"אתה הר-זהב, נכון?", היא שאלה כשיצאה מהאוטו בחניה הכי קרובה לגדר החיה שמפרידה בין החצר לבין הרחוב עצמו. "כן", עניתי. "אנחנו מכירים?". אמרה שהיא מזהה מהטלוויזיה ושכבר המון זמן היא שואלת את עצמה כמה זמן ייקח עד שאחד מאיתנו יגיע לראות מה קרה מאז הפעם האחרונה שהיינו שם. מתברר שאני הראשון שהגיע.
***
יום רביעי של חול המועד פסח היה יום שרב. בראשון לציון היו 34 מעלות בלי טיפה של לחות. חום מדברי. ששת המסלולים של כביש 431 החדיש נפרשו על גבי מה שהיה פעם שטח עצום של פרדסי תפוזים. הירידה מהכביש המהיר לרחוב הרצל מובילה לצומת שמרוחק כ-100 מטר מהמקום שבו עמי פופר רצח פועלים ערבים מהרצועה ב-1990, אירוע שזעזע את עיר השינה הקטנה (אז) שלא הבינה איך מישהו מבניה עושה מעשה כזה. למעשה, זה היה האירוע החדשותי המשמעותי היחיד שקרה בעיר הזאת בעשור שנגמר באותה השנה, למעט התאבדותו של זוהר ארגוב בתחנת המשטרה המרוחקת רק כמה רמזורים משם שלוש שנים קודם לכן.
200 מטר אחרי שיוצאים מהכביש מגיעים לשם.
למקום שבו כל בניין מספר לי סיפור, ולכל רחוב יש פנים שאני מזהה ולכל חצר יש קולות שאני שומע ולכל סנטימטר יש זיכרונות שנדבקו כל כך חזק שאי אפשר להשתחרר מהמחשבה עליהם במשך כמה ימים אחר כך. "אתה אף פעם לא שוכח את הילדים שגדלת איתם", אומרת אמרת שפר שראיתי בפייסבוק לפני כמה ימים.
וזה נכון.
כי הנה הבית של אייל, והנה הבית של לירן. ופה אני ויוני הלכנו פעם מבית ספר ושרנו את שיר הבטלנים מהאירוויזיון וזקן צעק עלינו מקומה שלישית. והנה חנות הטוטו שבמרכז הרחוב הופכת לנגד עיניי לחנות שבה הייתי קונה שלט חרסינה קטן ביום האם, והיא מעולם לא תלתה אבל תמיד הבטיחה שהיא שומרת. אני זוכר בדיוק מי גר איפה לפני 25 ו-35 שנה, וכמעט אף אחד מהם לא גר שם כיום. בעקבות העלייה הגדולה מרוסיה והפיכתה של ראשון לעיר גדולה עם בניית מערב העיר בשנות ה-90, עברה השכונה שינוי דמוגרפי משמעותי ורוב התושבים המקוריים (כולל הוריי) עברו ממנה ונפוצו לכל עבר. אני נזכר בקלות גם בשמות הרחובות הרוחביים שמצטלבים עם דרובין, הרחוב הראשי של השכונה, שעובר לאורכה מהפרדסים שאינם ועד היציאה ממנה: ויניק, קפלינסקי, הירשפלד, הורביץ.
"כולם באים להיפרד, אז תלך גם אתה". כיתה באחד הבניינים הישנים של הגימנסיה. צילומים: חיים הר-זהב
ואז רחוב סמילצ'נסקי, שנקרא על שם שלושה אחים שקנו אדמות בראשון לציון בשנת 1886 והיו מראשוני המתיישבים במושבה הצעירה. פרנסי ראשון לציון החליטו לקרוא על שמם לרחוב, ממש כמו שקראו לשאר הרחובות שמסביב על שם אצולת הקרקע הוותיקה של המושבה שכבר הפכה לעיר, זו שאפשרה לבנות על האדמות הפרטיות שלה (עם קושאן אורגינלי מהטורקים) בהתחלה, בשנות ה-50, בתים פרטיים ואחר כך גם בניינים בני ארבע קומות על עמודים. רוב השכונה נבנתה בתחילת שנות ה-70 על ידי משפחת גינדי המקומית (הוריהם של היזמים שבונים עכשיו מגדלי פאר בתל אביב). רחוב סמילצ'נסקי נותר למעשה האחרון כמעט שנותרו בו בתים חד-קומתיים בין בניינים בבנייה רוויה.
הצל שמייצרים העצים בני עשרות השנים מכסה רק מדרכה אחת בשעה 3 בצהריים ברחוב הצר והשקט הזה, שקטוע באמצע במעבר להולכי רגל. הילדים שבחופשה נמצאים בבתים וכל שאר העולם בעבודה. רק רעש אחד קוטע את השקט שמסביב: רעש של כלים הנדסיים. הרעש הולך ומתגבר ככל שמתקדמים לכיוון סמילצ'נסקי 22, כתובתה של הגימנסיה הריאלית.
הגימנסיה, כמו שהיא ידועה בפשטות בראשון, נוסדה בשנת 1939 והיתה התיכון הראשון בעיר ואחד הראשונים בארץ. היא עברה לרחוב סמילצ'נסקי כשהפך מפרדס תפוזים לחלק מהעיר הבנויה בשנת 1958. עד אמצע שנות ה-80 הגימנסיה היתה התיכון היחיד בעיר שהלכה והתפתחה, וכך היא גדלה מכיתה קטנה בראשית דרכה בימי המנדט עד לשלושה בניינים שמסודרים בצורת האות חי"ת – אחד לכתות יו"ד, אחד לכתות י"א ואחד לכתות י"ב – אל מול חצר גדולה שבפינה שלה אנדרטה לזכר הנופלים בוגרי התיכון, מתש"ח, דרך כל שאר מלחמות ישראל ועד דרום לבנון והאינתיפאדה השנייה.
***
"אתה רוצה לעלות?", היא שאלה לפתע. "באמת?" שאלתי, "זה לא יפריע?". לא, היא ענתה וחייכה כשהיא מוציאה את הילדים מהמושב האחורי של האוטו. היא נזהרה שלא לחנות קרוב מדי לספסל העץ שעומד שם מאז ומעולם ותמיד חסם את הדלת האחורית אלא אם חונים בזווית שרק יודעי ח"ן מכירים. "אליהו את יעקב" כתוב בפינתו של הבניין. גם הוא ארבע קומות על עמודים, אבל עיטורי פרחים אדומים וגבעולים ירוקים שנעשו באריחים עוברים על הקירות החיצוניים שלו מהקומה הראשונה ועד הרביעית בכל ארבע הפאות שלו הופכים אותו לשונה בנוף. במרכז הבניין אמורה היתה להיבנות מעלית אבל הקבלנים סגרו דיל עם מי שהיה הבעלים של הבית הפרטי שעל חורבותיו קם הבניין, וביקשו שהוא יקבל מחסן משלו ויוותר על המעלית. הוא זרם, והמעלית לא נבנתה מעולם.
"מי בונה בניין של ארבע קומות בלי מעלית?! שילך ליזאלזל! (הטעות במקור)", כך סבתא נהגה להפטיר על הבניין שלנו בסמילצ'נסקי 3 כשהיא מתנשפת אחרי שטיפסה מדי יום את כל 72 המדרגות שהובילו לדירה מספר 15 כדי להכין לנו את ארוחת הצהריים. אני לא מצליח שלא לטפס בדילוגים של שתי מדרגות כמו שעשיתי פעם, כשילד קטן הולך מאחוריי ולא מבין למה האיש הזר והמוזר הזה מתרגש כל כך ומקפיד לגעת בכל אחד מהאריחים שמצפים את המדרגות עד גובה המותניים.
מעולם לא היתה מחאה של ממש נגד ההריסה. הריסות הגימנסיה בראשון לציון
***
אב הבית של הגימנסיה עומד בכניסה לבניין ביום רביעי של חול המועד פסח עם גופיית סבא ומסביר לשני צעירים שנראים בני 22 או 23 מה קורה בחצר. הוא מחווה בידיו ומצביע על המבנה הגדול שמאחוריו ואז מסמן בידו השנייה על הבניין הדו-קומתי שלידו הוא עומד ואז מרים את כף היד ומושך את ראשו אחורה תוך עצימת עיניים ואומר "זהו זה".
אני מתקרב ומספיק לשמוע רק את סוף השיחה. הוא מספר לי שאני כנראה הבנאדם ה-20 שמגיע היום לשער כי ראה את התמונות של בית הספר בפייסבוק. לפתע שוב נשמע טרטור של כלי כבד ומבט חטוף מעבר לשער חושף טרקטור וולוו צהוב וגדול ממלא משאית כשהוא עומד על גבעת הריסות ליד מה שהיה הבניין של היו"דים. רק קומת הכניסה שעשויה מבטון מזוין, זאת עם המקלט, עדיין עומדת על תלה. הקומה השנייה, זאת שאליה צעדתי ביומי הראשון בתיכון, כבר איננה.
אב הבית מנסה לומר לי משהו, אבל אני לא שומע דבר – זה לא בגלל הטרקטור והרעש, אלא מפני שפתאום אני נזכר ברגע שבו הסתכלתי אחורה ביום הראשון ללימודים בתיכון והייתי משוכנע שזהו זה. שאני מאוהב בע', ילדה שבכלל לא הכרתי באותו הרגע, ורוצה לבלות איתה את שאר חיי או לפחות את שאר אותו היום. מעולם לא אמרתי לה שזה מה שחשבתי. גם עכשיו, 23 שנים אחרי, אני לא מעז לכתוב את שמה המלא – כאילו שזה יזיז למישהו – אבל ככה זה אהבות מהתיכון: המון מחשבות מוצפות בהורמונים שמשגעים כל אטום בגוף, וכמעט אפס של עשייה. אני מבקש את רשותו של אב הבית להיכנס פנימה, לתוך בית הספר. "בטח", הוא אומר לי. "כולם באים להיפרד, אז תלך גם אתה".
גם המקומות שבהם הם נהרגו כחיילים כבר לא קיימים יותר. אנדרטה לזכר תלמידי ובוגרי בית הספר
בשנת 2010 החליטה עיריית ראשון שהגימנסיה תופסת מקום גדול מדי עם שלושת בנייניה הדו-קומתיים והחצר רחבת הידיים ומלאת העצים שביניהם, ושהאינטרס הציבורי (והכלכלי) הוא לבנות במקומה בניינים – והרבה מהם. היא הוציאה מכרז לבניית גימנסיה חדשה וכך הוחלט לבנות מבנה מפלצתי בגודלו שגבוה בכמה קומות משאר הבניינים שבאזור עם חניון תת קרקעי ומצלמות אבטחה בכל פינותיו. המבנה הגדול נבנה על חורבותיו של מה שהיה פעם אולם הספורט של התיכון, האולם שבו עשיתי את מבחן הבגרות תחת עינו הבוחנת של המורה זיו ארז (שלימים יאמן לתקופה קצרה את הפועל ירושלים בכדורסל) כמו עשרות אלפי תלמידים ותלמידות לפני ואחרי.
הפרסום על הכוונה להרוס את הגימנסיה עשה קצת רעש בתקשורת, אבל בעיקר בזאת המקומית, ומעולם לא היתה מחאה של ממש נגד ההריסה. הגימנסיה ההיסטורית, זאת שהיתה ה-תיכון של ראשון לציון, הפכה להיות רק תיכון אחד מבין כמה בעיר ענקית של כרבע מיליון תושבים שרבים מהם אינם ילידיה אלא מהגרים שהגיעו בעשורים האחרונים מערים או ארצות אחרות. העובדה שהשכונה שינתה את פניה לחלוטין ורוב תושביה המקוריים עזבו אותה עזרה גם היא להחלטת העיריה לעבור בשקט: כשאפילו השכנים לא נלחמים, כי עבורם זה רק בית ספר ולא המקום שבו עוצבה אישיותם כאנשים צעירים, ההתנגדות זעומה או לא קיימת כלל. גם מעט הביקורת שהושמעה הושתקה תחת הלחץ לבנות ולבנות ולבנות.
יומיים אחרי שתלמידי התיכון יצאו לחופשת הפסח, פרקו את הכלים הכבדים ממובילים שנעו ברחובות הצרים של השכונה הוותיקה. החצר הירוקה חולקה לשני חלקים, ובצדה הדרומי טרקטורים התחילו לנגוס בקומה העליונה של בניין א', הבניין של כיתה יו"ד, וגרסו אותו לחתיכות עם כל תנועת כף.
לך תסביר שכל אבן שיורדת מכל קיר היא חלק מההיסטוריה שלך
בקצהו של הבניין היה מחסן ישן שחלק קטן מהקלסרים שנמצאו בו לא הוצאו החוצה לפני ההריסה, כי כנראה שלא עניינו איש. עם הריסת הבניין, תכולתם של הקלסרים התפזרה בין ההריסות. דף הציונים של שמעון כהן שאביו פועל ואמו עקרת בית מאפריל 1973; העמוד הראשון המצהיב של המקומון הראשל"צי "ערים" מ-1989 על חגיגות היובל לגימנסיה; אישור משנת 1955 על לימודיה של אסתר רוזנבלום המועמדת לעתודה האקדמית ועל כך שתסיים את בחינת הבגרות עוד השנה. וגם ההזמנה למסיבת פורים מ-1993 עם גידי גוב בבית מועצת הפועלים ב-25 שקל – ההופעה שבה יצאתי לדייט ראשון (ואחרון, לצערי) עם ילדה מהכיתה שלי.
מאות מסמכים אישיים שאין בהם שום דבר סודי או מיוחד, אבל מאחורי כל אחד מהם עומד מישהו. אתה לא יכול שלא לתהות מה קרה להם. אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך, כשאתה רואה את הדפים זרוקים ליד טרקטור שעוד רגע יעמיס את ערימת העפר שעליה הם מוטלים וישלח אותה למטמנת פסולת בניין, האם האנשים מהדפים המצהיבים יודעים שזה מה שקורה למקום שבו למדו.
מעניין אם הם יודעים שלמעט הבניין הקטן ביותר, כל שאר התיכון שלהם יהפוך בקרוב לבנייני מגורים כעורים שהם או ילדיהם בטח לא יוכלו להרשות לעצמם לקנות בהם דירה. מעניין אם הם יודעים שהזיכרונות שלהם הופכים לנדל"ן.
נודה לכם אם תפסיקו לקלל. הזמנה למסיבת הפורים של שנת 1993
***
"שיניתי פה קצת", היא אומרת לי לפני שהדלת נפתחת. "בטח לא תזהה את רוב הדברים". הדלת נותרה כשהיתה, ואפילו השלט על הדלת נותר כשהיה בפעם האחרונה שראיתי אותה – חייל שיצא ממנה בדרך לקו האחרון שלו בדרום לבנון כשהוריו אורזים לקראת מעבר דירה – אבל השם הישן נמחק ובמקומו מופיע שם חדש.
כשהדלת נפתחת הכול נראה שונה, אבל לא באמת. תוך רגע המקום נעלם, ואני רואה אותו כמו שהיה. פה היתה הטלוויזיה. פה היתה הספה של ה-2 ופה הספה של ה-3 ופה הוויטרינה (רומנים, אין מה לעשות), ופה המרפסת, ופה – איפה שהמטבח – פה היה החדר שלי. הילד הקטן מראה לי את החדר שלו ואני מספר לו שפה ההורים שלי ישנו פעם. אחותו הגדולה מחייכת אלי וקצת מתביישת.
***
יש עדיין ניילון על חלק מהדלתות הגדולות של המבנה שיהפוך להיות ביתה החדש של הגימנסיה הריאלית. זה בניין עצום בגודלו שנראה כמו סניף ראשי של בנק או של ביטוח לאומי. הוא אפור-חום ונראה כמו משהו שמתאים לאזור תעשייה ולא לשכונת מגורים. יש לידו רחבת היערכות מסומנת היטב למכבי אש, ושתלו כמה עצי דקל צעירים בכניסה לבניין ליד אבני שפה שמסומנות באדום-לבן, ושמו חץ שמראה את כיוון הכניסה הנכון לתוך החניון התת-קרקעי המסודר.
מולו עומד כשהוא נראה נבוך וקטן המבנה הישן של כתות י"ב, מוקף בעצים שנשתלו לפני עשרות שנים ושהיו חביבים במיוחד כמקום מסתור לאלה שעישנו בהפסקות ולשיחות "יחסינו לאן" של תיכוניסטיות ותיכוניסטים שזרקו אלה את אלה. הבניין הזה ניצל בינתיים מהריסה כי עדיין לומדים בו, אבל גורלו יהיה זהה לזה של בניין כתות יו"ד מיד עם תום שנת הלימודים. את האנדרטה שצמודה אליו, זאת שבה חקוקים שמותיהם של נטע סופרין מהכיתה של אחותי שנהרגה בפיגוע בכפר דרום ושל רונן אשל מהשכבה שלי שנהרג במוצב כרכום בלבנון, יעבירו איכשהו למבנה החדש. כשעוצרים לרגע וחושבים על זה, גם המקומות שבהם הם נהרגו כחיילים כבר לא קיימים יותר. גם אותם הרסו מזמן.
ניין עצום בגודלו שנראה כמו סניף ראשי של בנק או של ביטוח לאומי. בניין הגימנסיה החדש
שתי נערות רואות אותי מביט בהשתוממות על הבניין החדש. "זה עצוב שהורסים את הגימנסיה", הן אומרות לי. אני שואל אם הן לומדות שם ובגלל זה הן עצובות. "לא," הן אומרות וצוחקות, "אנחנו לומדות בתיכון אחר – מה שעצוב זה שלא הורסים את התיכון שלנו". לך תסביר להן שצובט לך הלב, ושבסוף אשכרה מתגעגעים לתקופה הזאת.
לך תסביר להן שהתיכון היתה התקופה האחרונה בחייך שבה ידעת בדיוק מה השלב הבא בחיים שלך. שזו התקופה היחידה בחיים שבה אתה עדיין מספיק ילד כדי שיגנו עליך מהעולם "בחוץ", אבל מספיק מבוגר כדי לחוות אהבה ראשונה ולעשות דברים שאומרים שאסור או לא כדאי בגיל הזה (אבל ברור לכולם שאתה עושה). לך תסביר שכל אבן שיורדת מכל קיר היא חלק מההיסטוריה שלך.
היא חלק ממך.
ולך תסביר כמה כואב לך לראות טרקטור נוגס שוב ושוב בקיר של הבניין שבו התאהבת בע' מהכיתה שלך.
קולות של רוורס של עוד משאית משתלבים ברעש של הטרקטור שהורס את הבניינים. "דווקא חבל", אומר איש שעובר לידי ורואה שאני מסתכל על הבניין החדש של הגימנסיה הריאלית. "העירייה עשתה שטות והיו צריכים לשמר את התיכון כמו שהיה".
אני שואל אותו למה התושבים לא התנגדו.
"אין טעם להתנגד. זה אזור יקר וכל הקבלנים רוצים לבנות פה אז נותנים להם. בנו את הבניין החדש והמכוער לתיכוניסטים אז יש בית ספר, וזה הוציא את העוקץ מכל הנימוקים להתנגדות".
אבל מה עם הזיכרונות, אני שואל אותו. מה עם הרומנטיקה.
"רומנטיקה וזיכרונות זה נחמד, אבל נדל"ן זה כסף. לשמר זיכרונות זה כנראה משהו שהוא רק לעשירים".
לא יכול שלא לתהות מה קרה להם. צילומים ומסמכים שנמצאו בין הריסות הגימנסיה
***
"אתה רואה? שינינו פה, כמו שאמרתי", היא אומרת בחיוך כשהיא מראה לי שחדר הכביסה בוטל והרחיבו על חשבונו את האמבטיה. אני אומר לה, בכנות גמורה, שהיא סידרה את המקום נפלא ושהדירה הרבה יותר יפה עכשיו מכפי שהיתה ב-20 השנים הראשונות לחיי כשאנחנו גרנו בה. אני מספר לה שאני נורא מתרגש. שאני רואה את החדש בעיניים אבל בכל מקום אני רואה את הישן. שאני מדמיין את החדר הישן, וזוכר שאיפה שארון המטבח שלה היתה המיטה שלי ואיפה שהתנור היה שולחן הכתיבה ומעליו, איפה שעכשיו יש ארונות עיליים היו מדפי הספרים הישנים שלי ומדפי המשחקים.
"דברים משתנים", היא אומרת. "אתה רואה את הזיכרונות שלך, לא את מה שיש פה באמת, נכון?". ואני מחייך, מודה לה ולילדים על האירוח ויוצא למדרגות שירדתי בהן אינספור פעמים ונוגע בפעם האחרונה בכל אריח במדרגות ביד אחת ובכל סנטימטר של מעקה עם היד השנייה.
***
הפועלים מבקשים ממני באדיבות לצאת מאתר ההריסה כי אני לא עם לבוש בטיחות וממילא לא תיאמתי עם אף אחד את הכניסה שלי לאזור עבודה. אני מבקש עוד כמה רגעים והם מסכימים. אני נותן מבט אחד אחרון בבניין של כיתות י"ב שעדיין עומד על תלו ונפרד ממנו בלב.
בעוד כמה שנים בחצר הגדולה יעמוד בניין גדול ומסביבו עוד בניינים נוספים, ומתחתיהם יבנו מין כביש מעבר תחתי שדרכו יזרמו מכוניות דרך מה שהיה רחוב שקט. מעט הבתים החד-קומתיים שנותרו בשכונה יהפכו גם הם לבניינים בני ארבע וחמש קומות. התלמידים שיגיעו לגימנסיה יכירו רק את הבניין החדש, ולא ידעו דבר על התיכון "שלי".
אתה אף פעם לא שוכח את הילדים שגדלת איתם, אמרה אמרת השפר הדבילית ההיא, ואתה גם אף פעם לא שוכח את המקומות שגדלת בהם. כי בסוף הזיכרונות האלה הם אתה ובלעדיהם אתה כלום. האנשים לעולם לא מנותקים מהמקומות. המקומות הם חלק בלתי נפרד מהאנשים.
ועכשיו? עכשיו נשארים רק זיכרונות. כבר אין את ההוכחה הפיזית לזה שהם היו נכונים, כי הורסים אותה. ולמרות זאת, אם אעבור שם שוב, בטח אראה בעיני רוחי רק שלושה בניינים דו-קומתיים שמסודרים בצורת חי"ת ופונים לחצר גדולה וירוקה, ממש כמו דורות על גבי דורות של בוגרי התיכון הזה שהופך עכשיו לסתם עוד נדל"ן מניב.