"נשארתי בבית לבד, אמא שלי היתה בקניות ואבא שלי בעבודה, לאחים הקטנים שלי היה סידור. היתה אזעקה ורצתי למקלט, ילדים רצו מהבתים ומי שהיה בחוץ נכנס גם. לא שמתי לב בהתחלה מי היה שם בכלל, עברו כמה דקות אבל אי אפשר היה לצאת כי התחילה עוד אחת, מצאתי את עצמי בת אחת לבד במקלט עם כל הבנים, כולם בגיל שלי בערך (14) היו צחוקים ביניהם, ואז התחילו דיבורים שצריך להירגע וצריך לשחק".
המשחק היה בה, בליאת (שם בדוי). היא היתה הכדור והם כולם שיחקו בה, נגעו בה. התמסרו בה, דוחפים אותה מאחד לשני, שולחים ידיים לחזה שלה, לישבן שלה, מתחת לחצאית הארוכה, צובטים אותה, נוגעים בה בגסות, צוחקים, צועקים ולא רואים אותה. לא שומעים את הבכי שלה, אבל כן מצליחים לספור את הפיצוצים של כיפת ברזל תוך כדי.
היא כבר לא זוכרת מתי זה נגמר, מתי היא יצאה מהמקלט המסריח. היא רק זוכרת כמה התביישה, זוכרת שהתפללה שלא יהיו אזעקות יותר, רק כדי שלא תהיה חייבת לראות את הפרצוף שלהם שם שוב. "באותו יום ניסיתי לספר לאמא, אבל כולם היו עסוקים ולחוצים ואמא אמרה שאין זמן".
חיבוק מרגיע
שבועיים אחרי שהתחיל צוק איתן, טובה כבר היתה חייבת לחזור לעבודה. "הבנות גדולות יחסית ובשדרות, ברוך השם, קסאמים זה לא דבר חדש – יש ממ"ד. אבל הפעם זה היה מפחיד, לא הפסיקו לירות. אז ביקשתי מהשכן למעלה שישים עין אם יהיה צבע אדום, רק שיציץ שהכל בסדר".
כשהיא חזרה, אחרי ארבע שעות ואזעקה אחת, סיפרה לה אחת הבנות (11) איך השכן נגע לה ולאחותה ב"ציצים". האחות הגדולה יותר (12) רצה בבכי לחדר ולא הסכימה לדבר. טובה עלתה לדירה שלו והתחילה לדפוק על הדלת, "כמו משוגעת".
כשהוא פתח, התחילה לצרוח עליו, והוא מצדו סינן "ששש…" כדי להשתיק אותה, וצעק עליה בחזרה שאין לה טיפת בושה להאשים אותו ככה. בתוך כל הצעקות התחיל לדקלם בקולי קולות את הגרסה שלו. "הוא התחיל להגיד שהכלבה נבחה ונבחה, והבנות נבהלו ונצמדו אליו חזק אז הוא חיבק אותן כדי שיירגעו".
בחיבוק המרגיע שלו, שלח ידיים ארוכות ואצבעות פולשניות לחזה של שתיהן, מצמיד אותן בחוזקה לגוף שלו, מתנשף ומסנן בין השיניים את אותו "ששש…", שצורם להן עד עכשיו באוזן כמו שריקה לפני שהטיל נופל. לפנות למשטרה היא בכלל לא חשבה. "איזה זמן היה להם להתעסק בזה עכשיו?"
ברגע האמת התאבנתי
[heart]
שנה עברה מאז צוק איתן, המלחמה הזאת נגמרה, אבל שלהן עוד נמשכת. שנה של סיוט שאותו הן חיות יום-יום, לילה-לילה – נשים וילדות שעברו פגיעות מיניות דווקא במרחב המוגן ודווקא בידי מי שאמור היה לשמור עליהן. זה קרה לרוב בחדרי הביטחון, בזמן שהלחימה בחוץ השתוללה, אצלן נפתחה חזית נוספת שבה הושפלו, הופחדו ובוזו נפשית ופיזית.
ליזה ניקולאוצ'יק, מנכ"לית מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בדרום, חוזרת שוב ושוב על הנתון המזעזע: עלייה של 60 אחוזים בפניות בתקופת צוק איתן, בהשוואה לחודש יוני שקדם לו. "בכל תקופת המלחמה הטלפון לא הפסיק לצלצל, יום ולילה, 1,433 פניות בסך הכל, 133 מתוכן חדשות ו-1,300 פניות חוזרות, כלומר נשים שנפגעו בעבר והמלחמה הציפה אצלן את כל הטראומה מחדש", היא אומרת.
[/heart]
נשים בלי מרחב מוגן- יעל גבירץ כותבת על העליה בתלונות נשים על תקיפה מינית בזמן צוק איתן, יולי 2014
"אחרי שנים של נתק פנתה אלינו אישה בת 39, נפגעת גילוי עריות מהאבא והאח, אישה מדהימה שהצליחה לבנות לעצמה חיים מחודשים. מאז הטיפול שעברה היא התחתנה עם גבר מקסים, נולדו להם ארבעה ילדים בהפרשים נמוכים ואז קרה אסון – הבעל נהרג בתאונת דרכים. עם כל הקושי, התפקוד שלה היה גבוה, היא הצליחה לשמור על הבית ולטפל במסירות בילדים.
"כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה היא התקשרה נסערת, מבולבלת, ונשמעה בדיוק כמו אז לפני שנים, כשסיפרה בפעם הראשונה על הפגיעה המינית שעברה בילדותה. כאילו שנמחקו כל שנות הטיפולים, היא התקשתה לדבר, רק בכתה. הגענו אליה והיא סיפרה איך תכננה מראש עם הילדים לרדת למקלט אם תהיה אזעקה, אבל כשהגיע רגע האמת קפאה לחלוטין – עמדה מול ארבעת הילדים משותקת.
"היא הרגישה שסיכנה את החיים של היקרים לה מכל. היא לא הצליחה להגיע להחלטה את מי מהילדים תיקח אתה למקלט, רק עמדה מאובנת. הפלאשבקים, איבוד השליטה החזירו אותה להיות אותה ילדה, שלא חשוב מה היא אומרת וכמה היא מתנגדת, עושים בה מה שרוצים. כל התהליך שעברה, שלוש שנים של טיפול ומאמצים אדירים לבנות את החיים שלה מחדש – והאזעקה הזאת החזירה אותה לאותם רגעים של התעללות מינית".
"מציאות של איום ביטחוני גובה מחיר מכולם", אומר ד"ר רועי טל מהמכללה האקדמית ספיר וממסל"ן (איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפות מיניות). "אף על פי כן יש אנשים פגיעים יותר, בעבורם האיום והמתח הנפשי הנלווה אליו הם טריגר שמעורר חוויות קשות וטראומטיות מהעבר.
"אנו מניחים כי העלייה במספר הפניות למרכזי הסיוע בתקופת צוק איתן מבטאת את הפגיעות הרבה של אנשים עם היסטוריה של פגיעה מינית, המשחזרים חוויות של חוסר אונים. הגבולות בין עורף לחזית היטשטשו, הסכנה פלשה לחיים האזרחיים. נסדקו הגבולות בין מציאות פנימית למציאות חיצונית שמכוננים אנשים שחוו טראומה".
רק שלא ייגע בי
בשיחת הטלפון הראשונה שלה למסל"ן היא רק בכתה, דקות ארוכות של בכי חסר שליטה. שנים שנועה (שם בדוי) שומרת עמוק בפנים זיכרונות של ילדות מעוותת. "רציתי לקחת את הרגעים האלה לקבר, שימותו אתי ובינתיים לחיות חיים רגילים".
בשיחת טלפון השנייה, היא כבר סיפרה על אבא חורג שאנס אותה במשך שנים, לילה-לילה נכנס לחדר שלה, ובלי להוציא מלה עשה בה מה שרק רצה. כשלמדה להתנגד ולסגור חזק את הרגליים, הפך אותה כמו חפץ ופגע בה פגיעה אנאלית. לא היתה לה שום דרך להילחם בו, אלא לנסות למרות הכל לקבל מחדש מעט שליטה על חייה. היא יצאה ללימודים והכירה בן זוג שאתו עברה לדרום.
המלחמה פרצה, אותו שלחו למילואים ואז הגיעו האזעקות. "כל מה ששמרתי במשך שנים חזר, בכל אזעקה עמדתי קפואה, בדיוק כמו במיטה, כשהוא היה עושה בי מה שהוא רוצה, משותקת, מנותקת ולא זזה, לא לממ"ד לא לשום מקום, הפסקתי לישון, הסיוט חזר אלי, הרגשתי כל כך בודדה… כשהוא חזר מהמילואים לא יכולתי לסבול את הקרבה שלו, לא יכולתי לסבול אותו, רק שלא ייגע בי, שלא ישכב לידי… חשבתי שזה מאחורי, אבל זה חזר, נשבעתי לא לספר על זה לעולם, אבל המלחמה הזאת שינתה הכל".
"התחלנו לקבל פניות של נשים שהכרנו לפני שנים ופתאום חזרו", מספרת ניקולאוצ'יק. "נשים שכבר סיימו את הקשר, כאלה שעברו תהליכים טיפוליים קבוצתיים וניתקו מגע, כי אנחנו כבר לא פונקציה בעבורן. התיק בהליך משפטי נגמר והן רצו להתחיל לחזור לחיים נורמליים. אבל חוסר האונים וחוסר השליטה החזיר אותן אלינו.
"בכל מבצע ומלחמה זה קורה, התחושות הקשות צפות מחדש וגם הפעם צפינו לעלייה בפניות חוזרות, אבל אין לנו דרך להסביר מדוע העלייה היתה כל כך חדה. ממרכזי סיוע אחרים התקשרו לשאול מה קרה, כשהתחילו לירות לכיוון המרכז גם שם הייתה עלייה – אבל לא כזאת. 133 פניות חדשות רק באזור הנגב? זה מזעזע".
"ההצטלבות בין החוויה הטראומטית של צוק איתן לפולשנות הפיזית – לא מפתיעה", אומרת ד"ר קרן פרידמן מהמכללה למינהל. "סיפורי טראומה בישראל ובעולם מלמדים כי חוויות של חוסר אונים ואימה נוטות להיכרך האחת בשנייה. הן מייצרות מסה קריטית מכבידה, ממשיכה ללוות, לרדוף ולפצוע גם הרבה אחרי תום האירוע.
"במובן זה, יש אלמנט חתרני בסיפורי הטראומה שאנשים משמיעים. לחתרנות זו, שברובה אינה מכוונת, חשוב לתת קול. התפיסה הקלינית המסורתית, זו שבה מחזיקים רוב אנשי הטיפול, עוסקת רבות בניסיון לאתר את 'הסוד הפתולוגי'. אותו אירוע שהוא 'הגורם המחולל' – האשם בכל סדרת התסמינים שממנה סובל הקורבן.
"אלא שהלכה למעשה, כאשר אנחנו קוראים פחות באוגדן המחלות הפסיכיאטריות, ומקשיבים יותר לחוויות שאנשים משמיעים, מתברר כי טראומה היא חוויה 'נוזלית', מפוצלת, מפוזרת, פולשת ומפולשת הרבה יותר. אירוע אחד – האיום הקיומי שחוו בצוק איתן – נקשר בשני – האיום הקיומי שחוו בפגיעה מינית . בין השניים נוצר דיאלוג. האחד מזין את השני, מאיר אותו באור חדש, צובע אותו בצבעים עזים ולהיפך".
שקט, נלחמים
נשים נאנסות בכל יום, בכל שעה. כשהטרור המיני הזה התרחש בחדרים הממוגנים, במקלטים ובחדרי המדרגות לא היו אזעקות ולא כיפת ברזל שתגן. את הפגיעה המינית רובן מעדיפות ככל הנראה לשמור בבטן, או לפנות למרכזי הסיוע. גם שלא בעתות מלחמה, רוב הנשים כמעט ולא פונות בגלל הבושה ורק 20 אחוזים מהקורבנות מגישות תלונה במשטרה.
במלחמה האחרונה מצב הרוח הלאומי והנרטיב הישראלי ששלט בישראל היה "כולנו צוק איתן". רובן, כך עולה מדבריהן, התאימו עצמן למצב. הן ראו במאבק הפרטי שלהן, לפחות בזמן שהמערכה הצבאית עוד נמשכה, מאבק חסר סיכוי. בימי הלחימה כמעט לא דווח בתקשורת על תקיפות מיניות – ולא חסרו כאלה, אלימות נגד נשים וילדים מושתקת בזמן מלחמה, דווקא בימים בהם היא פורצת במלוא אכזריותה.
לדברי שרי עוז, מומחית לפגיעות מיניות, "בצוק איתן כל המערכת החברתית התפרקה, היתה תחושה קשה של חוסר שליטה, בעיקר בגלל המנהרות. לטילים התרגלנו וזה שיבש את השגרה, כעת גם הקרקע שתחת לרגלינו לא היתה בטוחה. איך מתבטאת גבריות? גבריות היא כוח, שמירה. הפוגעים היו כנראה גברים שהאחיזה שלהם בגבריות רעועה, והדרך היחידה שמצאו כדי להשיג שליטה מחדש בחייהם התבטאה בפגיעה".
כך, למשל, ממחיש סיפורה של אורלי (שם בדוי): "אף פעם לא דיברתי על זה. אני נשואה להלום קרב ממלחמת לבנון השנייה, הוא אמנם לא אובחן ככזה, לא רצה ללכת להיבדק, לא רצה לדבר על זה ומעולם לא קיבל טיפול – אבל ידענו שהוא לא רגיל".
בצוק איתן הוא גויס למילואים, אחרי שבועיים חזר במפתיע: "לא יודעת אם קלטו שיש בעיה, אם הוא סיפר שם למישהו, אבל הוא חזר בן אדם אחר, אכזרי.. ומאז הוא לא שואל אותי, עושה בי מה שהוא רוצה, אני חווה אתו אונס, אני יודעת מה זה, כבר עברתי את זה ולא חשבתי שזה יקרה לי שוב. האונס שעברתי בגיל 16, החבר הראשון שלי, היום אני עוברת את זה כמעט כל לילה, או מתי שהוא רוצה… אני אמא לשלושה ילדים ועוברת מלחמה בבית, לאף אחד לא היה עניין בי ובמה עובר עלי בבית, כולם היו עסוקים במלחמה הגדולה".
אבל כאב אחד לא מבטל כאב אחר. והפגיעה באורלי, כמו בכל אחת מהנפגעות והנפגעים מאלימות מינית בצוק איתן, היא חורבן של עולם ומלואו. על המספרים האלה לא מרבים בדיבור, רוב הקורבנות פשעי המלחמה מהסוג הזה לא יזכו לצדק והעונש לא יוטל.