איור: דניאלה שניצר
על דלת הכניסה לאגף החינוך בכלא מג"ן – מרכז גוף ונפש של שירות בתי-הסהר, מודבקת דמותו של דונאלד-דאק. המסדרונות שמובילים לאגף מכוסים בציורים צבעוניים בצבעי פנדה, וכיתת הלימוד מלאה בכרזות אופטימיות ומוביילים מנייר. ליד הכתה נמצאת פינת החי – חדר לא גדול, מלא בכלובים של ארנבים, מכרסמים ולטאות. "זאת שוּשה", מצביעה רב כלאי שולי מרקו, ראש תחום חינוך בניצן ומג"ן, על חמוסה פרוותית ומתוקה במיוחד. "שושה הרוצחת".
באחד הימים, מתברר, מישהו שכח לסגור את דלת הכלוב שלה. "היא יצאה ורצחה את אחד האוגרים", מספרת מרקו. "האסירים לא האמינו, במשך כמה ימים הם הסתובבו פה וקראו 'שושה את רוצחת', 'מה עשית?""
"כל החיות פה הן כאלו שזקוקות לטיפול – בדיוק כמוהם", ממשיכה מרקו. "דווקא הם, האוכלוסייה החוסה שבדרך כלל מטופלת, הם המטפלים, האחראים. הם צריכים לדאוג להן לאוכל, לניקיון. היו לנו פה עכברים, שהם חיות מאוד דחויות, עם סטיגמה – קצת כמוהם. החיות זקוקות ליותר טיפול דווקא בגלל שהן כלואות, ודרכן עולים כל מיני תכנים. לאוכלוסייה הזאת קשה להתבטא, וזה עוזר – זה בדיוק החיים שלהם, להיות כלוא".
מחוץ לפינת החי אחד האסירים מדקלם: "אלימות, אלימות – זה לא שפה ולא רשות / אלימות, אלימות – זה כעס והתייבשות". "הוא המשורר שלנו", מספרת מרקו. "יש לו מחברת, ובכל סיום של מחזור לימודים הוא כותב לנו שירים".
"הרבה מהם הם כמו ילדים קטנים, אני לא יודע איך אנשים מסתדרים איתם בחוץ". הכניסה לאגף חינוך בכלא מג"ן. צילומים: נגה ברגר
ב', אסיר אחר באגף, מרצה את המאסר השישי שלו. באפריל האחרון השתחרר, ובלי מסגרת מתאימה, מצא את עצמו חוזר לכלא כעבור חצי שנה בגלל עבירות סמים. "קשה לי להיות עם אסירים, הלב שלי לא מאפשר לי. לפעמים אני נשבר, כי האופי שלי מתפרק. אם יש טיפוס כמוני, שקשה לו, לוקחים לו את הסיגריות, את הבגדים, אז קשה לו להיות באגפים הרגילים. ב'מג"ן' יותר טוב לאסירים שקשה להם להתמודד. יש פה אוזן קשבת, תמיכה מלאה. יש למי לפנות בשעת צרה".
"בשב"ס יש מתקני כליאה שנותנים מענה לאוכלוסיות מיוחדות, במקרה הזה – אוכלוסייה של פגועי נפש, אנשים חלשים שרמת התפקוד שלהם נמוכה", אומרת רב-כלאי טובה הלפמן, עד לאחרונה ראשת תחום טיפול ושיקום של כלא ניצן, שתחתיו שוכן מג"ן. "אלו אנשים שכדי לקום בבוקר צריכים שמישהו יעיר אותם באופן אישי, ואם המיטה מסודרת הם יקבלו שמפו במתנה. אם את תשימי אותם באגף רגיל יתקפו אותם, ינצלו אותם, וסיכוי טוב שהם יתקפו בחזרה. במג"ן הם מתייצבים יחסית מהר, אבל כשהם עומדים להשתחרר, הם מגלים שאין בעצם שום דבר בקהילה שערוך לקראתם. אז אחרי כמה זמן הם חוזרים".
למה הם בכלא? חשבתי שכשאדם עם בעיה נפשית נשפט, הוא נשלח לטיפול.
הלפמן: "כל מי שמגיע אלינו נמצא כשיר לעמוד לדין על ידי בית-המשפט. כלומר, נקבע שבזמן ביצוע העבירה הם הבחינו בין טוב לרע, וידעו שמה שהם עושים הוא אסור. הרי רוב פגועי הנפש לא מבצעים פשעים. אלינו מגיעים אלו שבקצה, עם שילוב של עבריינות ומחלה נפשית".
תחלואה כפולה
בכלא מג"ן שוהים 94 אסירים פגועי נפש, רובם המוחלט מאובחנים כסכיזופרניים, ורבים מאוד מהם סוחבים גם רקע של התמכרות לאלכוהול או לסמים – "תחלואה כפולה" בז'רגון המקצועי. האסירים במקום מקבלים טיפול פסיכיאטרי, לצד יחס מותאם שכולל חינוך מיוחד וצוות סוהרים שעבר הכשרה ייעודית.
"אחד הדברים המרכזיים שאנחנו עומדים עליו כאן הוא התפקוד", מספרת מרקו. "סדר יום הוא דבר הכרחי, כי דפוס ההתנהגות שלהם בחוץ הוא להתנתק – להיכנס לפינה שלהם, להישאר לישון, לא לזוז מהטלוויזיה. כדי לעודד אימוץ של כישורי חיים בסיסיים – לבישת בגדים נקיים, צחצוח שיניים, מקלחת, ניקוי החדר – אנחנו עובדים בכלכלת אסימונים, שמזכה אותם בפרסים שימושיים – שמפו, גופיה חדשה. ההתייחסות שונה מזו של האגפים הרגילים – מכילה יותר, רגישה יותר, מתחשבת יותר".
"זו אוכלוסייה שאין לה כך-כך פה, והיא נופלת בין הכיסאות". "שושה הרוצחת", החמוסה של האגף
ט' הוא אסיר מכלא אחר, שמשמש במג"ן כ"תומך" – אסיר ותיק שעוזר לדיירים במג"ן בחיי היומיום, מהשתלבות ותקשורת עם הצוות המקצועי, ועד עזרה בשמירה על היגיינה אישית. הוא בן 50, מרצה מאסר חמישי. "כמעט את כל החיים שלי ביליתי בכלא, גדלתי בכלא. אני יושב 20 שנה כמעט". אחרי שעבר גמילה, הוצע לו לשמש כתומך במג"ן. "לא ידעתי אם זה מתאים לי. עניין הנתינה, ולעזור למישהו אחר, ואוזן קשבת ואכפתיות – בעבר זה לא דיבר אליי. אפילו לילדים שלי, לא היה לי אכפת מהם".
"אלו אנשים מאוד תלותיים", הוא מסביר בטון עדין. "צריך להעיר אותם, לדאוג שיקבלו את הטיפול שלהם בבוקר, ואז היגיינה מכל הסוגים – תספורת, גילוחים, מקלחות, מכבסה. כמה שיכולים לתת, באמת. ובעצם זה עזר לי. זה כמו טיפול עם עצמי. אני מרגיש שאני נותן ויכול לתת. בחוץ, עם המשפחה שלי, לא הרגשתי מה שאני מרגיש כאן, את הסיפוק והשמחה שקיבלתי. זה עושה לי טוב".
אחד האסירים ניגש אלינו, "מאוד כיף לי לשבת ולדבר עם התומכים שלי", הוא מספר. "הם עוזרים לי המון. הם כמו אמא ואבא שלי פה". השפה הילדותית שלו, שמאפיינת את רוב דיירי המחלקה הסגורה, בולטת במיוחד מול המחשבה על הנסיבות בגינן נשלח למאסר של 12 שנים.
"אם אין מי שיחזיק אותם, 99.9 אחוז מהם חוזרים"
ד' בן 45. זו הפעם התשיעית שהוא בכלא. רוב המאסרים שריצה היו קצרים, האחרון שבהם נגמר בשנת 2012. חלק מהמאסרים העביר במג"ן, חלק באגפים אחרים. "שם יש בלאגן. עשרה בחדר, אני לא יכול. פה יש עוד אחד בחדר. יותר קל פה". אם הייתה לו עזרה בחוץ, הוא אומר, היה לו קל יותר לא לחזור לכלא. אבל לא נמצאה לו מסגרת מתאימה. כשישתחרר מהמאסר הנוכחי, הוא יהיה בן מעל 60.
"רוב החבר'ה פה הם כאלה שיוצאים וחוזרים למאסר", אומר התומך ט'. "אני פה חצי שנה, ויש אחד שהשתחרר שבועיים אחרי שהגעתי וכבר חזר עוד פעם".
למה זה קורה?
"אנשים אומרים 'טוב לי כאן'. הם מרגישים שיש מישהו שדואג, רוצים את תשומת הלב. הם רוצים לחיות, אבל לכל אחד יש את המחלה שלו, והיא לא נגמרת כאן. הם צריכים המשכיות בחוץ, וזה אין. אין קהילה, מי שיקבל אותם".
מה אתה אומר למי שעומד בפני שחרור?
ט': "אני בחוסר אונים. הוא יחזור, כי אין מי שיקבל אותו. אנחנו רוצים לשמוע עליהם שהצליחו, שהסתדרו. לצערנו אין מישהו בחוץ שימשיך את העבודה. אם אין מי שיחזיק אותם, 99.9 אחוז מהם חוזרים. נדיר מאוד שמישהו מתקבל למסגרת המשך. הרבה מהם הם כמו ילדים קטנים, אני לא יודע איך אנשים מסתדרים איתם בחוץ. צריך סבלנות".
לא פה ולא שם: אסירים פגועי נפש נופלים בין ההגדרות
על דבריו של ט' יחתמו כנראה כל הגורמים שבאים במגע עם דיירי מג"ן – שב"ס, הרשות לשיקום האסיר (רש"א) והסנגוריה הציבורית. כולם מצביעים על מחסור אקוטי באפיקים שיקומיים מתאימים לאחר השחרור. בהיעדר מעקב פסיכיאטרי ומסגרות טיפוליות מתאימות בחוץ, שיעור החזרה לעבריינות ולכליאה ימשיך להרקיע שחקים בקרבם. "זו הדלת המסתובבת", הם אומרים שוב ושוב, לרוב בליווי אנחה.
המנדט על בניית תכניות שיקום לאסירים שייך לרשות לשיקום האסיר. באגפים הרגילים של שב"ס, האסירים יכולים להשתתף בקבוצות טיפוליות בהתאם לאופי העבירה, ובהן הם אמורים לרכוש את הכלים והתובנות הקריטיים לתהליך השיקום. לקראת השליש האחרון של המאסר נפגש נציג רש"א עם האסיר, ובונה תכנית שיקום אשר מוגשת לוועדת השחרורים. אם התכנית מאושרת, האסיר משוחרר תחת פיקוח. אם יחרוג מתנאי השיקום, הוא יושב למאסר לריצוי השליש האחרון.
אבל מסגרות שיקום האסיר הרגילות לא מתאימות למאפיינים הייחודיים של אוכלוסיית פגועי הנפש. הם זקוקים בראש ובראשונה לטיפול בתחלואה הנפשית ממנה הם סובלים, ולכן המענה עבורם מסתמך על שירותי בריאות הנפש של משרד הבריאות, מסביר ד"ר אריאל אבקסיס, המפקח הארצי ברש"א ולשעבר נציג הרשות בכלא מג"ן.
"אם את תשימי אותם באגף רגיל יתקפו אותם, ינצלו אותם". רב-כלאי טובה הלפמן
פגועי נפש בישראל זכאים לסל שיקום של משרד הבריאות, שמציע מסגרות ושירותי שיקום בתחומים כמו דיור, תעסוקה, בריאות והשכלה. בשנים האחרונות התאמצו רש"א ושב"ס לאפשר גם לאסירים לקבל את הסל. ההישג המרכזי נרשם בכניסת וועדת סל שיקום לכלא מג"ן, בה מתקיימים הדיונים בבקשות האסירים. אף שרבים מהם עומדים בתנאי הסף המוצהר של הוועדה – 40% נכות נפשית – רובם לא זוכים לקבל את שירותי הסל. בשנים ב-2016, שיעור הזכאים לסל מבין האסירים שעמדו לפני וועדת שחרורים או שחרור מלא עמד על 40% בלבד.
ברש"א ובשב"ס מסבירים שהבעיה המשמעותית בחלוקת סל השיקום היא היעדר מסגרות מתאימות. אם הם לא עצמאיים מספיק כדי להשתתף במסגרות ה"רגילות" של רש"א, בהן הם חשופים גם לאלימות וניצול בידי אסירים משוחררים אחרים – במסגרות של משרד הבריאות הם אלו שמהווים את האיום. "זו אוכלוסייה שאין לה כך-כך פה, והיא נופלת בין הכיסאות", אומר אבקסיס. "אוכלוסייה מורכבת בהרבה מזו שנמצאת במסגרות של משרד הבריאות, ורובן לא יודעות איך להתמודד עם המאפיינים שלה".
"כשאחד מהם מגיע לוועדה ומספר מה הוא רוצה, חברי הוועדה מתחילים לחשוב: 'נשים אותו בהוסטל מעורב של גברים ונשים? נשים אותו בהוסטל שנמצא בשכונת מגורים? אבל הוא הרביץ נורא חזק להורים שלו לפני שלוש שנים, לכן הוא נכנס לכלא'", מסבירה הלפמן. "החרדה משתקת, ויש צורך למצוא פתרון שישלב כמה גופים – משרד הבריאות, ביטוח לאומי, הרווחה, הרשות למלחמה בסמים".
קושי בסיסי במתן סל שיקום נובע ממחסור בהוסטלים המתאימים לבעלי תחלואה כפולה, מסבירה לילך אלמוג, יועצת מג"ן ברש"א. 80% מהאסירים שפגשה ב-2016 אובחנו כסובלים מסכיזופרניה והתמכרות, אבל בישראל פועלים כיום רק שני הוסטלים ייעודיים. שניהם, באופן קבוע, בתפוסה מלאה.
"בחוץ אין מי שמפקח ומסייע, בודק אם יש להם בכלל מקום מגורים". תומכים בכלא מג"ן
"גם כשמשרד הבריאות נותן את סל השיקום, ומאשר שילוב בהוסטלים – מנהלי המסגרות עצמם חוששים לקבל אותם, והתוצאה היא אותה תוצאה", אומרת אלמוג. הפתרון המועדף על אנשי רש"א הוא פתיחת הוסטל המיועד לסובלים מתחלואה כפולה, שבו צוות הטיפול הנפשי יתוגבר על-ידי נציגים מטעמם, שיטמיעו את הידע המקצועי אודות שיקום אסירים.
"להבדיל מאסירים רגילים שמגיעים למסגרת מעבר לפרק זמן קצוב, וחוזרים ומשתלבים בקהילה בהדרגה, בקרב הקבוצה הזאת יש כאלו שזקוקים לפתרונות קבע, מסגרת שהיא כמו בית לחיים", מוסיף אבקסיס.
דנה גרייף, היועצת השיקומית של מחוז מרכז בסנגוריה הציבורית, מסבירה שהבעיות בתהליך מתחילות עוד קודם: "את צריכה להיות מוכרת על-ידי ביטוח לאומי כבעלת 40% אחוזי נכות נפשית, אבל הרבה אנשים שמתמודדים עם מחלת נפש בכלל לא פנו לביטוח לאומי. גם לאנשים שלא מתמודדים עם מחלת נפש קשה להתנהל מול ביטוח לאומי, אז על אחת כמה וכמה עבור המתמודדים. כשאני מנסה להסדיר את המצב מול ביטוח לאומי, לפעמים התשובה היא שלא יכירו בהם כעת, כי הם בכלא, ושהם יוכלו לפנות לביטוח לאומי כשישתחררו. לכן, סל השיקום ימנע מהם בגלל אילוצי הביורוקרטיה". כיום מסייעות העובדות-הסוציאליות במג"ן להשיג את ההכרה המתאימה בביטוח לאומי, ובמקרים מסוימים גם הסנגוריה מתגייסת לסיוע, תוך הרחבת תחומי הפעולה המקוריים שלה, וזאת כדי לסייע להם להשתחרר מכרוניקת הדלת המסתובבת.
המשוכה האחרונה בדרך לקבלת סל השיקום נוגעת גם היא לעניין "טכני": וועדת סל שיקום מתכנסת אחת לשלושה חודשים, בעוד סל השיקום שניתן תקף לחצי שנה בלבד. כך, מסבירה גרייף, ישנם אסירים שמתאימים לעלות לוועדת סל שיקום אבל לא עולים לפני וועדת השחרורים כי אין מקום, ובסופו של דבר הם מחמיצים את האפשרות לשחרור מוקדם ואת תהליך השיקום תחת פיקוח.
הצירים של הדלת המסתובבת
עו"ד רונית ברוך אבישר מייצגת פגועי נפש רבים בהליכים משפטיים מטעם הסנגוריה הציבורית, מספרת על מיוצג שלה, שבעקבות מאבק משפטי זכה לקבל סל שיקום ותכנית תחת פיקוח. "עכשיו, כאשר יש לו איזושהי החמרה במחלה או מצב מלחיץ – הוא פשוט לוקח את עצמו לבית חולים. הוא לא מבצע עבירה. ולשם אנחנו חותרים כחברה מתוקנת, לתת להם את הכלים האלו. הם לא מבצעים עבירות כי הם עבריינים – אלא כי הם חולים".
אבל מה עולה בגורלם של מי שאינם זוכים לסל השיקום? רש"א מתקשה מאוד לייצר מסגרות שיקום עבורם, ולכן הם משתחררים בתום תקופת המאסר המלאה, בלי מסגרת מעברית או התחייבות להמשך טיפול. משם, אומרת עו"ד ענת יערי, ראש מחלקת אסירים במחוז מרכז של הסנגוריה הציבורית, הדרך ליציאה מאיזון תרופתי וחזרה לכלא קצרה, וגובה קורבנות.
"רובם הגדול משתחררים מהכלא וחוזרים הביתה, אם מסכימים לקבל אותם שם, החלופה האחרת היא לרחוב", מסבירה יערי כיצד פועלים הצירים של הדלת המסתובבת. "ומה הציפייה – שהם מיוזמתם יפנו לפסיכיאטר ויתמידו בלקיחת טיפול תרופתי? אין מי שמפקח ומסייע, בודק אם יש להם בכלל מקום מגורים. אז מצפים שהם ייקחו טיפול פסיכיאטרי ברחוב? וכשהם מפסיקים את הטיפול, חלקם הגדול מגיע למצב של ביצוע עבירות. יש בקרבם אסירים שאין להם שום פתרון שיקומי. זה המצב למשל אצל אסירים פגועי נפש שמרצים מאסר בגין עבירות מין".
"אלו לא אנשים שצריכים להיות באשפוז כפוי", מבהירה הלפמן. "הם לא פסיכוטיים כרגע, אבל הם מאוד צריכים מסגרת, חוליה מעברית בין הכלא לקהילה. אנחנו לא מדברים על המון אסירים, אבל כל אחד כזה שיוצא החוצה גורם נזק בקנה מידה מאוד גדול. העבירות שהם עושים אימפולסיביות, אלו לא עבירות מרמה מתוחכמות. הם פוגעים בילדים, יש שם לא מעט עברייני מין, רוצחים. הם אלימים מאוד".
"הכלא הוא באמת לא מקום טיפולי. הפתרון מצוי במערך הטיפול בבריאות הנפש בקהילה"
אלמוג אומרת כי אי-אפשר לעמוד על נתוני הרצידיביזם (חזרה לביצוע עבירה) המדויקים של אסירים אלו, משום שבנתוני השב"ס אין פילוח לפי תחלואה נפשית, אבל מדובר בשיעור גבוה משמעותית מזה של אוכלוסיית האסירים המשוחררים הכללית. "רוב העבירות שלהם קורות כשהם משתמשים בסמים ולא לוקחים טיפול תרופתי. אם הם מאוזנים תרופתית, לרוב הם לא יגיעו לזה. אם הם מקבלים סל שיקום ואפשר לבנות להם תכנית מתאימה לתקופת השליש, כשהם עדיין תחת פיקוח, יש סיכוי טוב שזה יעבוד. למעשה, בארבע השנים שאני בתפקיד, רק אסיר אחד שנכנס להוסטל בתקופת השליש הפר את תנאי השחרור שלו. אבל כשזה לא קורה, הם משתחררים שחרור מלא, בלי פיקוח. עם רקע התמכרותי ובלי מערכות תמיכה, מאוד קשה לא לחזור למקום הזה".
"אנחנו יודעים שהם יחזרו", נאנחת הלפמן. "אחד מהדברים הכי עצובים והכי קשים זה לראות אותם חוזרים במצב הרבה יותר גרוע מזה שהיו בו כשיצאו, אחרי שעשית הכל כדי לאזן אותם. הם חוזרים מפורקים".
מלבד ההשלכות הישירות על בריאותם ותפקידם, מחדדת אלמוג, התוצאה הפטאלית ביותר של כרוניקת הדלת המסתובבת היא יצירת קורבנות חדשים. "הרבה אנשים יושבים על אלימות במשפחה, ולא יכולים לחזור הביתה בשל החשש של המשפחות שמתקשות לשים להם גבולות. אם הם יוצאים החוצה אחרי שחרור מלא בלי הכוונה, מסגרת, מעקב פסיכיאטרי, חלקם בלי מקום מגורים – אין להם מה להפסיד. יצא לי לפגוש פגועי נפש שממש אומרים את זה – שלפעמים אפילו שווה להם לעשות עבירות, כי בכלא יש מישהו שמטפל בהם. זה נורא עצוב".
אומרים לנו: "אל תשחררו אותו"
ל' בחור בן 20, החל לאיים על הוריו במסגרת ההתקפים הפסיכוטיים. הוריו פנו ללשכת הפסיכיאטר המחוזי ולשירותי הרווחה, ואלו הנחו אותם להגיש נגדו תלונה במשטרה. הוא נשלח לכלא לשלושה חודשים, ויצא משם במצב עוד יותר קיצוני. תוך שבוע הגיש אביו תלונה נוספת על איומים.
בזמן שחלף עד הדיונים המשפטיים, מספרת ברוך אבישר, שייצגה אותו בתיק, הוא התחיל לקבל טיפול ולהשתלב במסגרת תעסוקתית מתאימה. העבירות שביצע, היא אומרת, התרחשו בתקופת הוואקום אחרי השחרור, ולקח בערך חודש וחצי לאזן אותו. "בא כתב האישום הזה, והמדינה נעמדת על הרגליים האחוריות כדי להכניס אותו לכלא. מדובר בבחור מקסים ואינטליגנטי, ממשפחה נורמטיבית לגמרי. לבוא ולהפוך את אותם בני משפחה חולים לעבריינים זה עוול גדול. המאסר שהוא יקבל עכשיו יהיה ממושך יותר, בגלל הפעלת המאסר על תנאי. וזה יקרה שוב ושוב ושוב".
הפניית קרובי המשטרה להגשת תלונה במשטרה היא פרקטיקה נפוצה בהקשר של פגועי נפש, אומרת אבישר ברוך. "התפיסה הבסיסית במערכת כרגע היא אבסורדית – 'תתלוננו במשטרה שהוא ירד מהפסים ומאיים עליכם'. עוצרים אותו, לעיתים מגישים נגדו כתב אישום המוביל למאסר, שבעקבותיו מגיעים ניסיונות אובדניים והדרדרות במצב הנפשי, אשר נמשכת, בהעדר טיפול, לאחר שחרורו ממאסר. זה מכניס אותו למצב הרבה יותר קשה. אילו הפסיכיאטר היה שולח מעין ניידת שתיקח את האדם לבית החולים, והוא היה מקבל טיפול תרופתי מתאים ובהמשך מסגרת טיפולית ראויה – החברה הייתה יוצאת הרבה יותר נשכרת. גם בפן הכלכלי, אגב –לחברה יהיה זול יותר לטפל מאשר להחזיק אסיר בכלא. זה מה שלא מבינים: הכלא הוא באמת לא מקום טיפולי. הפתרון מצוי במערך הטיפול בבריאות הנפש בקהילה".
"הם לא מבצעים עבירות כי הם עבריינים – אלא כי הם חולים". ציורים של האסירים באגף החינוך בכלא מגן
היעדר פתרונות השילוב בקהילה, טוענים גם בשב"ס, הביא לעיוות שבמסגרתו הרשויות החלו לראות בשב"ס גוף טיפולי לגיטימי. "אנחנו יכולים להרים טלפון ללשכת שירותים חברתיים ולהגיד 'תקשיבו, הבן אדם משתחרר עוד חצי שנה, מה עושים? בואו נערך ביחד'", אומרת הלפמן, והם אומרים לנו 'אל תשחררו אותו'. עכשיו, כמובן שאין אופציה לא לשחרר בן אדם. הכלא הוא לא מסגרת טיפולית. זה שאנחנו מעניקים טיפול, זה לא חלופה לכלום. זה הקצה, ומפה צריך לצאת".
כלומר, ההצלחה היחסית של שב"ס בתחזוקת האסירים האלה גורמת למדינה לראות במאסר מענה טיפולי בשבילם?
הלפמן: "כן. הפכנו להיות הוסטל סגור. גם בשב"ס הפתרון הזה לא היה קיים תמיד, אבל למדנו את האוכלוסייה ופיתחנו מענים. אני יכולה להגיד שלא הרגשתי שבחוץ דברים מתפתחים בקצב שבו הם התפתחו אצלנו".
מעבר לעיוות המובנה, שבו נדרש הכלא – מסגרת עונשית-הרתעתית – לשמש כמסגרת טיפולית, המשמעות פשוטה וחורכת: הוויתור על שילוב בקהילה והסתמכות על הכלא כמסגרת הטיפולית הבלעדית, גוזרים ייצור מתמשך של קורבנות שנדרשים כדי להחזיר את האדם לכלא.
"אמרתי לשופט, אני לא מוכן להתשחרר"
רוב האסירים מגיעים למאסר הראשון שלהם בשנות העשרים שלהם, אחרי שמעולם לא החזיקו מעמד במסגרת, מסבירה הלפמן. "כשהם היו ילדים, אף בי"ס לא הצליח להכיל אותם. חלקם היו באשפוזים עוד כילדים. הרבה לא יודעים קרוא וכתוב. לרוב הם במצב רפואי גרוע – שיניים מוזנחות, דברים כאלו. הרבה מהם עברו התעללויות וטראומות לסוגיהן, וספגו הזנחה קשה. כשאני פוגשת מישהו כזה והוא מספר את סיפור חייו, אני רואה שבהרבה מקרים ההתדרדרות שלו יכלה להיעצר בשלב מוקדם הרבה יותר. צריך להשקיע בהם לפני שהם מגיעים לכלא. כשהם מגיעים לפה זה כבר הקצה, כשיש מאחוריהם פגיעה וסבל. הם פוגעים באחרים והם סובלים".
ברוך אבישר נוקטת עמדה חריפה יותר. "נקודת המוצא הבסיסית שלי בתיקים האלו היא שאם האנשים האלה היו מטופלים בקהילה, סביר להניח שהם לא היו מסיימים את דרכם בכלא", היא אומרת. "הרבה מהם הם אנשים שבחלק מההליכים נמצאים כשירים לעמוד לדין ובחלק לא – פעם ככה ופעם ככה. לא מזמן, למשל, ייצגתי בחור צעיר שסובל מפיגור, סכיזופרניה והתמכרות. הוא נשפט בגין שני תיקים שונים בטווח של שבוע. בפעם הראשונה הוא נמצא לא כשיר לעמוד לדין, ובשנייה כן. הוא נשלח למאסר קצר. אם היה טיפול מקדים, חלק ניכר מהמקרים האלו היו נחסכים".
א' הוא אחד מאותם אסירים שיודעים ששום דבר לא מחכה להם בחוץ. הוא נראה מבוגר מכפי שנותיו ושיניו התחילו להרקיב. במאסר הקודם שלו, הוא מספר, הוא הופיע שלוש פעמים בפני וועדת השחרורים, "אבל לא רציתי להשתחרר. אני לא הייתי מוכן. אמרתי לשופט ככה: אני לא מוכן להשתחרר".
למה?
"כי לא היה לאן ללכת. לא היה בית. לא היה אף אחד".
בשנת 2007 א' השתחרר, והתקשה להסתדר בכוחות עצמו. הוא לא ידע להכין לעצמו אוכל, ורבות ממטלות החיים העצמאיים נראו לו קשות מנשוא. שנתיים לאחר מכן הוא שב ללבוש את מדי האסיר, כשקיבל תקופת מאסר ארוכה יותר. הפעם הוצע לו לעבור למג"ן, הצעה שהוא קיבל בשמחה. "אמרו לי 'יש מקום בדיוק בשבילך, נותנים הכל – קפה, סיגריות. הכל נקי, ישנים שניים בחדר. אז באתי לפה ונשארתי פה. פה טוב, נקי, יש ביטחון, הכל בסדר פה. יש תומכים שעוזרים לפעמים, אם יש בעיה שאני לא יכול לפתור, אני פונה אליהם. כל הזמן אני עסוק פה. עכשיו אני עסוק בתאטרון, יש לנו הצגה בחודש מאי – כל אחד מספר את החלום שלו, ולמה הוא לא התגשם".
מה היה החלום שלך?
"רציתי להיות קוסמונאוט. כמו יורי גגרין. לעוף בחלל".
תגובת משרד הבריאות:
"החסר במסגרות שיקומיות לסובלים מתחלואה כפולה (רקע נפשי לצד התמכרות) – ידוע ומטופל על ידי מערך השיקום ואגף בריאות הנפש. במסגרת המכרז החדש לשירותי דיור שיקומיים, שנמצא כיום בהליכים משפטיים, מתוכננת הקמתם של שישה הוסטלים חדשים, שעתידים לתת מענה לכל זכאי סל שיקום אשר סובלים נוסף על מצבם הנפשי הקשה גם מהתמכרות, ללא תלות בהיותם אסירים לשעבר או לא. לפיכך, עם הקמת המסגרות, וגם כיום, במסגרות שכבר קיימות, כל משתקם שיימצא מתאים לקבלה למסגרת, בלא תלות בעברו הפלילי, יתקבל אליה".
תגובת ביטוח לאומי:
"כל אסיר עם נכות העומד בפני שחרור, רשאי להגיש תביעה לקבלת קצבת נכות מביטוח לאומי.
אם קיים חומר רפואי מספק משירותי הבריאות בכלא, אנו קובעים את אחוזי הנכות על בסיס המסמכים הקיימים ומאשרים את הזכאות לקצבה. במקרים בהם לא ניתן לקבוע אחוזי נכות לפי המסמכים הרפואיים בלבד, האסיר מוזמן לאחר שחרורו לוועדה רפואית. אנו נשמח לכל שיתוף פעולה עם שירות בתי הסוהר כדי להקל ככל הניתן על שיקום האסירים והשתלבותם בחברה".
קצה הקרחון
קשה להאמין אחרי כל זה, אבל תמונת המצב שתוארה עד כה – הקושי בהשמת אסירים פגועי נפש במסגרות שיקום, וכרוניקת הדלת המסתובבת הידועה מראש על כל השלכותיה ומחיריה – היא כמעט אופטימית ביחס למה שמתרחש מחוץ למג"ן.
על-פי נתוני רש"א, 94 הדיירים של כלא מג"ן הם חלק מכ-700 אסירים השוהים באגפי "טעוני פיקוח" בבתי-הכלא ברחבי הארץ, אשר רובם המכריע פגועי נפש. 600 מתוכם מאובחנים כסכיזופרנים.
גרייף: "לא פעם נוצר מצב שרק בכלא מתחיל תהליך הזיהוי של התחלואה הנפשית. בהרבה מהמקרים האלו, ההתמודדות עם החולי הייתה ההתמכרות לסמים ואלכוהול, מה שנקרא Self-Treatment. התוצאה בפועל, מלבד התחלואה הכפולה, היא שההתמכרות "צובעת" את המחלה, שתסמיניה מיוחסים להתמכרות. כך נמנע מהם טיפול, שקשה להשיג גם ככה בשל הקשיים שמציבות המסגרות הביורוקרטיות – הרווחה, ביטוח לאומי וכו'".
ברוך אבישר: "בכלא ישנה המסגרת של מג"ן, שהיא המסגרת האולטימטיבית לפגועי נפש תחת שב"ס, אבל מה שקורה בשאר בתי הסהר הוא שהם לא בהכרח זוכים למענה הולם. גם לא בפן התרופתי".
לפי ההערכה של רש"א, כ-10% מהאסירים שמשתחררים בשנה הם פגועי נפש, כאשר רובה המכריע של אוכלוסיה זאת לא זוכה למענה שיקומי. "כיועצת של 'מגן' אני נפגשת רק עם 60 מתוכם", אומרת אלמוג בלהט. "השאר לא מקבלים מענה והזדמנות שיקומית. כרגע שב"ס ורש"א לא ערוכים מספיק לטפל באוכלוסייה הזאת – לא מבחינת משאבים ולא מבחינת התכווננות. במקומות אחרים הצוותים גם לא יודעים בכלל איך לפנות לקבלת סל שיקום, לטפל בפרוצדורות הביטוח הלאומי. המצב הזה מצריך שינוי מאוד מהותי. בשלב זה ישנו ניסיון להרחבת שיתופי הפעולה בין שב"ס, רש"א ומשרד הבריאות, בניסיון להרחיב את המענה עבור כל אוכלוסיית פגועי הנפש בשב"ס, ולא רק עבור אלו השוהים במג"ן, כך שבכל מחוז בארץ תתקיים וועדת "סל שיקום" בבתי הכלא. כך, בכפוף לשירותים שיינתנו עבורם מטעם משרד הבריאות, רש"א תוכל לבנות עבורם תוכנית ולפקח עליה".