רחוב ריק בעיר דרומית מוכת רוח ואובך. בתים נמוכים. אשה קטנה עם שקיות כבדות הולכת על המדרכה ומתקרבת לצומת. אוטובוס עובר, נעצר ופולט מקרבו נוסע בודד שמשתהה קלות וממשיך הלאה. האוטובוס ממשיך ונעלם, מאחוריו מתגלה האשה, שחוצה באיטיות ובלאות את הצומת ונעלמת. רק קולה נשמע, בקווקזית רהוטה: ״אמי תמיד אמרה לי, בתי היקרה, אל תשפטי אף אדם. אסור לך לשפוט. אנחנו חסרי משמעות בעולם הזה וכפופים רק לחוקי שמיים. לכל אדם גורלו שלו״.
בסצינה זו נפתח הסרט העלילתי "עבודה" של משה יוחננוב, בוגר בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, שמוצג בימים אלה בפסטיבל "קולנוע דרום". יוחננוב נולד בקווקז ועלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן 5. כיום, הוא חי בבאר שבע עם אשתו ובתו.
הסרט מספר את סיפורה של משפחה קווקזית ענייה בעיר דרומית – האם מתפרנסת מניקיון בתים ומנהלת את משק הבית והאב מובטל. כשהאם מעמתת אותו עם העובדה שהוא לא מפרנס את המשפחה, הוא הופך את ביתם לבית בושת בשעות היום, ללא ידיעת האם. "אמא שלי מנקה, כמו השחקנית בסרט", מספר יוחננוב. "באתי ממשפחה ענייה, הייתי לוחם. גם המוציאים לפועל שהיו בסרט, אלה דמויות שאני מכיר. הבעיה היא שלא יודעים לקבל במדינת ישראל עולים חדשים. אם זה היום עם האתיופים, לפני זה עם עליות אחרות".
טריילר לסרט "עבודה":
גם הסרט הדוקומנטרי "הכפר القرية" של דוד מימוני, בוגר המכללה שנולד בשנות השמונים בכפר שלם, הוא תיעוד אישי של זהות ושייכות בתחנות חייו השונות של הכפר. מימוני יצא לחקור את ההיסטוריה של המקום, עוד מהיום שהיה "כפר סלאמה" הערבי, ועד הפינויים שמאיימים לסלק את התושבים הותיקים שהתיישבו במקום, אחרי שהערבים שגורשו משם. "זה הביא אותי להבנה שאני יהודי-ערבי, שהוא מושג שהרבה מדברים אותו בשיח המזרחי החדש", הוא אומר. "אבל יש משהו בישראליות שהיא מאד לבנה, שהיא חד צדדית. ופתאום להכניס את הערביות לתוך הישראליות ולתוך היהדות – זה נראה לי מהלך כל כך טבעי. כל האירופה הזה, עם ה-OECD הזה. אנחנו במזרח התיכון!"
"ערביות היא שורש המזרחיות"
שם סרטו של מימוני מצהיר מיד על כוונותיו הפוליטיות, כשהוא מקפיד לכתוב גם בעברית וגם בערבית. מימוני צילם וראיין שכנים, חברים ובני משפחה, והפיק מסמך מרתק המתחקה אחרי הקשר התרבותי שבין הערביות של המגורשים הפלסטינים, לערביות של המתיישבים היהודים.
מימוני מצליח להיכנס למקומות אינטימיים בחיי בני משפחתו ומצולמים אחרים, באופן שאינו חודרני או אלים; מצלמתו תופסת את האב מסדר את חולצתו ושם אפטר-שייב לפני תפילת השבת, את השכנה שרה שיר בתימנית ואת אמו וסבתו בשיחה על הזקן שהוא מגדל (הן לא אוהבות אותו). חוץ מאנשים, העדשה מתעכבת על נופי כפר שלם – בלוקים, דודי שמש, סמטאות.
דוד מימוני. צילום: יח"צ
איך הגעת לעשות את הסרט הזה?
נולדתי בכפר שלם ויש לי עדיין מלא חברים שם, אני מכיר את רוב התושבים, את המשפחות הוותיקות. זה התחיל ממקום מאד חברתי והפך להיות משהו מאד אישי. זה עניין של מינון בין המקום הציבורי למקום האישי – אתה מסתכל בגיל עשרים פלוס על החברים מהשכונה, אנשים שגדלת איתם, ואתה כבר פחות דומה להם. אתה דומה, אבל משהו שונה. תוסיף לזה שחייתי בשדרות, אני – שרגיל לתושבים, לשכונה, לשיכון – פתאום אני הלבן, אני הסטודנט מבחוץ. וזו היתה תחושה מאד מוזרה, ורציתי לחזור הביתה לדבר הראשוני הזה, לחברים, לראות מה אבד בדרך, עם כל האקדמיה וכל הסקרנות.
אז התחלתי לחקור את הכפר, לחקור את השורש, בהתחלה אפילו לא ממקום חברתי של הפינויים – זה יגיע בהמשך, ואז פתאום נחשפתי לפינויים לעומק, מזווית שונה, כי לא באמת חוויתי אותם, לא באמת פונו משפחה או חברים קרובים, תמיד זה היה מסביב, תמיד היה את המקום האמביוולנטי לגבי זה. וכשאתה נכנס יותר לעומק, עם ארכיונים, מתוך מקום אקדמי ומחקרי, אז פתאום וואו, רגע, ואז כל העניין של המזרחיות שמתחבר להכל, למין תמונה אחת שבה אני רואה את הכפר אחרת. ואמרתי, אני רוצה להכנס, להרים מצלמה בתוך הכפר, לשים את קול הבמאי במקום שגדלתי בו, לבוא לאנשים שאני מכיר, שגדלתי איתם, ולהעמיד מצלמה מולם.
אתה לא מדבר על מזרחיות, אלא על ערביות, מושג שמופיע יותר ויותר בשיח החדש.
אני חושב שהערביות היא השורש של המזרחיות. מזרחיות זה משהו שנוצר פה בארץ בסופו של דבר. לא היתה מזרחיות בכל ארצות ערב, לא קראו לזה מזרחיות ופה זה הפך להיות מעטפת לכולם. כולם באותו בליל, כולם קיבלו את אותו תג של המזרחיות. אם אני מפרק לרגע תימנים, כורדים,עיראקים ותוניסאים, כל אחד יש לו את הצחוק אחד על השני. ופתאום אתה לא עיראקי, אתה לא תימני – אתה מזרחי. רציתי לפרק את המקום הזה, מאיפה אתה מתחיל, מאיפה המבט של הממסד מתחיל.
אתה מספר על הערביות הזאת – שלסבתא שלך זה בא הכי טבעי, אבל בעצם היא גם דוחה את זה מעליה. הסבא והסבתא התוניסאים שלי דיברו ערבית שוטפת, אבל לא העבירו את זה לאמא שלי או לאחים שלה. זה ככה גם אצלך?
סבתא שלי לא רוצה שאנחנו, הילדים, נהיה כאלה. בגלל זה בסרט היא אומרת לי להוריד את הזקן – היא לא רוצה שאני איראה כמו ערבי. היא כבר 'מקולקלת'. ההורים שלי לא יודעים ערבית. סבתא שלי, כשהיא נפגשת עם האחיות שלה, זה חגיגה לאוזן. לא מזמן הייתי בחתונה, והן ישבו בשולחן של כל המכובדות העיראקיות, זה היה משהו. אני לא יודע ערבית. אני מנסה להתרגל לשפה קודם כל ואחרי זה ללמוד אותה. אבא שלי תוניסאי ואמא שלי עיראקית.
לכפר שלם יש שורשים עוד לפני קום המדינה, ואמא שלך אומרת את זה בסרט בצורה מאד פשוטה ומפוכחת: ׳היו פה בתים של ערבים, הם ברחו ואנחנו נכנסנו׳. זה משהו שאתה גדלת איתו, עם הידיעה הזאת?
לא. האמת שבתור ילדים, ידענו על המסגד הנטוש, עם סיפורים על רוחות רפאים, נרקומנים וכסף שמוחבא שם. זה היה מבחן לראות מי הגבר שייכנס למסגד. אבל לא באמת היה מושג מה המקום הזה ומה המשמעות שלו. יותר מזה – הדור הצעיר יותר, אין לו מושג שיש שם מסגד בכלל. זה נשמע להם הזוי לגמרי. מבחינתם זה מבנה ישן בלי משמעות. אף אחד לא יודע שזה היה 'כפר סלאמה' לפני שהפך ל'כפר שלם'.
אתה אומר שישראל היא לבנה. היא לבנה, או שהיא מתיימרת להיות לבנה?
ישראל היא לבנה. בשנים האחרונות יש שיח מזרחי ומדברים על אליטות מתחלפות, אז קורה כאן משהו מעניין. אני מקווה שיחזקו את העניין של הערביות, שהאבולוציה של השיח המזרחי תהיה החיבוק של הערביות, הסתכלות על הדומה, שיש כל כך הרבה דמיון, במקום על השונה והמפחיד.
הפוסטר של הסרט "הכפר"
אתה חושב שבעקבות שהאימוץ שלך את הערביות היהודית, הגעת לאיזה שלום פנימי, שהיה חסר לך קודם?
קצת יותר, עדיין לא מספיק, אני באמצע איזשהו תהליך. עד היום, כשאני שומע שני אנשים ברחוב מדברים ערבית, אני מסתובב קצת בבהלה, כי אין מה לעשות, זה טבוע בי. אבל פתאום משהו נראה לי אחר, כאילו השתחררה אופציה שהיתה חסומה אצלי במוח. אם הייתי מבין ערבית שוטפת, לא הייתי מסתובב בבהלה. צריך להתרגל לשפה, לא לראות אותה כמפחידה. השפה מתגלגלת על הלשון, ואוצר המילים שלה רחב וזה נשמע אחרת, השפה הגרונית, זאת שכאילו נעלבים ממנה – כשאומרים לך שהשפה שלך גרונית. ופתאום זה מחמאה, כי כל הפה עובד, מוציא צלילים שצריך להתרגל אליהם ולא להירתע, הכל עובד – הפה, החך והגרון.
יש בסרט שלך דמויות תימניות, עיראקיות, תוניסאיות, וכל אחת מגיעה ממקום ערבי אחר.
אני חושב שאם אני אגיד לכל אחת מהן, ׳אתם ערבים׳, זה ייגמר בעריפת ראש (צוחקים ביחד, י.ה.). את זה אני יכול להגיד על עצמי בסופו של יום, להסתכל על עצמי, להסתכל על חוות הגידול שלי, על הבית שלי. יש את הביטויים: 'עבודה ערבית', 'תסתכל איך אתה נראה כמו ערבי', 'אתה לבוש כמו ערבי'. ערבי היא מילת גנאי, ופתאום אני מסתכל ואומר אוקיי, אני ערבי, ומחבק את המילה. אני מסתכל במראה ורואה את הערבי, אין מה לעשות.
האם אפשר לאמץ את הערביות היהודית מעבר לפולקלור, מעבר לאוכל ולניגונים – אל תוך השפה, הספרות, הפילוסופיה וההכרה בנראטיב היסטורי?
לצערנו, זה עוד צעד אחד קדימה, לא? עוד יש לנו להתרגל לאייל גולן הערבי, למיינסטרים, לתת חיבוק. השלב הבא באמת יהיה אמיץ יותר. אייל גולן זה שילוב של ערביות ופופ וישראליות, זה ערבוב שקיים בכלל במזרח התיכון, הערבוב של הפופ עם המוסיקה המסורתית הערבית. הוא משלב בזה את העברית, שזה עוד אלמנט.
הראייה הפוליטית-חברתית שלי התפתחה באמת תוך כדי לימודים, אבל זה תוצאה של חוות הגידול שלי. פתאום אתה מסתכל ויוצא רגע החוצה, מביט מסביבך ורואה שיש פילוסופיה אחרת, ראייה אחרת שכן קיבלתי אותה מהשכונה והשילוב בין השניים, זה משהו שאני מאזן אותו. אבל המכללה לחלוטין פיתחה אצלי את החשיבה החברתית. יעל שנקר, אחת המורות המשמעותיות שהיו לי, עימתה אותי עם טקסטים שלא נחשפתי אליהם עד אז – אחד העם עד ז׳קלין כהנוב. עם הסובלנות שהיתה לה וההכלה, לקרוא את עזמי בשארה לא מתוך נקודת מבט ישראלית שמחפשת מה לא בסדר, אלא טקסטים שמעיפים את המוח. איפה הייתם עד עכשיו, חבר'ה?! איך לא פגשתי אתכם?! (צוחק, י.ה.)
צילום מתוך "הכפר": יח"צ
כמה שמאלנים חוץ ממך יש בכפר שלם?
(צוחק, י.ה.) אני לא יודע.
לא, ברצינות – החברים שלך מסתכלים עליך ואומרים ׳דוד, מה נהיה ממך?׳ או שמקבלים אותך כמו שאתה?
הם החברים שלי עדיין, יש לנו ויכוחים. הראיתי לשני חברים בשכונה את הראף קאט, נורא חששתי, רציתי לדעת איך הם מול הדבר הזה. אבל אלה אנשים שגדלתי איתם, בשר מבשרי בסופו של דבר, ונגמרת ההקרנה, יש שקט, שותקים שניהם ופתאום מתעורר שיח, אבל שיח בריא, עם שאלות מהותיות, על הערביות ועל הדמיון שלנו לערבים מיפו, ועל הקיפוח של שנות הששים והשבעים. ואחד מהם אומר שאין את זה היום, אז השני, שהוא סוחר מכוניות, אומר לו ׳הרבה יותר נוח לי לעשות עסקים עם ערבים מאשר עם אשכנזים׳. וזה בן אדם שלפני שבועיים היה בהפגנה עם 'האריות של הצל'. ואז פתאום לא מעניין אותי כל השיח הזה של שמאל או ימין. בוא נחפש את הדומה, נעשה שיח של טוב, עם ויכוחים, אבל מהמקום היהודי של להתפלפל על הדבר, לא חייבים להסכים, להיפך, זה רק ידרבן לעשות עוד דברים ולהביא רעיונות חדשים.
ההורים שלך ראו את הסרט?
עוד לא. שאלתי אותם אם הם רוצים לראות אותו ויצא שהם יראו אותו בהקרנת הבכורה. אני מעדיף ככה, כי בבית זה יהיה איתי, והם יגידו כל מיני דברים תוך כדי. בהקרנה מסודרת אולי הם יצטרכו להקשיב בסבלנות ויוכלו אולי ללמוד לראות אותי באופן שונה, כמו שאני.
אני חוזר למשהו שאמרת קודם, על זה שבשדרות היית 'הלבן'. ברגע שאתה סטודנט, אתה הופך להיות אשכנזי?
זאת ההרגשה שאתה מקבל מבחוץ. שאתה לא חלק. אני הרגשתי יותר קרוב אליהם (אל התושבים, י.ה.) מאשר הם אליי, גם מתוך הרצון שלי להתחבר. אחרי זה, כשאתה מתחיל לדבר עם כל בן אדם ובן אדם, מתחילים להבין את הדמיון שיש. יש לנו בר שפתחנו בשדרות שהצליח, וגם השדרותים התחילו להגיע ונוצר באמת איזה מפגש ודיבור. בהתחלה זה עבד רק על המוסיקה – ערבי שישי טברנה, עם אוזו ומטיאסים, אבל אחרי זה הגבולות הולכים ומתפרקים. ועדיין, אתה מסתכל על איך הם תופסים אותך – אתה הסטודנט. ארבעים דקות נסיעה הבדל. אבל שתבין, אני יוצא מהכפר, רבע שעה נסיעה ללב תל אביב, אני מרגיש תייר. שעה נסיעה לשדרות ואני מרגיש בבית, ללא שינוי משמעותי. אבל זה איך שאני מרגיש. בשבילם אתה המלומד.
צילום מתוך "העבודה": יח"צ
ואתה מרגיש שהצלחת ליצור קשר אמיתי עם חלק מהעיר?
לא. כי באתי על זמן שאול, אז לא באמת נוצר קשר עמוק. אני מרגיש שקיבלתי מהעיר הרבה יותר ממה שהענקתי לה. ואני ממשיך הלאה, לצערי זה הופך להיות רק מבט נוסטלגי, מקום של געגוע – למוסיקה מהחלון ליד, להרגשה הקהילתית, אתה מסתכל מהחלון ורואה אנשים הולכים לבית כנסת, התחושה שערב שבת נכנס. כמה שאני ארצה להתנער, אלה השעות שהנפש אומרת לי שהגיע הזמן לנוח. או לריחות של הבישולים שנכנסים לך לבית, הצעקות, הילדים הקטנים שמתרוצצים ואוספים קרשים לל״ג בעומר, כל אחד דופק עגלת סופר, כל הטררם הזה. זה חלק מהילדות שלי.
אתה חוזר לדרום תל אביב?
כן. אני קצת אצל ההורים, אבל אני מחפש לי פינה בשפירא. ממשיך את אותו קו. זה נראה לי המקום הכי מרתק ומסקרן כרגע, עם התושבים הותיקים, חרדים, פליטים, עובדים זרים והעשירים שבונים שם. לא נראה לי לגור ביפו, כל העניין הזה של הג׳נטריפיקציה, הקולוניאליזם היהודי.
מה הפרוייקט הבא שלך?
אני רוצה ללכת לכיוון אחר. לחקור את הישראליות ממבט אחר. לאחרונה אני יושב לפעמים עם חברים שהם לא ישראלים, שהם לא יהודים, ומדבר איתם על המקום הזה של ישראל, והם אומרים לי ׳אני לא שונא את היהודים, אני שונא את ישראל. שונא את המדיניות שלה׳, ואני רוצה לבדוק אם זאת האנטישמיות החדשה שמתפתחת. האם זאת הדרך החדשה שלה להתבטא, לא כנגד יהודים, אלא כנגד ישראלים. אבל אני קודם כל יהודי, אני לא יכול שלא לשנות דברים מתוך הבית, אז המקום הזה נורא מסקרן אותי. כמו שבלידה כפו עליי את המזרחיות, גם כפו עליי את הישראליות, ואני רוצה להבין מה הקשר ליהדות. הכל מחובר בדבק מגע עדיין רופף.
"תפסיקו לדחוף עולים בגטאות"
״אף אחד לא מכוון את הסטודנטים לסגנון יצירה ספציפי, אבל בלימודים פה יש אווירה שונה מזאת שבמרכז הארץ, עם מורים שיש להם ראייה חברתית", אומרת רוני ריינהרט, רכזת הפקות גמר בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר. "גם מבחינת סוג הקולנוע שהם רואים ולומדים – הרבה קולנוע של שוליים, קולנוע לא מיינסטרימי, "קשה", שלא עסוק במרכז כמקום של פאן. הם לא עושים סרטים מיינסטרימים על היפסטרים ובני טובים ואנשים בעיר הגדולה, שעפים על החיים״.
משה יוחננוב. צילום: יח"צ
סרטו של יוחננוב מספר סיפור מהסוג שמגיע מהשוליים; הסרט, שדובר קווקזית ורוסית בעיקר, משרטיי מערכת יחסים בין אב, אשתו ושתי בנותיו. הדמות הדומיננטית היא האם, שמציבה דרישות, מעמתת את האב עם חוסר התפקוד שלו ומציבה שאלות לגבי מקומן של נשות הבית במציאות המשותפת. יוחננוב בונה מתח בין אורח החיים המסורתי למציאות הישראלית וממקד את הקושי בדמות האב, איש קשה שלא מצליח להתמודד עם החיים בישראל ומנסה לקבל מעט מהכבוד האבוד שלו בעזרת כסף קל, שמקורו בפשע.
מה הכשל של המדינה בקבלת עולים?
המדינה רוצה תמיד לשמור על מאזן דמוגרפי מפני האיום. הערבים הם האיום הכי גדול, או החרדים. ואז אומרים, 'בואו נקבל עולים', אבל לא נותנים להם כלים להתמודד עם קשיי השפה או העבודה או עוד מיליון ואחד דברים בסיסיים, כמו לתת חינוך. יש מהנדסים שהגיעו מחו״ל, למה לא לתת להם כלים להשתלב במעגל התעסוקה? במקום זה נותנים להם להיות מנקי רחובות, מנקי בתים, כי זה מה שחסר.
אתה מסכים שיותר קל עם עולים מאירופה מאשר עם עולים ממדינות עניות?
המדינה אמורה לתת להם חינוך, אבל לא חינוך של ערכים. אני בטוח שמי שהגיע מאתיופיה, יש לו ערכים לא פחות ממי שחי בישראל. אני מדבר על לימודים של שפה כדי לדעת לתקשר. על לא לשים בגטאות. לא לדחוף את כל הקווקזים ביחד ואת כל האתיופים ביחד בשכונות נידחות. הרי אף אחד לא באמת יבוא וישים שם מרכז קהילתי חזק, למה לא לפזר אותם בין בתי הספר? למה לא לשלב את ההורים בצורה טובה יותר?
עוד בעיה היא, שמבקשים מאנשים להוכיח את היהדות שלהם, כמו במקרה של יוצאי אתיופיה. אני למשל בא ממשפחה דתית מסורתית מקווקז. סבא שלי היה רב. הוריה של אמי נטמנו בבית קברות יהודי. אבל כשאחותי רצתה להתחתן, היא היתה צריכה להוכיח יהדות.
המציאות הקשה שאתה מתאר בסרט, שהאב מעדיף ללכת לפשע במקום לעבודות כפיים, זה משהו שאתה מכיר מהמציאות?
האב לא מוכן לעבוד, לא בגלל שזה עבודת כפיים, אלא בגלל שהוא מרגיש שאין עם מי לעבוד. הוא מושפל. הוא מגיע לפה עם מקצוע, נגיד סגן מנהל במפעל. הוא מגיע לארץ ולא נותנים לו כלים נורמטיביים כדי לדבר את השפה. עכשיו בגיל 40-50 אף אחד לא יתן לך להיות מנהל, ופה לא מכירים בזה או ואין לזה ביקוש, אז ישר שולחים אותו להיות עובד סוג ז׳. אז אתה לא תרצה לעבוד שם – לא בגלל שזה עבודה קשה, אלא כי מתייחסים אליו בצורה אכזרית ומזלזלת.
אם במדינת ישראל היו יודעים לקבל עולים חדשים, היו פחות פושעים במדינה. אני מכיר את זה מהסביבה בה גדלתי. יש יותר פושעים, כי המדינה מתרשלת לקבל עולים כמו שצריך. המורה היתה אומרת לאמא שלי, 'הילד אלים', כשלא הייתי פוגע בזבוב. אני היום בוגר קולנוע, הולך ברחוב ופוגש שכנה שאומרת לי, 'וואו, איזה הישג גדול זה לאמא שלך', כאילו מראש אני נועדתי להיות מנקה רחובות. נולדתי להיות פושע, לא עם תואר בקולנוע. חד וחלק אני אומר לך, אני גדלתי עם סטיגמה של ציפיות נמוכות. גם בצבא אותו דבר. היום אולי קצת פחות, אבל לפני 10 שנים היינו שלושה לוחמים קווקזים, עם דעות קדומות עלינו – לך להיות נהג, מה פתאום חובש. אני הייתי חובש, אבל נלחמתי על זה מאד קשה.
עם מה צריכה להתמודד אישה כשהיא מגיעה לארץ מקווקז?
לנשים כאן יש יותר אופציות לא לספוג אלימות. אם הגבר מכה, יש לה איך לקבל סיוע. או להתגרש, כאן יש לגיטימציה. אבל כשאישה עולה לארץ עם 3 ילדים, קשיי שפה, לא תמיד היא יכולה להרשות לעצמה לצאת לעבודה בשביל 3,000 שקל, לעומת גבר שיקבל 6,000, והיא תעדיף להיות בבית עם הילדים, לבשל ולנקות והיא לא תצליח כמו הגבר, שיש לו יותר הזדמנויות.
למה זה סרט עלילתי ולא תיעודי?
לצורך הסרט עשיתי תחקיר מעמיק, פגשתי סרסורים וסרסורות, שעזרו לי לדייק את העולם, דיברתי עם אנשים שאמרו לי איך הבית צריך להיראות. לא עשיתי סרט תיעודי כי צריך הרבה יותר כלים הפקתיים. כתלמיד לקולנוע, הכלים שלי לא ממש מספיקים ואני חושב שהצלחתי להראות פיסת מצאות באמצעות קולנוע עלילתי.
איך מממנים סרט גמר?
באופן מאד יוצא דופן, בניגוד לחברים שהשקיעו 30-40 אלף, לא היתה לי אופציה. לקחתי שחקנים לא מקצועיים ועבדתי איתם הרבה, לא הרשיתי לשכור ציוד, אלא רק להשתמש בציוד של בית הספר, עם צוות מצומצם, שכולם עושים כמה תפקידים, כולל אני שמכין אוכל. היו המון חזרות ומשמעת גבוהה. ביקשנו גמ״חים ממקומות. מאפייה השאירה לנו לחמניות בערב ובבוקר אכלנו אותן לארוחת בוקר. בגלל זה הצלחנו לעמוד בתקציב נמוך מאד. לדעתי תלמידים לא צריכים להשקיע בציוד, זאת טעות. צריך להשקיע בבימוי, בתסריט ובמשחק. עם הציוד של המכללה אפשר לצלם פיצ׳ר באיכויות טובות.
באר שבע זה הבית?
אני מאד מקווה. זאת השאיפה שלי. הלוואי ואני אביא את הקולנוע לפה. אני מאד מקווה שיהיה לי הרבה נסיון ולא אצטרך לחפש עבודות במרכז, אלא להביא אותה לכאן, להיות חלוץ (צוחק, י.ה.). רואה בזה עניין אידיאולוגי. אני מאמין שהעשייה בדרום זו שליחות גדולה. המקום בשל כדי שנספר עליו. אין סיבה לספר רק על פלורנטין של תל אביב. ירוחם ודימונה ואופקים ונתיבות – תעשה מיליון סרטים על חרדים בנתיבות. אין צורך ללכת לירושלים בשביל זה. יש בדרום אלפי סיפורים שרק בגלל העניין הכלכלי לא מספרים אותם.
אתה מדבר על חינוך. אתה רוצה ללמד?
בשמחה. אם יש מקצוע שהייתי בוחר בנוסף או במקום קולנוע, זה להיות מורה. הדרכתי נוער בקולנוע וזאת היתה אחת החוויות הכי כיפיות שהיו לי. אני אשמח לעשות את שני הדברים במקביל.