תמר אלון הייתה אמורה להתגייס ביום שלישי בשבוע שעבר. למרות זאת, היא בחרה להגיע לבקו"ם רק למחרת עם נערה לפני גיוס אחרת, תמר זאבי, ובכך להעצים את המעשה שלהן: סירוב להתגייס לצה״ל. את השתיים ליוותה פמליה של כ-80 אנשים: בני משפחה, חברים ופעילי שלום וכן כמה עיתונאים – רובם ככולם מגופי תקשורת עצמאיים או זרים.
שמונים איש זה לא מעט, אבל החבורה נראתה קטנה ושולית בתוך המוני האדם שהתגודדו מסביב לבסיס באחד מימי גיוס נובמבר הגדול. אף אחד לא שם לב אליה, עד שהגיעו פעילות של תנועת ׳מסרבות׳, חילקו שלטים והתחילו לקרוא במגפון: "תמר, תמר, אל יאוש! עוד נגמור עם הכיבוש!", והקהל אחריהן. "לא פקידה ולא טנקיסטית – סרבנית ופמיניסטית!", "לא יורות לא בוכות מסרבות להיות כובשות!", הן המשיכו בעוד חלק מהקהל מניף כרזות ביתיות.
שמונים איש זה לא מעט. חלק מהמפגינים שהגיעו ללוות את הבנות ללשכת הגיוס. צילום: ורד אדיר
מעטים מבין המתגייסים שמסביב ובני משפחותיהם ניגשו לראות על מה הרעש. חלק צילמו את האירוע, בודדים קראו לעבר המפגינים קריאות גנאי, וכעשרה תלמידי ישיבה מבית אל, שבאו לדחות את מועד גיוסם, ניהלו דיון עם חלק מהמפגינים, שרו שירים ורקדו מסביבם. כמה מהם אפילו הצטלמו עם השלטים שקוראים לסיים את הכיבוש ועם מיכה קמינר, אביה של תאיר קמינר ששוחררה מצה״ל לאחר שנכלאה לתקופה של 166 יום בגלל סירובה להתגייס.
כשניגשתי לשוחח איתם התגובה הראשונה היתה קריאת ססמאות ידועות: ״בוגדים. שילכו כולם לעזה אם לא טוב להם פה״ וכיוצא באלה. נסיון לדובב אחד מהם לדעתו על ההפגנה הביאה את חברו להזהיר אותו מפני עיתונאים שמנסים להוציא ממנו משפטים טובים, כי העיתונאים כולם שמאלנים. ״איך אתה רוצה שנשמיע את הקול שלך״ שאלתי אותו, ״אם אתה לא מוכן לדבר איתי? בוא תגיד לי מה אתה חושב על נושא הסרבנות״. מכאן התפתח דיון עקרוני על סרבנות המצפון, על ההבדל וההשקה בין סירוב לשרת בצה״ל בגלל התנגדות לכיבוש לעומת סירוב לקחת חלק בפעולות פינוי של ישובים יהודים. לא הייתה הסכמה, אבל היה דיאלוג ברוח טובה שלקחו בו חלק גם פעילים שבאו לתמוך בסרבניות וגם בני ישיבה.
לא הייתה הסכמה, אבל היה דיאלוג. תלמידי הישיבה מבית אל, צילום: ורד אדיר
רוב הקהל התעלם מהחבורה הקולנית. יום הגיוס הוא יום משמעותי ומשמח עבור רובם. ההצטרפות לצה״ל היא טקס החניכה הישראלי החשוב מכולם והמקודש ביותר. ״כשהגעתי לפה נהייתה לי בחילה, פיזית״, אומר חן אלון, אביה של תמר. ״אני חושב שזה שילוב של אימה עם האיוולת שיש פה: חגיגת עקידת יצחק הזאת, שכולם שמחים להתגייס לצבא. זה סמל של עוורון, של לא לשאול שאלות. זה אחד הדברים שמכאיבים מאד. אני מבין את השימוש שעושים בכלי הזה, של לפלג את המדוכאים ופה זה המופע הכי רדיקלי שלו, שכאילו יש דבר אחד שמאחד אותנו וזה הצבא. זה מצג שווא, קשה לראות את זה״.
ליד חן, פעיל שלום שישב בעבר בכלא על סירובו לשרת כקצין בשטחים עומדת אשתו, מוריה שלומות, עורכת דין לזכויות אדם ובעבר מנכ"לית שלום עכשיו. ״כמו שאתה רואה, אני דומעת״, היא עונה לשאלה איך היא מרגישה. ״כבר כמה ימים שאני מוצפת נורא, זה בליל של רגשות. אמנם זה תהליך של חצי שנה אבל עד שהרגע לסרב מגיע זה נראה לא מציאותי בכלל, שזה לא באמת יקרה. זה הליכה לעבר עתיד לא ידוע שיש בו מלא החלטות באמצע, אם להמשיך, אם להפסיק. היא תצטרך להחליט המון החלטות בדרך״.
"איך היא תישן? איך היא תאכל? איך היא תרגיש?". מוריה שלומות, צילום: ורד אדיר
את אמא גאה וחוששת?
״בדיוק. אני אמא גאה מאד מאד. אבל יש גם את החלקים הרגשיים. איך היא תישן? איך היא תאכל? איך היא תרגיש? האם יהיו נחמדים אליה? האם יאהבו אותה? זה מה שמעסיק הורים באופן כללי. אבל אני סומכת עליה במאה אחוז. היא מהממת. תמר התלבטה המון, היא לא ידעה מגיל אפס שהיא תסרב. בהתחלה היא כן רצתה להשפיע מבפנים, ואחרי זה לא, ואחרי זה כן עד שזה הרגע המכונן בטקס יום הזכרון המשותף״.
הטקס עליו מדברת אמה של אלון הוא טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, שם פגשה תמר את יגאל אלחנן, ששכל את אחותו סמדר, בת 14, בפיגוע במדרחוב בירושלים ב-1997 ואת עראב ערמין, ששכל את אחותו עביר, בת 10, מירי של חיילי מג״ב סמוך לבית-ספרה בענאתא ב-2007. ״שני האחים השכולים חיזקו בי את ההבנה שיש דרך אחרת – ושמוטלת עלי האחריות לבחור בה״, היא אומרת.
״בהתחלה ממש רציתי להתגייס", מספרת אלון. "פתאום, אחרי שיחות עם אנשים, התחילו לעלות לי מחשבות בראש: מה, אני אהיה מורה חיילת? אני אעמוד מול ילדים עם מדים? התחלתי להיסדק. ואז היה את הטקס ושמעתי אותם מדברים, בעיקר על מעגל הקורבנות, שגם החייל שהרג את עביר וגם המחבל שרצח את אחותו של יגאל, הם קורבנות של איזושהי מערכת ומדיניות ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה לקחת חלק בזה, אני לא רוצה להיות קורבן. פתאום נפל לי האסימון שזה בלתי אפשרי, הייתי ממש מזועזעת מהאופציה הזאת".
"היו לי שיחות קשות עם חברים שמתגייסים בכל הכוח". תמר אלון. צילום: ורד אדיר
למרות הרקע המשפחתי שלה, אלון מתעקשת שההחלטה הייתה שלה בלבד: ״לא הייתה אצלנו בבית שום הטפה לסרבנות. הייתה תמיכה בכל החלטה שלי, בין אם להתגייס ובין אם לא. הנושא של סירוב לא עלה בבית לפני שאני העליתי אותו, ואני מאד מעריכה את ההורים שלי ואת מה שהם עושים״.
מה אומרים החברים בכיתה והמורים?
״למדתי בעירוני א׳, אז זאת בסך הכל סביבה מבינה ותומכת בהחלטה מסוג זה, למרות שהיו ילדים בכיתה שהתנגדו לסירוב וגם אמרו לי את זה. היו לי שיחות קשות עם חברים שמתגייסים בכל הכוח, היו ויכוחים, אבל אלה חברים ואני לא נמצאת במגננה. רק בפייסבוק. יש את אלה ששואלים למה הם צריכים להתגייס ואני לא, אבל אחרי שיחה יש הבנה של העמדה שלי, גם אם זו לא הסכמה. יש לי הרבה חברות וחברים שמתגייסים עוד מעט, כולם״.
תמר ותמר עם תאיר קמינר (מימין). צילום: ורד אדיר
לא רחוק מאלון עומדת תמר זאבי עם אמה, אביה, אחותה וחברים. זאבי, בת 19 מירושלים, סיימה שנת שירות בחוגי סיירות. ההחלטה לסרב לשרת בצה״ל הבשילה אצלה במשך שלוש שנים, שנתיים מתוכן העבירה בתיכון הבינלאומי UWCMC בהודו, שם למדה עם תלמידים מ-60 מדינות, רחוקה מהוריה, בבית ספר שהאג׳נדה שלו היא ״לאחד אנשים, עמים ותרבויות לשלום ולעתיד בר-קיימא״.
לשאלה למה היא מסרבת לשרת בצה״ל היא עונה: ״בראש ובראשונה אני עושה את זה בשביל שאני אוכל לחיות בשלום עם הבחירות שלי. הכלי הפוליטי הוא רק תוספת: אני חושבת שכל אחד שמסרב שובר טיפה את החומה שמסביבו. אני לא חושבת שמי שהדעה שלו רחוקה משלי ישמע על זה וישנה את דעתו, אולי הוא אפילו יותר ישנא אותי ואת התופעה, אבל מאז שהחלטתי מדברים על זה בחוגי סיירות, מדברים על זה במשפחה שלי, לאט לאט זה הופך מטאבו לנושא לשיחה.
״בהתחלה עשיתי את כל התהליך של המיונים. לאורך כל הדרך היה לי ממש כבד, והנקודה שהרגשתי שקט נפשי הייתה הנקודה שהחלטתי לא להתגייס. פתאום הרגשתי כל כך הרבה יותר שלמה״.
"מה שאנשים לא מבינים זה שזה בחירה". תמר זאבי, צילום: ורד אדיר
הוריה, קורין ועופר, ממעטים לדבר. ברור לעין שמעבר לקושי שבסיטואציה הבסיסית, פחות נוח להם עם האירוע הציבורי. ״אני מתרגשת״, אומרת קורין זאבי. ״אני מתרגשת מזה שתמר מתחילה היום מסלול קשה, וגם כי אני כל כך גאה בה על מה שהיא עושה, על הבחירה שלה. אני גם מתרגשת מכל האנשים שהגיעו לתמוך בה ובתמר, אבל אני אמביוולנטית לגבי הפיכת האירוע הפרטי של אמא שנפרדת מבתה בלשכת הגיוס לאירוע ציבורי״.
עשרה בני נוער סירבו להתגייס בגלל הכיבוש השנה, גבר אחד ותשע נשים. זו עליה משמעותית לעומת השנים האחרונות, בהן סירבו להתגייס כארבעה צעירים בשנה, לפי תנועת ׳מסרבות׳. יש יסוד סביר להניח שישנם עוד סרבנים שאינם ידועים לארגון. מעבר לאלה יש ירידה כללית בשיעורי המתגייסים: מ-75.3% מתגייסים גברים ב-2010 ל-71.9% ב-2016. הירידה בשיעור המתגייסות חדה פחות, מ-58.7% ל-58.1%, אבל עם צפי של צה״לֹ לירידה של אחוז וחצי בשלוש שנים הקרובות. רוב אלה שאינם מתגייסים מקבלים פטור על בסיס דתי. מעט משתחררים על סעיפים רפואיים או נפשיים, ומיעוט מבוטל על בסיס פציפיזם.
אתן אומרות שמטרת הסירוב היא לא לקחת חלק במערכת הדיכוי הישראלית. ומה עם ללכת להצביע, זה לא לקחת חלק במערכת הדיכוי?
זאבי: ״זה כן. כספי המסים שלי גם לא אמורים לממן את הכיבוש, אבל בצבא זה הרבה יותר בוטה וזו הייתה הפעם הראשונה שניתנה לי זכות הבחירה בעצם. מה שאנשים לא מבינים זה שזה בחירה, כי נראה להם כל כך מובן מאליו שצריך להתגייס״.
בואי תסבירי את העניין הזה של הבחירה, הרי יש חוק שמחייב אותך. אז הבחירה היא לעבור על החוק, בעצם?
״נכון. זו חובה שלנו לראות את זה כבחירה ולהבין את המשמעות של מה שאנחנו עושים. זו לא בחירה במובן שאף אחד לא שאל אותי, אבל למה שאנחנו עושים יש השלכות. ובעצם כך, כשבוחרים לקחת בכיבוש חלק, אנחנו תורמים למערכת הזאת וזו בחירה לא פשוטה".
"אמביוולנטית לגבי הפיכת האירוע הפרטי של אמא שנפרדת מבתה בלשכת הגיוס לאירוע ציבורי״. קורין זאבי, צילום: ורד אדיר
– – – –
״אני לא משלה את עצמי שהמציאות היא חד-ממדית, או שהפתרון הוא קל ומיידי״, אומרת תמר אלון, ״אבל אני מאמינה שדרכי המלחמה, האלימות, הדיכוי והשליטה לא יאפשרו לנו לאורך זמן לקיים מדינה דמוקרטית ולהיות ׳עם חופשי בארצו׳. אני מסרבת להתגייס לצבא מתוך דאגה ואהבה לחברה שאליה אני שייכת, ומתוך שאיפה לעודד שיח ציבורי על דמותה ועתידה. אני לא יודעת אם בסיטואציה אחרת לא הייתי מתגייסת לצבא, אם לא היה כיבוש. אני כן נגד אלימות, אני כן בעד שלום. מה שאני עושה הוא אקט של התנגדות בלתי אלימה. אני לא יודעת אם אני יכולה להגדיר את עצמי כפציפיסטית, אבל אני לא מוכנה ללכת לצבא בגלל הכיבוש, לא בגלל האלימות. מישהי כתבה לי בפייסבוק שבגלל שאני לא מתגייסת אני לא אדע באמת מה זאת החברה הישראלית ואני לא באמת שייכת אליה. ופתאום הנימוק של שייכות נורא הלחיץ אותי, כשאמרו לי שאני לא שייכת״.
את מרגישה שייכת?
״לאנשים נורא קשה להבין את זה, אבל אני עושה את זה למען המדינה, בשביל עתיד טוב יותר, אז כן, אני מרגישה הכי שייכת, אבל ההערות הקטנות האלה מעוררות ספקות, כי החברות שלי כן מתגייסות״.
למוריה, אמה של תמר, יש מה להגיד על החברים: ״זאת חבורה נהדרת, למרות שכל אחד החליט החלטה אחרת, עם מסלול נורא שונה, הם כולם תומכים בה, בעצם המעשה, בזה שהיא מוכנה לשלם עליו מחיר. יש קבוצת ווטסאפ של החברים שרוצים שנעדכן אותם מה קורה. זה לא מאיים עליהם, להפך, זה פתח איזו אופציה והם נורא מעריכים. אני חושבת שעושה להם טוב לראות שיש כל מיני אופציות בחיים, שהדרכים פתוחות, שאפשר לחשוב אחרת, שזה לא כזה נורא ללכת נגד הזרם, שיש לזה מחיר אבל יש לזה גם רווח״.
בודדים קראו לעבר המפגינים קריאות גנאי. צילום: ורד אדיר
חן אלון מוסיף: ״אני מרגיש את הפער דורות עם הדור שלה. אנחנו גדלנו עם כביכול הסכם שלום בין האינתיפאדה הראשונה לשניה. להם אין את זה. אצלם זה המצב ואין לו שום אלטרנטיבה. אז היא ותאיר וכל הבנות האחרות מזהות את זה נכון, שזה לא ללכת לשרת במחסום ולחייך או לשנות מבפנים. הן מבינות שהתשתית רקובה. יש הפנמה והטמעה של הכיבוש בכל המערכות״.
– – – – –
בעשר בבוקר הרחבה כבר כמעט ריקה, רק שתי הבנות והחבורה התומכת נשארו. הגיע הזמן להיכנס ללשכת הגיוס, ולהתייצב פנים מול פנים עם המערכת. שתי הבנות מתחבקות עם חברים ובני משפחה, הרגשות גואים. הן מקבלות מתנות קטנות- ספרים לקריאה בכלא, מכתבים אישיים. אל תוך לשכת הגיוס נכנסות הבנות רק עם ההורים והאחים. מספר דקות מאוחר יותר יוצאים אלה לאחר שהשאירו את התמריות בידי הצבא. ״היא רצתה לעלות כבר על האוטובוס״, אומרת מוריה. ״כבר לא יכלה לחכות לרגע הזה. היא בנתה אותו כל כך הרבה זמן״.
זאבי (למעלה) ואלון נכנסות ללשכת הגיוס. צילומים: ורד אדיר
תאיר קמינר, שישבה בכלא הצבאי 166 יום במהלך שבעה חודשי סירוב ומלווה את שתיהן זה זמן רב, ניגשת להורים ומסבירה שוב מה עתיד לקרות: יקחו אותן לבקו״ם, אחרי הסירוב להתגייס הן תלקחנה למעצר, ישפטו אותן בצהריים ולקראת ערב יקחו אותן לכלא 6.
פתאום מגיעה הודעה בווטסאפ המשפחתי: ״זהו, לוקחים לנו את הטלפון״. מגיעה גם תמונה של שתיהן באוטובוס לבקו״ם, מחייכות מאוזן לאוזן. מוריה שוב דומעת.
כמה שעות מאוחר יותר נשפטו הבנות לשני ימי מחבוש, ואחריהם לשבעה ימים נוספים. את השבת הן העבירו בכלא הצבאי. ״הרגעים הכי קשים זה בטלפון של הערב כששומעים את אמא", נזכרת תאיר בשיחה עם ההורים. "אני הייתי נשברת ובוכה. תתכוננו לזה״.
״זהו, לוקחים לנו את הטלפון״. הצילום האחרון שהגיע לפני שנלקחו מתמר ותמר הטלפונים