הם נוטים לחזור לעמדות המוצא הרדיקליות שלהם. זה כמו שקורה לנו עם הפלסטינים, שאחרי כל כישלון במשא ומתן אנחנו חוזרים לטענה ש'הם מבינים רק כוח'. לכן, צריך לקחת את הקיצוניות של החברים מאילון בערבון מוגבל. הם כבר לא באמת שם, זה רק כי הם חשים מותקפים".
ריקוד המיכלזונים
בדירת גג בבניין דו-קומתי בקיבוץ, עם מרפסת שמשקיפה לעבר רכס אדמית המוריק, גרים בשנה האחרונה נועה יחיאלי וטל אלמליח. היא ילידת אילון שחזרה אחרי לימודים ומגורים בתל אביב ומזה כמה שנים כותבת ועורכת באתר מאקו; הוא בן קיבוץ שניר שבאצבע הגליל ודוקטור טרי להיסטוריה של הקיבוץ הארצי מטעם אוניברסיטת חיפה. בקרוב יתפרסם ספר חדש ובו מאמר שכתב אלמליח בנושא היחס של השומר הצעיר למסורת ולדת, כך שההתרחשויות האחרונות באילון ובעקר התגובות של חברי הקיבוץ מעניינות אותו במיוחד. הוא מתבונן מבחוץ בפרשת בית הכנסת ולא נוטל בו חלק, בזמן שנועה מעורבת רגשית חזק בנעשה.
"אני בדרך כלל בן אדם רציונלי", היא מעידה על עצמה, "חושבת על דברים בצורה הגיונית ולא מגבשת דעות על פי הרגש בלבד. אבל אני חייבת להודות שבמקרה של הבית כנסת – התגובה שלי היא קודם כל פיזית. עצם הרעיון שיהיה באילון בית כנסת, ושאולי יעשו לי פרצופים אם אעבור לידו ברכב בשבת או ביום ביום כיפור, גורם לי לתחושה רעה בגוף. אני מרגישה שהאנשים האלה באים לפה בלי שום מושג על האידיאולוגיה החילונית מאחורי המקום, ופשוט רוצים לשנות אותו. החילוניות של אילון זה דבר נדיר בארץ, ואם ייבנה פה בית כנסת היא תיעלם לנצח".
טל אלמליח ונועה יחיאלי. "ההרחבה היא ההזדמנות שלנו להצלה של עצמנו מעצמנו"
אתם מרבים לדבר על כך שהחילוניות פה היא חלק מהאידיאולוגיה ולא רק התנגדות לדת. בתור מי שגדלה בקיבוץ ומגדלת פה שני ילדים, מה התכנים והמסורות שהכי זכורים לך מילדותך?
"החגים. באילון תמיד חגגו את החגים באדיקות. בתור ילדים היינו מחכים כל השנה לריקוד המיכלזונים (רכב חקלאי עם זרוע צהובה ארוכה שמשמש לקטיף) בשבועות, שהוא עד היום חלק מהחגיגה, לצד הבאת הביכורים: כמה גברים מביאים שלושה מיכלזונים ועושים אתם מין ריקוד כזה, ובסוף זורקים לילדים סוכריות מלמעלה. השתגענו על זה. בחנוכה היתה תחפושת של סביבון ענק שהילדים היו לובשים ומחלקים מתנות, זה מאוד זכור לי".
לטל אלמליח יש היסטוריה עם בתי כנסת בקיבוצים של השומר הצעיר. ב-2006 הוא פעל להקמת בית כנסת בשניר בעקבות בקשה של תושבי שכונת ההרחבה שם אף שהוא חילוני גמור. "אנחנו נהנים מהעובדה שהפכנו לאוכלוסייה הטרוגנית", הסביר אז לכתב "הארץ" המופתע, "לא עוד רק תכולי עיניים ואדומי עורף. עכשיו הצטרפו אלינו תושבים ממוצא ורקע אחר". לאלמליח יש ביקורת כלפי עמדת חברי אילון בוויכוח הנוכחי ובכלל כלפי ההתנהלות הפוליטית והאידיאולוגית של "הקיבוץ הארצי" במרוצת השנים: "זו תנועה שבסופו של דבר לא השיגה הרבה", הוא אומר, "בין השאר בגלל הנטייה להעדיף את ה'להיות צודק' על פני ה'להיות חכם'. אז אני אומר לקיבוץ הארצי וספציפית לחברי אילון במקרה הזה – יופי שאחנו אולי צודקים, אבל מה ההשלכות של ההתעקשות שלנו? המקרה של בית הכנסת הוא דוגמה קלאסית של התנהגות צודקת ולא חכמה מצד חברי הקיבוץ. אני חושב שאנחנו, כחברי הקיבוץ הארצי, צריכים לשאוף להיות חלק מהחברה הישראלית ולהשפיע עליה, ולכן האפשרות לחיות עם אנשים שונים ממני, כמו אנשי ההרחבה לצורך העניין, זו הזדמנות. אם אני חי עם השונה ממני בשלום אז יש סיכוי טוב יותר שהדעות שלי יחלחלו אליו מאשר אם אתעקש להיות צודק ולא מתערבב – כמו באילון".
נשמע שאתה רואה בוויכוח על בית הכנסת הזדמנות לתיקון עבור הקיבוץ הארצי בכלל וחברי אילון בפרט.
"כן, ההרחבות האלה בקיבוצים השונים הן ההזדמנות שלנו לתיקון, להצלה של עצמנו מעצמנו. ההרחבה מעמתת אותנו עם דברים שבתוכנו, וזה טוב. אני מסתכל על המעבר, והייתי רוצה לראות בית כנסת באילון כי זה מרכז קהילתי, ולא משנה לי שמתפללים במרכז הזה לדבר שלא קיים. אז נכון, רצינו בעברנו האוטופי שהמועדון לחבר יחליף את בית הכנסת, אבל זה לא שרד".
אחרי שניסו להשתלב כחברי קיבוץ ב"עין השופט" קיבוץ שטרם הופרט ופועל עדיין בשיתופיות מלאה, גילו נועה וטל דבר או שניים בנוגע לקושי להתחבר לקהילה שאינה שלך. "אפילו אנחנו, כבני קיבוץ, נתקלנו שם בסנוביות", מספרת נועה. "יש שם הייררכיה חזקה ואלינו התייחסו כנחותים. על בקשות כמו לקבל מפתחות לאופניים יצא שקיבלנו בתגובה את המשפט 'נראה מה יהיה הסטטוס שלך'". טל מוסיף ש"גם אנשי ההרחבה פוגשים קהילה שקשה להתחבר אליה, ובגלל שיש הרבה תביעות משפטיות בקיבוצים השונים החליטו להפסיק את ההרחבות ועברו לשיטה של בניית הרחבה עבור חברי קיבוץ בלבד, כלומר שמי שמתקבל להרחבה מתקבל כחבר קיבוץ, ולכן הסינון יותר קפדני. גם באילון עושים ככה, בונים עכשיו שכונת הרחבה חדשה".
איזה מין אנשים יגורו שם, גם עכואים וצפתיים לשעבר?
"לנו יש מגרש שם. התקבלנו".