"אני גאה שיש לי תיק במשטרה", אומרת נטלי כהן וקסברג, "יש משטרות בעולם שזה כבוד שיש לך תיק בהן. זה כבוד למשורר בערב הסעודית, למי שהיה לו תיק בגסטפו, מי שהיה לו תיק בק-ג-ב, בצפון קוריאה. כל הכבוד שהאנשים מתנגדים למשטרים האלה ולא נמנעים ממעשים שעוברים על חוקים מטומטמים, כמו ביזוי הדגל".
משטרת ישראל, עם או בלי כבוד לתיקים שלה, ליהקה את עצמה לתפקיד בלתי צפוי בפרשת כהן וקסברג: מיצג נוסף ביצירותיה של האמנית. אם עד השנה האחרונה היתה כהן וקסברג צריכה לצאת אל מושאי המחאה שלה – מוזיאון יד ושם, חומת ההפרדה בבילעין וכמובן בית השימוש המפורסם (אחד בברלין, השני לא רחוק מהמטבח שבו אנו יושבות) – המשטרה טורחת ומגיעה אליה עד הבית, כאילו הבינה שיש להתאמץ כדי לקבל מקום ברטרוספקטיבה של התקופה המוקדמת ביצירתה של האמנית. אחרת, ימשיכו חיילים, אנסים ואפילו אחמדינג'אד לקבל את הפוקוס, בלי אף שוטר אחד!
מובן שקשה לתלות במשטרה שאיפות אמנותיות, אבל באמת קשה להסביר את התנהלותה בסיפור הזה, את המעצר לפני שנה, מעצר הבית, החרמת המחשב שלה ואת הזימונים החוזרים לחקירות חסרות פשר ומטרה, האחרונה לפני שבוע וחצי.
גם התגובות הלאקוניות מהמשטרה: "התיק הועבר לפרקליטות", ומהפרקליטות: "בעצם הוא הועבר לתביעות משטרה, שזה לעבירות חמורות פחות", ובתביעות משטרה: "זה הועבר ממזמן ללשכת אח"מ, אגף חקירות ומודיעין", אינן מסייעות להבין.
"חבל לי שהמשטרה מבזבזת הרבה כספי ציבור, אבל תיק פלילי זה גאווה, עם טביעות אצבע והכל", כהן וקסברג מונה את היתרונות, "והכי חשוב, היא עושה את העבודה במקום סוכנת אמנים. תראי מה הם עשו: פרסמו אותי בכל העולם! תודה למשטרה על כל האנשים שלא ידעו את האמנות שלי ויודעים היום. החקירות האלה מביאות לי הרבה השראה ובית משפט בכלל יהיה שמחה גדולה. אפילו כתבתי שיר, 'יש לי תיק במשטרה והוא עושה לי את כל העבודה'. משטרה של מטומטמים שמתעסקים בחרא, תרתי משמע".
ילדה שצריכה תשומת לב
התנהלותה של המשטרה היא הסיבה לכתבה הזו, אבל ראשית נזיז את הפיל העומד במרכז החדר – תופעת וקסברג. נטלי כהן וקסברג (נטלי כהן מלידה, הוסיפה את שם נעוריה של אמא כי "נטלי כהן יש מלא וזה עדיף מלהמציא איזה שם פלצני") היא אמנית. שחקנית (למדה משחק, וכנראה התברכה בכישרון לא מבוטל), מחזאית, ובשנים אחרונות מתמקדת ביצירת עבודות שמשלבות כתיבה, בימוי ומשחק, שהיא עושה כמעט לבדה ומפיצה ביוטיוב.
העבודות שלה נוגעות במקומות הכי כואבים של המציאות הישראלית: כיבוש, לאומיות, לאומנות, צבא, שכול, פליטים ואהבתה הגדולה – השואה. את כל אלה היא מגישה בצורה בוטה שעשויה לעורר רתיעה, בצעקות וצרחות, באינטונציה תיאטרלית וילדותית כאחד, בשילוב קשה לעיכול של שפה גבוהה נוטפת ביטויים מיניים ואלימים. חומרי הגלם שלה הם בעיקר מין והפרשות, הגוף שלה הוא כלי ביטוי שהיא עושה בו שימוש קיצוני, ולא, היא לא חזקה באנדרסטייטמנט.
בסרטון שהביא אליה את המשטרה היא וחברתה, יסמין וגנר, שחיה בגרמניה, מחרבנות על דגלים של מדינות שונות, ביניהם דגל ישראל (הראשון שצולם, מתוך כ-60 דגלים). בסרטון אחר היא לבושה כמו כיפה אדומה ויוצאת אל גדר ההפרדה, לבילעין: "שלום זאבונים, למה יש לכם רובים כל כך גדולים? למה החומה שלכם כל כך ארוכה?" היא צועקת לחיילים במגפון, ומציעה להם בחרוזים שלל חפצים שיעזרו להם להתעלל באוכלוסייה המקומית.
"ממי למדתם לאסוף אנשים על פי מוצאם האתני ולזרוק למחנות ריכוז? כפויי טובה!", היא צורחת אל עבר העוברים ושבים ברחבת יד ושם, בדמותה כ"השואה" בשמלה ורודה וכתר, "מהכוּס הזה נפלטתם אל פלסטינה! מהשדיים האלה אתם יונקים!"
ב-17 באוקטובר השנה הוציאה סרטון "געגוע לפיגוע", שבו היא משחקת אישה שמגיעה לגירוי מיני מחזרתה של תקופת הפיגועים, וגומרת כשדם של נערה דקורה מרוח על פניה ודגלון ישראל נעוץ בשערה. באחד היא מתחפשת לנערה המדברת על חלומה: להיות אם שכולה, באחר היא מזמינה את אחמדיניג'אדי למצוא לה את נקודת הג'י, וכן הלאה וכן הלאה.
את כל זה אפשר לא לאהוב, אפשר לתעב, אבל אי אפשר לבטל. כהן וקסברג היא לא "ילדה שצריכה תשומת לב" (אולי המלים הכי אוהדות שנכתבו עליה ברשתות), אלא אמנית שצריכה תשומת לב, כמו כל אמן, ומושקעת בכל נפשה, זמנה וגופה ביצירה שהיא מאמינה בה. סרטי הווידיאו שלה מתוכננים מראש, מופקים, כתובים היטב ומשוחקים בדיוק רב. יש לה קול משלה, שפה וגם הומור.
אם היא אכן היתה "ילדה שמשחקת על המגרש של הגדולים", הגדולים לא היו שמים לב אליה. אבל כשהיא מצליחה פעם אחר פעם לסדוק מוסכמות מקובלות, להציק ולהטריד, היא עושה בדיוק מה שאמנות אמורה לעשות. האמנות שלה משפיעה על מי שצופה בה, כך או אחרת, ומשיגה את מטרתה: לערער על הסדר הקיים.
לילה באבו כביר
ב-2 בנובמבר 2014 הגיעו חמישה בלשים לביתה, נכנסו לדבריה באגרסיביות, הראו לה את התמונה שלה עושה את צרכיה על דגל ישראל, הביאו ניידת והיא הובלה אזוקה למעצר. היא בילתה לילה באבו כביר ("זה קשה, אבל זה יכול לקרות לכל אחד. תראי את הפלסטינים, את הפליטים, הם חיים בכלא אחד גדול"), השופט סירב לאשר למשטרה לשלוח אותה להסתכלות פסיכיאטרית, והסתפק ביומיים מעצר בית אצל אחותה, מניעת גלישה באינטרנט ל-30 יום והחרמת המחשב, הטאבלט והטלפון הנייד שלה לשלושה חודשים. המעצר הזה סוקר במרבית כלי התקשורת, והסיפור נגמר. כך לפחות היה נראה.
ביולי השנה קיבלה כהן וקסברג הודעה שהיא נדרשת לחקירה נוספת, שלישית, התייצבה בתחנה בבת ים, ושם שאלו אותה אם היא ממשיכה לבזות סמלי מדינה. "שאלתי מה זאת אומרת לבזות", היא מספרת, "אני לא יודעת מה זה, תסביר ביזוי, אבל הוא כמובן לא מסביר אלא כותב. הוא שאל לאילו עוד מקומות אני הולכת בסרטים שלי. ואז הוא שם דיסק, הם לקחו מהמחשב את כל הסרטים והחומרים שלי, ומראה לי תמונה ששלחתי עם דובי שעליו חולצה של דגל ישראל ואני כאילו מנגבת אתו. 'מכירה?' 'בטח'. 'מה את חושבת עליה?' 'הדובי פוטוגני מאוד', אמרתי, 'אתה לא חושב ככה?' אז הוא כותב, ואז הוא שואל 'אחרי שסגרת את המצלמה, מה עשית עם הדובי? ניגבת אתו?'
"אמרתי לו, 'מה שעשיתי בשירותים הפרטים שלי עם האיברים הפרטיים שלי והאביזרים הפרטיים שלי זה עניין פרטי שלי ואם תשאל זו הטרדה'. הוא נורא נבהל, 'לא התכוונתי, מה פתאום'. שאל אם אני ממשיכה לעשות דברים, אמרתי שכן, אני אמנית וממשיכה לעשות דברים כי זו האמנות שלי ולמה לא. נפרדנו".
נראה היה שהחקירה החשובה הזו הסתיימה, אבל בסוף נובמבר שוב נשמעה דפיקה בדלת. שוטר ושוטרת בילוש, על אזרחי, הגיעו לקחת אותה לחקירה, לטענתם אחרי שכהן וקסברג לא הגיעה לחקירות שזומנה אליהן. היא טוענת שלא הגיעה אליה כל הודעה. היא מפרטת שוב שוב את המתרחש באותן שעות כמי שמשננת תפקיד, כאילו האירוע הפך למחזה כבר בזמן התרחשותו. הרי המונולוג, בקיצורים הכרחיים:
"חיכיתי ארבע שעות לחקירה, ובאמצע כנראה שגם התנהלה אתי חקירה סמויה. הנה הפרטים: בזמן שהמתנתי לחקירה, היו בחדר ההמתנה שני שוטרים, באיזשהו שלב אחד השוטרים התיישב מולי ואמר שהוא חייב פעם אחת להבין את הראש של אנשים כמוני, כי אנשים כמוני הם הזויים לו. אמרתי לו שהסרטון שלי הוא סרטון שבו השתתפו הרבה דגלים של מדינות והאמירה שלו היא כמו השם שלו: 'קקי במקום דם' שבגלל כל הסמלים האלה יש מלחמות ואנשים מתים בשם הדגל ועדיף ללכלך אותו בקקי מאשר בדם.
"אז הוא אמר לי: 'כן, אני מוכן למות מחר על הדגל, מה הבעיה?' אז אמרתי לו: 'ואתה אומר שאני הזויה. אתה הזוי! אתה מוכן להקריב חיי אדם ולמות על סמרטוט שאגב מיוצר בסין!' כמובן שהוא מיד אמר שזה לא סמרטוט ושפגעתי בהרבה אנשים כשעשיתי את זה. אמרתי שאותם אנשים גם פגעו בי. אז הוא שאל 'במה הם פגעו?' אמרתי, 'בזה שהם מתגייסים לצבא שרוצח המונים בלי הבחנה, צבא שהוא צבא כיבוש, ואגב כשוטר אתה צריך לדעת שהכיבוש הוא לא חוקי'.
"הוא כמובן התחיל להתחכם ולהכחיש שיש כיבוש, וכמובן גם האמירה הלעוסה עד זוב דם שאין עם פלסטיני וכו'. הוא אמר שצה"ל לא רצח אף אחד. אז הבאתי לו את הדוגמה של הפצצת הבניין בעזה שבו שהו ונהרגו הרבה עיתונאים זרים. אז הוא אמר לי, 'טוב מאוד! ככה צריך!' אז אמרתי לו, 'אה, אז אתה בעד רצח, אבל נגד שיחרבנו על סמרטוט מסכן'.
"אמרתי לו שהרבה יותר פוגע שלפני שלוש שנים הגשתי להם רשימה של איומים לרצח חמורה ביותר והם מיד גנזו אותה מבלי להסתכל אפילו. שאלתי אותו אם יש לו ילדים, הוא אמר שכן, אמרתי לו שהוא ראה מלא קקי בחיים שלו ושיעשה חשבון מה יותר נורא ופוגע, שהוא מזדעזע מהדברים הלא נכונים.
"ואז הוא שאל אותי, 'אז למה את נשארת בארץ אם כל כך לא טוב לך פה?' אמרתי לו שאם יש לו מספיק כסף לתת לי, אני אעזוב את הארץ. הוא הציע שאפתח חשבון בפייסבוק שקורא לימנים לממן לי טיסה ומגורים ואזרחות בחו"ל והם בטוח ישמחו לעשות את זה. סיפרתי לו שאפילו בארצות הברית השמרנית מותר לשרוף דגל בשם הדמוקרטיה, אז מה זה אומר על מדינת ישראל? שהיא מדינה וואחד פרימיטיבית וחשוכה.
"הוא טען שלא ידע שבארצות הברית מותר לשרוף דגלים. אמרתי לו שהסרטון פורסם בכל מקום אפשרי בעולם ואף מדינה בעולם לא בכתה שחרבנתי על הדגל שלה חוץ מישראל וזה כנראה אומר הרבה. אמרתי לו שאני חרבנתי גם על דגל פלסטין ועל דגל ערב הסעודית שיש עליו פסוק מהקוראן, ושאלתי אותו למה הוא לא חרבן על דגל פלסטין. הוא אמר שחס וחלילה, שהוא לא יעשה כזה דבר, אז אמרתי לו אה, אבל להכחיש אסון של עם אחר, להכחיש שיש בכלל עם כזה, להיות שותף להמשך האסון של עם אחר ולשמוח שאנשים שהם לא יהודים נרצחו, זה כן. אתה ההזוי! אמרתי לו, וגם שהדיבור שלו לא שונה מדיבור נאצי, ולכל מה שהוא אמר יש שם – גזענות!
"כל השיחה הזאת הסתיימה כשהשוטר השני שאל אותי – אז מה הפתרון? מה הפתרון שאת מציעה? עניתי שאני אמנית ולא ראש ממשלה, ושלא מתפקידי להציע פתרון, אבל שהוא מוזמן לצפות טוב טוב בכל הסרטונים שלי ואולי הוא ימצא שם פתרונות".
אין שום ראיה לכך שזו היתה חקירה סמויה ולא סתם שיחת מסדרון, אבל את החקירה שבאה בעקבותיה מוביל אותו היגיון – שיחה מיותרת בין שני אנשים שלעולם לא יצליחו לנהל דיאלוג. כהן וקסברג: "בחקירה הלא סמויה השוטרת ביקשה ממני לצפות בסרטון "הצביעו פתילת גליצרין" (על הדלת תלוי דגל ישראל, ובמקום מגן דויד מצויר קקי). היא שאלה אותי מה המונולוג הזה אומר, עניתי לה שאני בטוחה שהיא הבינה.
היא שאלה על "קקי במקום דם", השאלות היו פשוטות ולא ברור מה יכול לצאת למשטרה משאלות כאלה: למה העלית את הסרטונים? למה את רוצה להפיץ את הסרטונים שלך? כמה צפיות יש לכל סרטון, כמה לייקים, מי צילם, מה המנגינות שמתנגנות ברקע, איפה הועלו הסרטונים. ואז היא שאלה אם יש לי מה להוסיף. אמרתי שכן, שעצוב מאוד וחבל שבזה המשטרה מתעסקת, כשקורים כל כך הרבה דברים נוראים בארץ ובעולם".
בינתיים הוגשה נגדה תלונה נוספת בתחנה ברמלה. אזרח התלונן בתחנה על "ביזוי חיילי צה"ל היקרים" בסרטון כיפה אדומה בבילעין.
מדוברות המטה הארצי נמסר: "תיק החקירה הועבר לעיון והחלטת חטיבת התביעות במשטרת ישראל. [עבירות על חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה דורשות אישור פרקליטות המדינה והשלמות החקירה נדרשו לבקשתם". התיק עדיין פתוח.
לא רוצה לתרום לאנושות
בהתאם לדרך שבחרה, חייה של כהן וקסברג רחוקים מלהיות חיי זוהר או תענוגות ברנז'איים. היא גרה בבית אמה באחת מערי גוש דן (הפרטים חסויים בגלל האיומים התכופים עליה), דירה צנועה ברחוב ראשי חסר ייחוד. אביה מת לפני עשר שנים, לאחר שנים של מחלה, ויש לה אחות קטנה ממנה, שחיה מחוץ לבית. "אני די על קו העוני", היא מפטירה. בעתיד הנראה לעין אין לה דרך לחיות מאמנות, והיא שומרת על כלבים לפרנסתה. כותבת במטבח, מכינה בסלון רחם וצואה מקלקר וקרטונים.
הילדות שלה היא אוסף מעברי דירה לא מוצלחים בעקבות עבודתו של אביה, עמוס כהן, שהיה מפיק אמנותי וניהל מועדונים (כמו השבלול בתל אביב): פתח תקווה, רמת גן, חולון, אילת וחוזר חלילה, ואז מעבר למעלה אדומים ולורד יריחו. אמה היא הזמרת תמי גל, שהיתה בלהקת האחים והאחיות, שיחקה בכמה תפקידים בסרטים והופיעה במועדונים של אביה. "רק בגיל 18 גיליתי שאנחנו חיים בהתנחלות", היא מספרת, "זה לא היה אידיאולוגי, אלא בגלל שאבא שלי היה בפשיטת רגל והם חיפשו מקום זול לגור בו".
מגיל צעיר כתבה שירים, "רובם עצובים. בגיל 7 כתבתי על ברבור שנחש הכיש באגם, דברים כאלה". בגלל המעברים התכופים למדה כל שנה בבית ספר אחר, ובאף אחד לא צברה פופולריות, בלשון המעטה. רק אחרי שנים של חרמות ונידוי חברתי היא מצאה את עצמה בתיכון הניסויי בירושלים, ושם התברר שהילדה המוזרה יודעת לשחק ויכולה לפרוח בקרב ילדים כמוה. אבל גם היום, בגיל 32, לא ניכרת בה כל שאיפה לחיי חברה, לבילויים, ליציבות, לדברים שרוב האנשים מנסים להשיג.
"בגיל 14 החלטתי שלא יהיו לי ילדים ואני שלמה עם ההחלטה הזו", היא אומרת, "האנושות זה חרא של דבר ואני לא רוצה לתרום לה. אני מיזנתרופית. לא רוצה לעשות לאחרים מה שעשו לי. אם היית שואלת אותי אם אני רוצה להיוולד או לא, אחרי מה שאני יודעת על החיים – הייתי אומרת לך לא. נגיד שאביא ילדה, זה רולטה רוסית. איך אני יודעת אם היא תסתדר או שיהיה לה קשה בחיים ויציקו לה?
"אבל להגיד את זה, זה יותר גרוע מלהגיד למשפחה 'אני הומו'. קרובי משפחה שלי גילו את זה ואחד אמר לי 'אם את כל כך לא רוצה ילדים, למה שלא תוציאי את הרחם?' אמרתי לו, 'אם אתה לא משתמש במוח, למה שלא תוציא אותו?' ואז כולם 'מה, את לא מבינה, זה האושר, משהו לא בסדר בך, את מטורפת. זה נורא אגואיסטי! את לא רוצה שמישהו יטפל בך כשתהיי זקנה?'
"במשך השנים ההורים שלי לקחו אותי לפסיכולוגים, ניסו להבין. אבא שלי שאל אותי שאלה שעד היום אני לא מסכימה אתה: 'אם כולם מציקים לך, אולי תשאלי את עצמך מה לא בסדר בך? למה דווקא לך?' אבל אני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר".
מה הוא היה אומר על המעצרים והחקירות?
היא צוחקת. "נראה לי שהיה חצוי בין להגיד 'וואו, איזה ילדה אמיצה יש לי', לבין כעס, שהיה הופך להערכה או הערצה. תמיד הוא היה אומר לי על הכתיבה, 'תראי את זאת ואת זאת, למה את לא יכולה לכתוב ככה? למה קיצוני ומוזר?' אבל הוא ידע שאני יודעת לכתוב, שירה וברכות יומולדת ומכתבים לבית חולים, זה היה התפקיד שלי, והוא העריך את זה. כשאמרתי לו בבית חולים שאני לא רוצה להיות שחקנית הוא אמר 'מה? איזה שטויות את מדברת, אז מה תעשי בחיים? את חייבת להיות שחקנית!'"
מה המחיר הכי גבוה שאת משלמת על הדרך שבחרת?
היית רוצה זוגיות?
"אין לי זוגיות כרגע, ואני לא מעוניינת בזה בתקופה הקרובה. אני גם לא משתגעת על יחסי מין. בחברה מצפים ממי שאין לו זוגיות לחפש באופן אקטיבי זוגיות ולא לשאול את עצמו אפילו אם הוא רוצה. השעון הביולוגי שלי לא מתקתק כי אני לא רוצה ילדים, אז אין לחץ. בעיקר יצא לי להיות ברומנים עם גברים נשואים מעל גיל 60. זה הכי טוב, כי הם לא רוצים ממני זוגיות וילדים".
לא היית רוצה להתפרנס מאמנות?
"פעם רציתי להתפרנס ממה שאני טובה פה, אבל היום זין. לא רוצה. קשה להתפרנס. אני לא מתה לראות מחזות שלי על הבמה, שונאת את התיאטרון בארץ, בוכים על צנזורה כשהם בעצמם מצנזרים אמנים על ימין ועל שמאל, ולא בגלל הכישרון אלא בגלל הפחד שלהם מאמירות אמיתיות. אני מעדיפה סרטן בפי הטבעת מאשר מחזה בהבימה או בקאמרי או בבית לסין. אני קוראת להם 'ג'וק מחופש לאריה', כאילו חתרניים, אבל לא באמת מקבלים הצגות חתרניות".
מה את רוצה, שהם יזמינו אנשים לחרבן להם על הבמה?
"שיעשו מה שהם רוצים. אני לא רוצה להיות שם. שתדעי שהחרבון על הדגל זו היתה אחת החוויות הטובות שהיו לי בחיים. יום אחד התקשרתי לחברה שלי יסמין ואמרתי יש לי רעיון: לחרבן על כל הדגלים בעולם, נמצא אנשים בחו"ל והם יחרבנו על הדגלים שלהם. ישר היא התלהבה. התחלנו לחפש אנשים בעולם, אחד השתפן, אחת פתאום כאבה לה הבטן, בסוף אמרתי אין ברירה, אני עושה את זה לבד, אם את רוצה תצטרפי. היא הצטרפה בשמחה ובששון. בדיוק הזמינו אותי להופיע במינכן (אבל ביטלו, כי חשבו שלרדת על ישראל בגרמניה זה לא ייראה טוב), אז ככה הגעתי אליה והתחלנו לקנות דגלים. אמרנו למוכר שזה לפרויקט שלום עולמי.
"אני התחלתי עם דגל ישראל, אבל לא יצא לי. יש לי בעיה, אני מכורה לנרות גליצרין. הייתי כמובן מצוידת אבל לא צלח. איך קינאתי בה, היא אוכלת שתי עגבניות ויוצא לה, ואני בקושי יוצא ואז, זו היתה אחת ההרגשות הטובות של החיים שלי, נתתי את החרבון של החיים שלי על הדגל, ואנחנו עוד אומרות ברקע, זה מרגיש כמו שניל ארמסטרונג הרגיש כשצעד על הירח: קקי קטן לאישה, קקי גדול על האנושות! תמיד את מרגישה טוב אחרי זה, אבל לא ידעתי עד כמה!
"ואז חירבנו גם על סודן. היא צילמה את עצמה, אני את עצמי, העמדתי טאבלט, אבל לא הספקתי לחרבן על הכל, היו רק חמישה ימים, ועם בעיית עצירות נוראה, והנרות גליצרין, אבל התעקשתי שאני חייבת. המשכנו את הפרויקט אחר כך. על פקיסטן חרבנתי כשהייתי בנורבגיה, והיא צילמה אותי, עם נוף יפה, במרפסת… כל הזמן המשכנו ואנחנו ממשיכות להעלות סרטונים. זה היה בבי-בי-סי, בפוקס ניוז, בכל העולם, אתר אמנות בחר אותי לאחת מעשר האמניות החזקות בעולם, יחד עם ה'פוסי ריוט'. זה מה שהמשטרה והממסד לא קולטים: הן סבלו בבית סוהר, הרבה יותר ממני, אבל תראי איפה הן היום".
צילמת גם פה בבית, אמא שלך ידעה?
"ברור שלא! רק בכניסה לעזה יידעתי אותה על החרבון, ידעתי שאנחנו חייבות לשחרר את זה, שזו האמירה הכי אנטי לאומית ואנטי לאומנית. ואז היא מתחילה לצעוק: 'די, נטלי! למה את לא יכולה להיות נורמלית? את הורסת לעצמך את החיים!' אמרתי לה 'להיפך, אני בונה לעצמי את החיים'. בהתחלה לא היו בכלל ציפיות, היינו מאוכזבות מאוד. אחרי ארבעה חודשים הצל (יואב אליאסי) גילה את זה, והעלה בפייסבוק שלו, והבנו שהצלחנו. אז התחיל כל הבלגן והחקירה והמשטרה, שנמשך עד היום. כל כך שמחנו, וגם הבנו שהוא פשוט מקנא: אנחנו חירבנו על דגל פלסטין, והוא לא".