שכונת הארגזים: הכביש יעבור מעל הצריף של סלימה

לחפש את קו העלילה המרכזי בשכונת הארגזים זו ברכה לבטלה. כל כך הרבה סיפורים אפשר לספר על המקום הזה, על המאבקים שמתרחשים בו מעל ומתחת לפני השטח, שהדף קצר מלהכיל. ולמצוא את האמת בשכונת הארגזים, כך נראה, קשה באותה מידה. לכולם יש אינטרס, גלוי או גלוי יותר, ובדרך נס, האמת שלהם תמיד חופפת את האינטרס הזה.

או שבעצם יש לב לעלילה, והוא הדו-קרב בצהרי היום: עובדיה גולסטני, נציג התושבים, ושעיה חכשורי, היזם שזכה במכרז לפיתוח השכונה, צועקים זה על זה על גבעה מלאכותית בלחות האיומה של יולי תל-אביבי. עומדים ומזיעים וצועקים זה על זה ואל כל מי שמוכן לשמוע, כמו מתאגרפים אחרי 12 סיבובים, שיודעים שנוק-אאוט לא יהיה פה, והקרב לא הולך להיגמר בקרוב.

• פינוי- בינוי: סיפורה של שכונת הארגזים. מחקר ענק של עינת פישביין למכון אדוה.
• עוד מעט כל זה לא יהיה- סיור בשכונת סומייל
• זמניים לנצח- הכל על עובדי קבלן

אבל גם התמונה הנהדרת הזאת, שתשודר בשבת בערוץ 10 בכתבתו של אבי עמית, לא מספרת את כל הסיפור: היא לא מספרת על היזם הנוסף שמאחורי הקלעים. ההוא מהתספורות, מהגז, מגבעת עמל, שדומה כי לתיאבון שלו אין סוף.

60 שנה של בדידות

צריך להגיע לשכונת הארגזים כדי להאמין שמקום כזה עדיין קיים. "איך זה עובד?" מסביר לי תושב השכונה לשעבר, "קודם מחנים את האוטו בחוץ. אחר כך מקיפים אותו בארגזים. אחר כך שמים גג – והופ, יש לך חדר חדש. ואז, מחדש, מחנים את האוטו בחוץ". וככה זה נראה, כמו ערב רב של קירות מאולתרים עם תקרה משותפת שמתחילה פה, וסופה מי ישורנה.

רוב האנשים לא יודעים איפה נמצאת שכונת הארגזים. היא מתחבאת מדרום לקצה הדרומי ביותר של תל אביב. כביש 461, המכונה גם "דרך בר לב" ו"דרך לוד", מחבר בין שכונת התקווה למחלף מסובים. הכביש הזה מסמן את הקצה הדרומי של תל אביב. מדרום לו מצויות רק שאריות של שכונת התקווה ושכונות אחרות שמעטים זוכרים, כמו לבנה וידידיה.

תקרה משותפת שמתחילה פה, וסופה מי ישורנה. שכונת הארגזים

 בין אלה לאלה מצויה שכונת הארגזים, מקום שאיש אינו מגיע אליו אלא אם הוא ממש מתכוון לזה, ושאף אחד לא רוצה לזכור, למעט בפעם-פעמיים בשנה שבהם באים הכבאים כדי לחלץ את התושבים מההצפות האין-סופיות שפוקדות את השכונה מדי חורף.

כמו שכונות אחרות בתל אביב, נווה עמל בצפון או כפר שלם בדרום מזרח, הטאבו לא סגור על מה שקרה בדיוק בשכונת הארגזים. ראשוני היהודים הגיעו לשם בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים ותפסו את נכסי הנפקדים (אם כי יש הטוענים שהיו יהודים שרכשו שם אדמות מערבים עוד קודם לכן). המדינה העלימה עין במקרים רבים מתפיסות נכסים שכאלה, שכן הן מנעו מהפליטים הערבים לשוב. במקרים מסוימים היא אפילו רשמה נכסים על שמם של הפולשים, בעיקר אם היו קרובים לצלחת ולמוסדות השלטון. מיותר כמעט לציין שהאנשים שהגיעו לארגזים לא היו מקורבים במיוחד. הם גם לא היו בגוון הנכון או מהמוצא העדתי הנכון.

שכונת הארגזים הוזנחה על ידי הממשלה והעירייה מאז ועד היום. כמו אקס טריטוריה ציונית הולמת, איש עשה בה את הישר בעיניו, ולא פעם גם את העקום. בשכונה הדרומית קמה מושבה חצי חקלאית, שכללה רפתות ולולים ומטעי פרי. חשמל חיברו בסגנון עזתי, וגם הביוב מזכיר מראות מחאן יונס ורפיח.

שכונת הארגזים הזכירה – ובחלקים שלה עדיין מזכירה – מחנה פליטים עם טאץ' של כפר חקלאי בעולם השלישי. גם אילו היתה דרך להעביר באינטרנט חלק מהריחות שאפשר להריח שם, הייתי חוסך מכם את התענוג המפוקפק הזה. במשך שנים ארוכות יצא לשכונה שם כביתם של עבריינים. נפוצו בה "כספומטים" לממכר סמים שמוכרים מאזורים אחרים במרכז הארץ, אבל המרכז השבע מדיר מהם את רגליו.

(אבל בשכונה קמו גם בתי קפה, מועדונים ומוסדות תל-אביביים מוכרים כמו קפה נח, וככה זה בארגזים: כל פעם שאתה בטוח שהצלחת להגדיר את המקום – באה המציאות וצוחקת לך בפנים.)

גם היום יש אזורים בארגזים שמאוד לא נעים להסתובב בהם בלילה, אבל יש לשכונה גם דוברים רהוטים, בוגרי צוות אוויר בצה"ל; יש מי שמתגורר בשכונה ומשכיר 20 יחידות דיור אימפרוביזוריות, ומנגד זקנה חסרת כל שחיה בכוך שנראה כאילו יתמוטט עליה בכל רגע; יש בה "פולשים" שנולדו בה לפני 60 שנה, ומשפחות שנהרו אליה בבהלה לזהב שפקדה אותה לפני 20 שנה, כשהתחילו לדבר על פיצוי לתשובי השכונה.

ורק דבר אחד מוחלט בשכונת הארגזים, והוא תחושת התלישות, אובדן הדרך והקיפוח. 10 דקות נסיעה מפרידות בין השכונה לקניון עזריאלי במרכז תל אביב. 10 דקות נסיעה ודורות של אפליה בוטה.

האדמה והווסלים

מי שמחפש רוע מוחלט בסיפורי שכונת הארגזים ימצא אותו, כרגיל כמעט, במוסדות המדינה. דומה שבמקום שבו אין בעל בית קבוע, אין אחראי שנושא בנטל, אין מישהו לכוון אליו אצבע מאשימה, מתמלא הוואקום באפאטיות, וזו מובילה לאטימות מסמרת שיער.

ב-1999 זכה הקבלן ישעיהו חכשורי במכרז "ההתחדשות העירונית" של שכונת הארגזים. מיליון ורבע שקלים עלה לו (ולשותפיו) התענוג. הוא קיבל מאות דונמים של קרקע לבנייה בשולי תל אביב, ועליה שכונה. אתה תפנה את התושבים, אמרה לו המדינה, תמורת דירה ו-50 אלף דולר למשפחה, ותבנה לך 1,200 יחידות דיור. וככה, בהינף מכרז, אחרי עשרות שנים שבהן התעלמה מהשכונה לחלוטין, פטרה מדינת ישראל את עצמה מעונשה של שכונת הארגזים. "שיסתדרו עם חכשורי".

צריפים בשכונת הארגזים. מאחור ניתן לראות את בניין המגורים היחיד שהוקם על השטח המפונה בדרום השכונה על ידי חכשורי. צילום: יסמין. מתפרסם לפי רישיון GFDL דרך ויקיפדיה.

בתחילת החודש ערך עובדיה גולסטני, עו"ד בן השכונה המייצג רבים מהתושבים, כנס בשכונת הארגזים, שבו הציג את הבעיות של המקום ואת הקושי להגיע להסדר. בין האורחים היה ח"כ יוסי יונה, שפנה אל התושבים ואמר "נעשה כאן משהו על גבול הפשיעה! מכרו את השטח יחד עם האנשים". עם זאת, ח"כ יונה גם הסביר שהוא עושה את המיטב בכלים שברשותו, "הגשנו שאילתא לכנסת".

את זה מכיר כל מי שליווה מעט את סיפור גבעת עמל בשנים האחרונות, אין מה לעשות מול הממשלה וההון כשאלה עוסקים ב"התחדשות עירונית". אפשר לדבר, למחות, לצעוק לתוך מגאפון א-לה ואדי סאליב. זהו זה.

סולמות וחבלים

חכשורי בר המזל קנה במיליון שקלים ורבע את צרת חייו. אולי הוא יהיה מיליארדר יום אחד, אבל למצלמה הוא אומר : "אפילו אם ארוויח שני מיליארד, זה לא שווה לי את הייסורים והתלאות שעברתי". אז נכון שצריך לקבל את הדברים עם קורט של מלח, אבל אכן עברו עליו שנים לא קלות.

ניצה אריאל, שמייצגת אותו במגעים עם התושבים, מספרת לעינת פישביין שחכשורי איבד את כל נכסיו מאז שזכה במכרז הארגזים. בניין אחד בלבד הוא בנה בדרום השכונה, ובו גרות בעיקר משפחות שהסכימו להתפנות. "העירייה אמרה 'אתה חייב להראות 100 פינויים כדי לקבל היתרי בנייה'", מסבירה אריאל.

אבל תושבי השכונה עקשנים וסבלנים הם, ורבים מהם אינם מוכנים להתפנות אם לא יובטחו דירות גם לדור השני והשלישי של בנים ונכדים שנולדו בשכונה. וכך, חכשורי התקשה להגיע ל-100 פינויים.

• צפו בקטע מתוך הכתבה שתשודר בערוץ 10 ביום שבת בשעה 20:00:

לא חסרות לחישות כיצד איבד חכשורי את כספו וירד מנכסיו. אין תשובה חד משמעית לשאלה איך זה קרה בדיוק, אבל מה שברור הוא שב-2006 הוא חתם על חוזה שותפות עם קבלן אחר – יצחק תשובה, שמכניס את תשובה כשותף בפרויקט. אלה היו ימים יפים לתשובה. שוק הנדל"ן העולמי רק עלה ועלה, ותשובה אסף נכסים שערכם עלה והניב לו רווחים אדירים.

גם שכונת הארגזים עמדה להניב רווחים כאלה. 1,200 הדירות המקוריות ייהפכו ל-1,500 באמצעות הקלות בנייה. מכתב ששלח חכשורי לבית המשפט מעיד כי זוהי רק ההתחלה, ומתוכננת הקמתן של 2,000 יחידות דיור נוספות.

תשובה לא הפסיק לקנות. ב-2007 הוא קנה גם את הקרקע היקרה ביותר בלאס וגאס, וכשהשוק קרס, הוא הפסיד את המכנסיים. תשובה של 2008 עד 2011 הוא לא התשובה של מתווה הגז וגבעת עמל. בימים ההם, הוא היה עסוק בלבקש מהנושים לוותר על חובות.

כשאתה עסוק בהסדרי חוב, אתה לא בונה שכונה חדשה. חכשורי ותשובה עשו אחורה פנה. אריאלי: "יצאנו מהשטח כי הוא [חכשורי] היה על סף פשיטת רגל. גם תשובה היה במצב קשה לפני שמצא את הגז. הוא תקע אותם עשר שנים עם חוזה שלא מומש, עם בוררויות".

---

ככה זה בעסקים, כמו במשחק סולמות וחבלים: לפעמים אתה למעלה ולפעמים אתה למטה. ורק בשכונת הארגזים, אתה תמיד תמיד בשכונת הארגזים.

התחדשות עירונית

בעמק מוריק אחד של האינטרנט, עומד רונן יפו, מנכ"ל "אלעד ישראל מגורים", ומרצה לפני המרכז הישראלי לבנייה. "אלעד ישראל למגורים" היא חברה בבעלות אחד, יצחק תשובה.

יפו, יהודי עז מבט וקל לשון, מרצה בפני באי הכנס על "התחדשות עירונית" ועל פרויקט “PARK TLV”. ככה זה בנדל"ן. תמיד באנגלית קלוקלת ובקפיטל לטרז. ישראלים מתים על זה.

"אנחנו בשיתוף פעולה עם עיריית תל אביב שרוצה לחזק את הדרום", מסביר המנכ"ל. "הפיתוח לא ייעשה על ידי משפרי דיור מהאזור הזה. צריך להביא אוכלוסיות חדשות". "PARK TLV" זה בעברית "דרום שכונת הארגזים". "משפרי דיור מהאזור עצמו" הם, בעברית, "תושבי שכונת הארגזים".

אחר כך הוא ממשיך ומדבר על נקודת החוזק בפרויקט – הפארקים הדרומיים שבדרום העיר. "בודדנו את עצמנו מהשכונה הקיימת… ניכסנו לעצמנו את הפארק, כמו הסנטרל פארק בניו יורק", ומוסיף שמדובר על דירה בתל אביב במחירי פריפריה (1.6 מיליון שקל לשלושה חדרים).

והוא מסכם: "הגשמנו חלום למאות משפחות וזכינו בהד תקשורתי חסר תקדים. יצרנו מותג תל-אביבי בולט, צעיר, חדשני ומנותק מהקיים" (מחיאות כפיים מהקהל, פייד אאוט).

דו קרב בצהרי יום

באמצע יולי, הכתב של ערוץ 10 מעמת את גולסטני, נציגם של חלק מהתושבים, עם חכשורי. התמונה הזאת היא הישג עיתונאי נהדר.

גולסטני הוא טיפוס מיוחד. יש לו ארגזים על ארגזים של קלסרים על שכונת הארגזים, והוא עוסק בייצוג תושבים כבר קרוב ל-20 שנה. הוא מכיר סיפורים על השכונה כפי שרק מעטים מכירים. הוא גם אמן בדילוג על אי אילו סתירות לוגיות בטענות של התושבים: אין עוררין על כך שכאשר נשמע דבר הפינוי תמורת דירה בשנות התשעים, פלשו אל השטח עשרות משפחות, אולי אפילו מאות. גולסטני מעדיף שלא להתייחס לנקודה הזאת.

אבל הטענות שהוא מעלה נגד הממשלה, מינהל מקרקעי ישראל ועיריית תל אביב, חזקות. נגד הריבון לכובעיו השונים הוא טוען שאינו מקיים ולו מינימום מחובותיו אל אזרחי המדינה המתגוררים בשכונה. הוא מתאר באין-ספור פרטים כיצד חכשורי הפר את תנאי המכרז ולא עמד באחרים. אך המדינה, שהיתה חייבת לשלול ממנו את הזכייה במכרז, לא עשתה כן – אפילו אחרי שחכשורי תבע את העירייה והמדינה וממילא לא עמד בלוחות הזמנים של המכרז.

גולסטני מדבר על מאבק של ייצוגים. על העובדה שבתי המשפט מכנים את תושבי השכונה "פולשים", גם את אלה שנולדו בשכונה, ובהם ילדים שהם "פולשים" מדור שלישי ורביעי. "הזהות הקולקטיבית של התושבים היא של פולשים, אז איך הם יכולים לקבל יחס צודק?" הוא שואל.

הוא מוסיף שהדיונים בין התושבים ליזם, בין התושבים למדינה, שבים ומתגלגלים אל בתי המשפט, ושהתושבים שבים ומפסידים, אבל לדבריו, ברור שאין להם סיכוי בהליכים המשפטיים, שכן מעמדם ומעמדה של הקרקע מעולם לא הוסדר. "בית המשפט אמור לפרש את החוק ולא לקבוע מי צודק". וכשמפרשים את החוק היבש, הקר, האכזרי והאדיש – התושבים אכן תמיד פולשים, וגורלם נחרץ.

"ראש העיר לא היה פה. אני מנסה להביא לכאן את מהנדס העיר כבר שנים, אבל הם לא מוכנים לדבר עם פולשים. מבחינתם, התושבים הם נגע שצריך להסיר אותו", אומר גולסטני.

אין סוף לפרטים ולפרטי הפרטים. בספירות של המינהל משנות התשעים דובר על כ-200 משפחות שזכאיות לפיצוי. חכשורי טוען שמדובר ב-450 משפחות, ושאם המדינה היתה מחשבת את מספרם נכונה, היא היתה צריכה לשלם לו. הצדק נמצא איפשהו באמצע. ממש כמו קווי התב"ע של השכונה, ששורטטו באלימות ציורית כמעט, ועוברים באדישות בתוך דירות קיימות. ומי שמחוץ לקו? אותו אף אחד לא יפצה, גם אם במקרה העירייה מתכננת למתוח כביש על ביתו.

ברגעים מסוימים, כל הסיפור נשמע מופרך כל כך שאני נזכר בפתיחה של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה": חלליות של חייזרים מכריזות באוזני תושבי כדור הארץ שהן עומדות להחריב בעוד דקות את הכוכב לצורך בניית מחלף חלל חדש. איש מהתושבים לא התנגד בוועדת התכנון, מסבירים החייזרים. אבל אז, אני ממשיך בסיור ונתקל בדירה שמתוך גגה עולה ומתנוסס עמוד חשמל. לא, אני חושב לעצמי, את זה אפילו סופר מדע בדיוני היה חושש לכתוב.

מה יעשו תושבי השכונה שהכביש המתוכנן הולך לעבור להם בסלון, אני שואל את חברי, תושב השכונה לשעבר? "עזוב", הוא אומר לי. "עשרים שנה מדברים על לבנות את ההמשך של רחוב משה דיין דרומה. לא יסללו ולא יבנו ואנשים ימשיכו לבוא לראות את הצריף של סלימה, שהכביש יעבור מעליו".

בינתיים על הגבעה, חכשורי מרצה באוזניו של כתב הטלוויזיה. "תראה לי אחד [מתושבי השכונה] שלא קיבל מה שמגיע לו במכרז! אני משלם יותר [ממה שבג"ץ פסק שיש לשלם למפונים]" הוא מכריז ומתפנה לענות לגולסטני: "המדינה לא הושיבה כאן אף אחד! המדינה לא מושיבה אנשים בלי היתר! המדינה היא לא גנגסטר!"

אולי לא היום, אבל אני לא בטוח לגבי מה שקרה כאן לפני 60 שנה.

תושבים עוברים למרגלות הגבעה. אחדים צועקים ומקללים את חכשורי. "הכל אתה לוקח," הם זועקים. תחלק לאנשים קצת, שיסתדרו." לא רחוק משם, בבניין היחיד שחכשורי בנה, עומד אדם מבוגר ומעשן סיגריות שרתון במרפסת. הוא מאלה שלקחו את ההצעה המקורית של חכשורי והתפנו לפני כמעט עשור. "עיניים גדולות", הוא מסביר לי. "אנשים יודעים שחכשורי ותשובה ירוויחו מיליארדים, ורוצים גם הם להרוויח כמה מיליונים. בגלל זה הם נשארים שם".

חכשורי ממשיך: "בניתי מעל ל-20 אלף יחידות דיור, בחיים שלי לא נתקלתי במצב כמו פה שהחמדנות של האנשים עוברת כל גבול. יש פה אנשים ותיקים שמשכירים מעל 20 יחידות דיור. הם מביאים כמעט 40 אלף משכירות. בשביל מה לו להתפנות? בשביל לקבל דירה ו-50 אלף דולר? הוא לא רוצה". תושב השכונה לשעבר מסביר לי: "30 שנה האיש הזה משכיר את הדירות האלה. הוא לא עובד כי יש לו הכנסה. איך הוא יוותר על זה? בשביל מה? בשביל דירה? איך הוא יאכיל את הילדים? 30 שנה המדינה נתנה לו לעשות מה שהוא רוצה, למה שיוותר עכשיו? בגלל שחכשורי ותשובה רוצים לעשות מיליארדים?"

"המוטו שלי הוא לא להוציא אף אחד בכוח", אומר חכשורי ומזיע בשמש הקופחת. הכתב הנהדר של ערוץ 10 מקשה עליו. "למה הכנסת לפה את תשובה?" הוא שואל. תשובה מפנה בגבעת עמל בכל הכוח.

חכשורי מושיט את ידיו לשמים, נאנח, ומסביר: "הקדוש ברוך הוא". הקדוש ברוך הוא שוקל את העניין ולא מצטרף לשיחה, ולפיכך חכשורי ממשיך: "זה התחיל ב-2006. העיכוב, חלקו זה גם אדון תשובה. חתמתי הסכם ב-2006, עד 2014 הוא לא רצה לקיים את ההסכם ולא רצה לבטל אותו".

זה ייגמר כמו בגבעת עמל? שואלים אותו.

"זה לא ייגמר כמו גבעת עמל. אחד אחד יפנו".

ולמה המדינה לא עושה את זה בעצמה? למה היא משתמשת בקבלן פרטי לעשות לה את הפינויים?

"המדינה לא היתה מצליחה לפנות גם בעוד 100 שנה. המדינה, יש שם יפי נפש, הם לא יכולים לפנות אנשים. לעיריית תל אביב יש 200 צווי הריסה, היא לא מבצעת אחד. העירייה סיכמה אתי שתפנה, אז מה אמרה המשטרה? אנחנו לא ניתן לך סיוע לפנות אנשים בלי דיור חלופי ולשלוח אנשים לרחוב. אני בינתיים עוד לא פיניתי אף אחד לרחוב. 160 משפחות פיניתי, אין אחד שיצא לרחוב".

בסוף השניים לוחצים ידיים ונפרדים מהכתב. תושב נדיב מעלה להם בקבוק מים קרים. כרגיל בגבעת עמל, עוד דו קרב נגמר בתיקו.

האחרון שנשאר על הרגליים

ובשכונה? בשכונה רוחשים הסיפורים. סיפורים על הבטחות שמבטיח הקבלן למשפחה זו ואז לאחרת, סיפורים על תושבים שבוגדים בשכניהם או פולשים לשטחים שלא להם, סיפורים על הקבלן שמצלם בסתר פגישות עם תושבים ואז מפיץ אותן בקרב חבריהם. המוני סיפורים, המוני עלילות ועלילות משנה.

שמועות מסמרות שיער על מלחמות שכנים, קללות, כישופים ואירועים מוחיים שקרו בעקבותיהם. אבל רוב התושבים מעדיפים לדבר שלא לציטוט. הייתי עד לכמה ויכוחים לוהטים במיוחד בין תושבים, שכללו קללות עסיסיות ואיומים. לרוב הם מצליחים להסות את הקולות כשהכתבים מתקרבים, אבל לא תמיד.

ובינתיים, מדרום לבניין היחיד שבנה חכשורי, תשובה מקים שלושה מגדלים חדשים. "בשלב הזה אנחנו בונים תשעה מגדלים", מסביר מנכ"ל אלעד לבאי הכנס. "אחר כך נבנה עוד עשרות".

הכתבה המלאה על שכונות דרום ת"א תשודר ב"המגזין" עם אושרת קוטלר, שבת הקרובה ב-20:00 בערוץ 10