איור: עובדיה בנישו
"במשך שלוש שנים בצבא אתה מדבר על יום השחרור, ועל מה תעשה כשהוא יגיע. אתה רגיל להיות במצב המתנה, אבל פתאום, ברגע השחרור, השאלות בנוגע לעתיד הופכות להיות אמיתיות ולא היפותטיות", מספר מיכאל (שם בדוי), בן 21, שהשתחרר לפני חצי שנה מיחידת מודיעין מובחרת. מיכאל הוא בחור חסון עם קול עבה ומשרה מכניסה בהיי טק, נתונים שמסווים את העובדה כי עד לפני שלושה חודשים התמודד עם דיכאון שליווה את היציאה מהתלות הצבאית לחיי אזרחות.
הרגע בו נגזרת תעודת החוגר לשניים ביום השחרור מצה"ל נתפס כרגע בו אמורה להישמע אנחת רווחה קולקטיבית של משוחררים טריים; כמו אסיר שמנתץ את כבליו, עשרות אלפי חיילים גוזרים את התעודה שסימנה את מעמדם הכפוף לפקודות משך שנים, ומתחילים לפסוע בדרך חדשה. רוב המשתחררים מצליחים להתגבר על הקשיים שמזדמנים עם הלא נודע עם מכה קלה בכנף בלבד, כשהם מחפשים עבודה זמנית או מטיילים בחו"ל. אך לצד ההזדמנות הגדולה לחופש, מתגלים האתגרים החדשים של החיים, ועבור מאות צעירים שמשתחררים מדי שנה, המכה הקלה עלולה להידרדר להתמודדות עם דיכאון קליני.
"השאלות על העתיד הכניסו אותי למצוקה, כיוון שעד הצבא לא קיבלתי שום החלטה מהותית בחיים. אחרי השחרור, עברתי ממצב בו לא בחרתי כלום בחיי, למצב שבו אני חייב לבחור הכל – וזו הכאפה של השחרור", מתאר מיכאל. עבור המרואיינים שפגשתי, צעירים שהשתחררו בשנים האחרונות והתמודדו עם דיכאון לאחר שחרור – לעתים למשך פרק זמן קצר ולעתים למשך תקופות ממושכות – "כאפת השחרור" המטפורית מצליחה להסביר מדוע דיכאון כה עמוק מתפרץ אחרי חוויה שנתפסת על ידי החברה כמשמחת.
כשהשחרור אינו משחרר
"אין לי ספק שהדיכאון שחוויתי אחרי השחרור, לא היה מתרחש אילולא דברים שקרו לי בצבא", מספר אהרן (שם בדוי), בן 30, שבמהלך השנים שלאחר השחרור, התמודד עם דיכאון קליני. "אלה דברים שהעדפתי להדחיק בזמן השירות, וכשהם התפרצו באזרחות – הנצרה שוחררה". אני פוגש את אהרן בדירת השותפים בה הוא מתגורר ברמת גן. לפני שאנחנו מתיישבים לשיחה, הוא מקבל את פניי בחיוך רחב, אך אני מזהה חשש מפני חשיפה ושיתוף, אולי מפני שזו הפעם הראשונה בה הוא מעז לחלוק את סיפורו עם אדם מחוץ למעגל המשפחה והחברים הקרובים, או בעל סמכות טיפולית.
אהרן מספר לי שהשירות הצבאי שלו זימן לו רק סבל, וכבר אז החל לפתח תסמיני דיכאון. "אני זוכר שבתחילת השירות אמרתי לעצמי שלא בטוח שאצא מזה חי – כי אולי אדפוק לעצמי כדור בראש", הוא אומר. רק לאחר השחרור הבין אהרן את מצבו, שכן במהלך השירות העדיף לא לפנות לפסיכיאטר מחשש שיאושפז. אהרן חשב לתומו שהדיכאון הוא תוצאת השירות הצבאי, ומשזה ייגמר – גם הדיכאון ייגמר, אך כשהשתחרר, התבדה. אם במהלך השירות נאחז אהרן בתקווה שמצבו ישתנה עם השחרור, לאחר השחרור כבר לא היה לו לאן לברוח.
צילום: אתר צה"ל
את "האישור הרשמי" לכך שהוא סובל מדיכאון קיבל אהרן ב-2008, עם שחרורו מהשירות. "כשהשתחררתי מהצבא, קיבלתי מרשם לתרופות נוגדות דיכאון ולא התמדתי בשימוש בתרופה. אני חושב שאם אז הייתי מקפיד להשתמש בהן הייתי במצב הרבה יותר טוב היום", הוא מספר. הסטריאוטיפ החברתי על דיכאון והסובלים ממנו מנע מאהרן לשתף את סביבתו במטען הרגשי שהוא סוחב, ולקבל תמיכה. "החשש הכי גדול שלי לפני המפגש איתך היה שתשפוט אותי", הוא אומר לי, "פחדתי שאקבל ממך מבטים שאומרים, וואלה, אתה מוזר. החברה שלנו מאד ביקורתית, והתפיסה הרווחת היא שאם אדם נמצא בדיכאון, אז הוא הגיע לשם מכיוון שעשה בחירה לא נכונה בחיים. לא הצלחתי להיות אמפתי כלפי עצמי כי לא זכיתי לאמפתיה מהחברה".
מיכאל אמנם לא פיתח דיכאון בזמן השירות, אך גם הוא, בדומה לאהרן, פיתח תקוות ליום שאחרי, וברגע האמת, נתקל במציאות לא פשוטה: "כשהשתחררתי מהצבא, נאחזתי בבית אמי בכל מחיר, מכיוון שרציתי לחזור למקום היחיד בעולם שהיווה עבורי מרחב בטוח. הבעיה היא, שהמרחב הבטוח הזה מהווה חרב פיפיות: בגלל שנאחזתי בו, לא היה לי אומץ לצאת ולבדוק מה קורה מסביב, בשאר העולם. פיתחתי פחד מכל מה שהוא לא המרחב הבטוח, והייתי אבוד מאד".
מיכאל מרבה לציין שהוא מחזיק בנתונים שהחייל המשוחרר הטיפוסי רק יכול לחלום עליהם; עם הכשרה מקצועית באבטחת מידע, מיכאל לא התקשה לקבל זימונים לראיונות עבודה למשרות נחשקות. אך דווקא כשקיבל הצעות עבודה חלומיות, התפרץ הדיכאון. "היה יום שבו קיבלתי שלוש הצעות מדהימות, אחד מהמקומות רצה לקבוע איתי כבר לאותו שבוע כדי לסגור עניינים", הוא מספר. "אבל שיקרתי להם ואמרתי שאני נוסע לחו"ל לשלושה שבועות, בזמן שכלל לא הייתה נסיעה כזאת. שיקרתי כי פחדתי לצאת פיזית מהבית, מהמרחב הבטוח שלי".
הרבה חיילים משוחררים היו עטים במקומך על ההצעה
"נכון, וזה באמת מגוחך – למה שגבר בן 21 יפחד לצאת מהבית?" תוהה מיכאל. "הרי הולך לי טוב בראיונות עבודה, וקיבלתי את הצעת חיי, אבל שיקרתי כי כל מה שהתקיים מחוץ לבית הפחיד אותי. כשאני חושב על זה בהיגיון עכשיו, אני מבין שיכולתי להתמודד עם הכל, ועם זאת, אז לא הצלחתי".
חוסר אונים נרכש
"בניגוד לתפיסה הרווחת שגורסת ששירות צבאי הוא תהליך מבגר ומפתח, פעמים רבות השירות הצבאי הסטנדרטי הוא שירות שכופה רגרסיה אישיותית", מסביר הפסיכולוג איתן טמיר, מנהל ומייסד המכון הפסיכותרפי טמיר שבתל אביב, "ג'ובניק שמגיע בכל יום לקריה וחי עם נקודות השקה מסוימות לעולם האזרחות, מגיע מוכן יותר ליום השחרור מלוחם בגולני, או מאדם שמשרת ביחידה מובחרת ומבודדת. חיילים שחוו ניתוק מהאזרחות במהלך השירות, אמנם מבצעים לעתים משימות שדורשות יותר מאמץ וסיבולת, אך הם מפתחים תלות בעולם טוטאלי ומנותק שבתוכו הם בורג בתוך המערכת. המערכת הצבאית מחזקת חוסר אונים נרכש, וחוסר האונים הזה הוא המנבא המרכזי לדיכאון".
"כשהייתי בן 7, אבא שלי מת וגדלתי כבן יחיד", מספר מיכאל, "ידעתי כל חיי שזה רק אני ואמא שלי, ושתמיד יהיה לי לאן לחזור, אבל בצבא עקרו אותי משם". הצבא אמנם הכשיר את מיכאל מבחינה מקצועית, אך בודד אותו מחייו כפי שהכיר אותם עד הגיוס. "מגיעות אלינו מאות פניות בשנה מחיילים משוחררים, רבים מהם עם סימפטומים של דיכאון, לצד הפרעות אחרות," מסביר טמיר. "היה לי מטופל שבשל בעיית ראייה שלא טופלה לאורך זמן רב בצבא, חווה מצוקה גדולה, שהתפתחה בגיל 22 לדיכאון".
גם הבועתיות של השירות הטראומטי של אהרן תרמה לעיצוב דיכאונו, שהחמיר לאחר שפשט את מדיו. "הצבא צריך כוח אדם זול, ונורא נוח לו לזרוק אנשים בתנאים מאד קשים ואז לזרוק אותם בחזרה לאזרחות", הוא אומר. בניגוד לחיי האזרחות, השירות השוחק אפשר לאהרן להדחיק את התסמינים שהוגדרו מאוחר יותר כדיכאוניים. "בצבא, כל עוד אתה מתפקד בצורה תקינה מול אנשים, אף אחד לא ייקח אותך לשיחה וישאל אותך אם הכל בסדר. אפשר גם לעבור מבסיס אחד לאחר ודברים יסתדרו", הוא מסביר, "לעומת זאת, באזרחות אין לאן לברוח – פיטרו אותי מהעבודה כי רציתי לעבור לתפקיד אחר, וזה גרר הידרדרות, חוסר יכולת ליהנות משום דבר ורצון מתמיד לישון".
"כולם מניחים שאם החייל שירת שלוש שנים, אז יש לו מיומנות ובגרות כזאת או אחרת שתעזור לו להתמודד עם המעבר", ממשיך את הדברים רס"ן במיל. עארף עלי, קב"ן לשעבר בחיל החינוך וכיום מנהל עמותת ער"ן בכרמיאל, "אם ההנחה הזו נכונה או לא – זה משהו ששווה לחקור. הצבא יצטרך את האנשים האלה כחיילי מילואים, והוא יורה לעצמו ברגליים כשהוא לא משקיע מספיק על מנת להבטיח שחיילים שנקלעו לקשיים או דיכאון לא יעזבו אותו בהמשך. כל חייל שלא יעשה מילואים בעתיד הוא הפסד".
צילום: אתר צה"ל
אחד המילואימניקים שצה"ל הפסיד הוא אהרן, שהצליח להיחלץ בעור שיניו מהמשך שירות שעשוי היה להיות קטלני עבורו. "קבעו לי להיפגש עם קב"ן, ופחדתי שלא אתעורר בבוקר לפגישה, ולכן לא ישנתי כל הלילה לפני", הוא מספר, "בגלל שהייתי עייף ומותש, נרדמתי בבוקר והברזתי מהפגישה. למזלי, לא ששו לקרוא לי למילואים כי מפקד הגף שלי קלט שמצבי הנפשי לא טוב ושלא כדאי להכניס אותי ללחץ גדול. הוא היה בין היחידים בצבא שהבינו אותי".
מדוכאים בסתר
ההסתגרות של מיכאל בביתו והתחמקותו מהצעות העבודה, עשויות אולי להסביר מדוע חיילים משוחררים רבים שנקלעים למצב דומה אינם זוכים לתשומת לב, שכן הם "נעלמים" מעין הציבור. חיפוש מהיר של המילים "דיכאון בזמן הצבא" בגוגל מעלה שלל כתבות בנושא ממדיות מגוונות, מאמרים פסיכולוגיים ודיונים אינסופיים בפורומים. חיפוש המילים "דיכאון אחרי הצבא", לעומת זאת, מעלה תוצאות דלות ביותר: למעט שיחות במספר מצומצם של פורומים ואזכור שאינו מרחיב על הנושא באתר "שבוז", אין כל התייחסות תקשורתית רצינית לתופעה. לטענת טמיר, פער זה נובע ממנגנון הכחשה חברתי. "קשה לנו לקבל שאנחנו משחררים בני 21 שנכנסים לדיכאון, מכיוון שזה אומר עלינו משהו. זה אומר שכחברה, פיתחנו נורמה של שירות חובה, שמחזק אצל הילדים של כולנו את החלקים התלותיים שלהם ומקשה מאד על חייהם המנטאליים בהמשך".
קרוביו של אהרן התקשו לקבל את מצבו ולהעניק לו יד תומכת. "לפני עשור הייתה פחות מודעות לדברים האלה, וגם כשניסיתי להתייעץ עם המשפחה לא הייתה להם דרך מקצועית לעזור לי", הוא מספר, "הם ייעצו לי ללכת לים או לתת לזה לעבור מעצמו. החברה שלנו לא ערוכה להתמודד עם בעיות מהסוג הזה". טמיר מעיד שתשומת הלב המועטה שניתנת לתופעה, מונע מאיתנו ללמוד את היקפה. "אנחנו אמנם המכון הפסיכותרפי הגדול מסוגו בארץ", הוא אומר, "אך יש עוד מכונים, כך שאם אנחנו לבדנו מקבלים מאות פניות בשנה, זו תופעה שקיימת ודורשת טיפול".
מצולק מהשירות הצבאי ומאוכזב מחוסר יכולתה של משפחתו לסייע לו בהתמודדות עם הדיכאון, ניסה אהרן להבין את מצבו ופנה לעיסוק באקטיביזם בנושאים כלכליים וחברתיים. לטענתו, היו אלה המצוקות האישיות שהובילו אותו לאמץ תפיסה פוליטית ביקורתית כלפי תחלואי החברה. "היה לי המון כעס כלפי החברה אחרי השירות. האמנתי שהסיבה שאני סובל נעוצה בשיטה החברתית, ולא בהכרח במצב האישי שלי. כמובן שלא הרבה חושבים כך, אבל אני חשבתי ששיפור במצבי האישי יקרה רק בהתאם לשינוי חברתי בקנה מידה גדול". אבל במהרה גילה אהרן שלצד התפיסות האלה, אין לו ברירה אלא לקחת אחריות אישית על מצבו כדי להחלים. "אימצתי אידיאולוגיה שהלכה בד בבד עם מנגנון הדחקה", הוא מסביר, "נתליתי בהאשמות כלפי החברה ולא יכולתי להסתכל על עצמי ולקחת אחריות".
אהרן ומיכאל התמודדו עם הדיכאון שלהם תוך הסתרתו מהסביבה, אך לבסוף הצליחו להתגבר ולהמשיך בחייהם. אהרן עובד כיום כמדריך מערכות מידע, עבודה עם עיסוק במספרים ונתונים, שדורשת ריכוז גבוה, עמידה בלחצים ויכולות בן-אישיות גבוהות כדי להתחבר עם החניכים. בנוסף הוא הגיע לטיפול פסיכולוגי בו התמיד, והחל להתגבר על החרדה החברתית באמצעות הרצאות ודיבור מול קהל ופיתוח פתיחות. "אני נותן הרצאות בפאבים בנושאי כלכלה ומדינה, ומנסה לבנות את עצמי על בסיס הדבר הזה. זה משקף את התחביב העיקרי שלי, לקרוא על היסטוריה וכלכלה," הוא מספר, "בשנים האחרונות גם התחלתי לשתף יותר במטענים הרגשיים שלי, והאנשים שהפכו לחבריי הם אלה שעברו חוויות דומות – אנשים מופנמים ורגישים. אני חושב שהחברה שלנו תהיה במקום הרבה יותר טוב אם היא תתבסס על שיתוף – זה מעודד שאפשר להגיד לבוס או לחבר 'פגעת בי', זה טוב לכל הצדדים".
בעבור מיכאל, המסגרת החדשה אליה נכנס לפני שלושה חודשים הייתה קריטית ליציאה מהבית אל המרחב שתפס כמאיים מאז השחרור. "התחלתי לשחק פוטבול בקבוצה מקצועית. זה מתאים לי כי אף פעם לא הייתי בחור רזה מדי," הוא צוחק, "הגעתי לזה לגמרי במקרה, כשמישהו שהיה איתי בצבא המליץ לי להתנסות ובשבילי זו הייתה יציאה הדרגתית ובריאה מהבית." המפגש עם הספורט האמריקאי אפשר למיכאל לחוות באופן חיובי מצב חברתי עם אופי אחר מהמציאות היומיומית שהקיפה אותו: "כשהייתי משחק, הרגשתי שאני באקס-טריטוריה, בעולם אחר לחלוטין. בתפקיד שלי אני מתנגש באנשים ועושה דברים מטורפים בלי להיפגע, זה מאפשר לי להתנתק זמנית מהמציאות, וזה מאד מספק".
צה"ל יכול למנוע, אבל למה להתאמץ?
בדומה לתחומים אחרים ברפואה, בהם ניתן להעריך אילו קבוצות נמצאות בסיכון גבוה יותר ללקות במחלה מסוימת, כך גם בבריאות הנפש ניתן לראות מאפיינים קודמים שעלולים לבשר על דיכאון פוטנציאלי. "יש יכולת לנבא מה ה"חוליות החלשות" של חייל מסוים, אלה שעשויות להוביל לדיכאון", אומר רס"ן עלי, "מי שיתקשה לעשות את המעבר מהצבא לאזרחות ויפתח דיכאון קליני, בדרך כלל חווה קשיים במעברים קודמים, או פתולוגיה אחרת שאפיינה אותו בילדות".
חיילי צנחנים באזור חברון, 2014. צילום: דובר צה"ל
אבחון רפואי מדויק של המצב יכולה לסייע לטיפול במצב. "חשוב לעשות הבחנה בין משבר נורמטיבי לבין דיכאון קליני", מסביר רס"ן עלי, "המשבר סביב המעבר מהצבא לאזרחות הוא אמנם אופייני לגיל הזה, אך בעוד שישנם חיילים שיסתגלו תוך מספר שבועות למצב החדש, יש חיילים שלא מצליחים להתאושש מההלם, שיכול להתפתח עד כדי דיכאון. בשונה ממשבר רגיל, מי שסובל מדיכאון יפתח סימפטומים של הזנחה עצמית, ייאוש ורגשות אשם. כמו כן יהיו קשיי שינה, שינויים בתיאבון, מצב רוח ירוד ולעתים גם מחשבות אובדניות", הוא מפרט, "גם שימוש באלכוהול ובסמים כאמצעי בריחה הן תופעות שדרכן נוכל לזהות את האנשים עם הדיכאון. חלק מהתופעות יכולות להיות מושפעות מחוויות טראומתיות מתקופת השירות".
אם דיכאון אחרי השחרור עשוי לנבוע מהשירות הצבאי, וניתן להעריך את סיכויי התפרצותו, אילו פתרונות מעשיים יכול הצבא לספק כדי לשנות את המצב? "צה"ל צריך לבצע הכנה להורים שקולטים לביתם חייל לאחר שחרור – כיום ההורים לא ערוכים למעבר ולשינוי מחייל שהיה בצבא לבחור צעיר שחוזר אליהם הביתה", אומר רס"ן עלי.
ההכנה שמעניק צה"ל כיום מתמקדת בכנסי משתחררים המוניים אליהם מוזמנים החיילים בלבד, לשמוע על זכויותיהם כמשוחררים ולעשות נטוורקינג ראשוני עם מקומות עבודה או מוסדות לימודיים. לא פעם הושמעו נגד כנסים אלה טענות שמטילות ספק ברלוונטיות שלהם לחיי השגרה של המשתחררים ובהיעדר ההתייחסות לעולמם הפנימי של המשתחררים. "אני עברתי תהליך שחרור מהצבא שלא רבים עוברים, שרק מי שמשרת ביחידות מובחרות זוכה לו, ועדיין אני מרגיש שלא קיבלתי מספיק מהתהליך הזה", מזדהה מיכאל, "מלמדים אותך על ביטוח לאומי, אבל יש דרכים הרבה יותר יעילות לעזור לאדם להבין שמעכשיו הוא עומד לקבל את כל ההחלטות בחיים שלו בעצמו". רס"ן עלי מסכים. "הטיפול צריך להיות גם בדגש על הפרט. קטונתי מלתת עצות לאנשי ממד"ה (מחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל, א.ט.), אבל אני חושב שכדאי לעבוד עם המשתחררים בקבוצות קטנות עם מנחים פסיכולוגיים שידברו איתם על כל המשמעויות של המעבר", הוא אומר.
טמיר לא מביע אופטימיות בנוגע למהלכים כאלה בעתיד הקרוב. "אני לא רואה שיש לצבא את המוטיבציה לעשות שינוי, מכיוון שהחיילים שלוקים בדיכאון כבר לא באחריותו", הוא מסביר, "יש אינטרס לשמור על הפרה הקדושה הזאת של הצבא ועל המותג הצה"לי, שמונעים מהצבא לטפל. מדובר גם בטיפוח ההרתעה – צה"ל לא רוצה שיצטייר שיש פה "חיילי שוקולד" מול האויבים שלנו".
החיילים הישראלים כנראה לא יקבלו את המענה הנפשי להם הם זקוקים לאחר השחרור בעתיד הנראה לעין, אך אהרן מאמין שאפשר גם אחרת. "כשהדרכתי חיילים במסגרת העבודה, הבחנתי במבטים בעיניים שלהם, רואים שמשהו שם לא בסדר. כשביקשתי מהם לגשת ללוח ולכתוב משהו, חלקם מעדו או גמגמו, אפשר לראות שהשירות שרט אותם", הוא מספר, "לעומת זאת, ראיתי לא מזמן תכנית ב-BBC, בה חיילים בריטים דיברו על הקשיים שלהם באופן פתוח, וכמעט בכיתי כי רציתי להיות שם כדי שיקשיבו לי בפתיחות ולא בשיפוטיות".
מיכאל, לעומת זאת, מעדיף להתמקד בעתיד ובטיפוח היכולת שלו להסתגל למצבים משתנים. "ווינר אמיתי לא מפחד משינויים", הוא אומר, "אני מנסה בכל כוחי למנוע מהפחד משינוי להוות גורם משפיע בהחלטות שלי. אני מפעיל כוח נגד הדיכאון, ואני מרגיש שכל האופציות פתוחות". עם זאת, כמו אהרן, הוא מאמין שרק סביבה תומכת יכולה להוות פתרון. "כשאתם אבודים ובודדים, הדיכאון הוא אינסופי. אבל כשאתם בסביבה תומכת ורגועה, גם אם יש לכם התפרצות של דיכאון, הכל בסדר. כל מי שעושה צעד לכיוון הזה – יש לו עוד מיליון הזדמנויות בחיים".