בגלל שאת החוויה הפיזית של ביקור באחד מגני הילדים של קהילת מבקשי המקלט קשה מאד להעביר – דרוש זמן לעכל ובחירה של מילים – אתחיל בנתונים:
לפי הערכות הארגונים המטפלים, יש היום בישראל כ-3000 פעוטות בני 0-3, ילדים למשפחות של מבקשי מקלט, רובם מאריתריאה. מספר דומה של ילדים בני 3-6 חיים בארץ, חלקם רשומים לגני טרום חובה וטרום-טרום חובה, השאר נמצאים באותם הגנים עם הפעוטות. גם אלה שרשומים לגנים, מגיעים אחרי שעות הגן ל"בייביסיטרים", ויחד הם מעבירים את שעות אחה"צ ובמקרים רבים הערב.
לפי אותן הערכות, 85 "בייביסיטרים" פועלים בדרום תל אביב, מופעלים על ידי מהגרות עבודה (לרוב ללא אשרה) ממערב אפריקה – גאנה וניגריה – או מדרום סודן. בכל אחד מהם נמצאים בממוצע 30 תינוקות ופעוטות.
בכחצי מהם יש לארגונים שונים גישה: 20 בטיפול מסיל"ה1, 14 נמצאים בקשר עם עובדת של "מועצת הבייביסיטרים", 10 מפוקחים על ידי עמותת אליפלט2 ושלושה של עמותת צמאון3. הטיפול יכול להיות ביקורים במקום, סיוע פדגוגי למטפלות, תרומות ציוד ותחזוקה ו/או שליחת מתנדבים לשעות הפעילות.
כ-40 גנים פועלים ללא כל פיקוח, מלבד פקחי משרד הכלכלה שמגיעים לעיתים נדירות, והמשטרה שמגיעה לפי תלונות (ובמקרים חמורים סוגרת אותם).
שעות הפעילות של הבייביסיטרים: משש בבוקר עד שבע בערב.
עלות בייביסיטר לפעוט: 500-880 שקלים בחודש. עבור ילד שמצטרף בצהרים משלמים 250-300 שקלים.
מספר התינוקות שמתו בעת ששהו ב"בייביסיטרים" מאז 2010: 17. שניים מהם בחודש האחרון.
התינוקות המתים הם נקודת הקצה האיומה של הסיפור הזה. הסיפור עצמו הוא התינוקות החיים.
___
כשנכנסים לגן ילדים, בדרך כלל הילדים מתרחקים מהזר שהגיע, חלקם בוחנים אותו בזהירות, ילדים ידידותיים במיוחד יפתחו בשיחה. בדירה המשמשת כגן של מבקשי מקלט באיזור התחנה הישנה (כל פרטי הגנים בכתבה יטושטשו כדי למנוע זיהוי, לבקשת הגננות) מתנפלים יותר מעשרים ילדים על מי שנכנס. ברי המזל שהגיעו ראשונים והורמו על הידיים מאושרים, האחרים נאחזים נואשות ברגלי הזר ומחכים לתורם. אין רגע ללא ניסיון למגע פיזי, ומי שלא זוכה במבט או ליטוף דורש אותו בכוח, או פורץ בבכי של תסכול.
צילומים: עינת פישביין
הם לא אומרים את שמותיהם כששואלים אותם, ורובם אינם מתקשרים בשום שפה. הם אינם יודעים לחקות קולות של חיות, מתקשים לשחק במשחקים פשוטים, ובמיוחד לחכות לתורם לשחק. התסכול מוביל למכות, דחיפות וחטיפה של כל פיסת משחק, החזקים כמובן זוכים, אבל אין אחד שלא זקוק לחיבוק ונרגע מיד כשהוא מקבל כזה. רוב הזמן אין מי שיחבק, כי הגננת עסוקה במקרים הדחופים, ואין מענה לנפילות ובכי.
עוד ועוד ילדים ממשיכים להגיע במשך שעות הפעילות. אין להם שעת ריכוז או מפגש, ומעט מאד פעילות מסודרת – רובה ככולה סביב שעות האוכל. בשאר הזמן, הם פשוט נמצאים. ילד אחד מגיע עם סווטשירט עבה ביום ספטמבר לוהט (אביו מסביר: "הוא חולה. אבל עכשיו הוא בסדר"), ילדה אחת מרוחה מכף רגל ועד ראש בשוקולד למריחה, באוויר ריחות של חיתולים שלא הוחלפו (לעיתים גם אצל ילדים בני שלוש ואפילו ארבע, שבמציאות הזו קל יותר להשאיר עם חיתול מללמד ללכת לשירותים), רעש של בכי וצרחות עומד בחלל כל העת, ללא הפסקה.
רגע לפני שיהפכו לילדים עם עיכוב התפתחותי, לנוער מנותק ולמבוגרים אטומים – הילדים האלה נותנים את הפייט של החיים שלהם, נלחמים על הזכות להיות נראים ושמישהו יתייחס אליהם. במרבית המקרים, הם לא יקבלו שום התייחסות.
החלל שבו הם נמצאים, סלון של דירה, סגור בגדר הגנה מעץ. מסדרון אפל מוביל למטבח, שם אוכלים בכל פעם 5-6 ילדים ארוחת צהרים סביב שולחן קטן, וחוזרים לסלון. באמצע המסדרון יש שני חדרים סגורים. דחיפה של הדלת, ובכל אחד מהם מתגלים יותר מעשרה לולים לבנים, צמודים זה לזה, ומטפלת אחת שומרת ובעיקר מאכילה קרוב ל-20 תינוקות. שקט בחדרים האלה, הפוגה נעימה מהרעש בסלון. התינוקות שוכבים בשקט, מביטים במי שנכנס, מחייכים. בחלק מהלולים מונח בקבוק חלב והם מנסים לאכול ממנו, בעצמם, בשכיבה, בניגוד לכל נוהל והוראה. בחדרים הנעימים האלה, עם התינוקות שמתרפקים כשמרימים אותם ולא בוכים, רק מביטים בסקרנות עצומה, סכנת החיים היא הגדולה ביותר. בסלון מתבצע בינתיים קרב מאסף על נפשותיהם ועתידם של אלה ששרדו את הלולים.
חצר הבניין של הגן הוכשרה בידי מתנדבים והפכה לגן גדול עם דשא סינטתי ואפשרות נדירה עבור הילדים לצאת מהחדר. אבל הגננת לא מוציאה אותם לשם, למעט בימים שבהם מגיעים מתנדבים ועושים שם פעילות. "בשבוע הבא", היא מבטיחה בכל פעם, נרתעת מהקושי האדיר בהורדת מספר עצום של פעוטות והשגחה עליהם במעבר. כך קורה שהילדים אינם עוזבים את הסלון, והתינוקות לא יוצאים מהחדרים שלהם.
מבחינת עיריית תל אביב, הגן הזה אמור היה להיסגר. הגננת אינה מקצועית, ולא קיבלה ייעוץ במסיל"ה, במרכז ההדרכה לגננות שמאפשר שיפור מסוים בגנים שבטיפולם. אבל נעמה ליס, שמונתה מטעם "מועצת הבייביסיטרים" להגיע לגנים הבלתי מפוקחים ולעשות בהם שינוי, ראתה אצל הצוות פוטנציאל להתפתחות והתחילה לבקר שם ולעבוד איתם. הגננת אכן עברה תהליך ויכולת הטיפול שלה טובה בהרבה. וכן, ככה זה נראה כשזה משופר.
לפחות בגן הזה לא מת אף אחד, נכון?
ליס: "בינתיים. זה פוקס".
___
עיריית תל אביב שואפת לסגור את כל גני הילדים המאולתרים של מבקשי המקלט. במציאות שפויה, גן כמו זה אינו אמור להתקיים, כי הוא לא עומד בשום תקן ותקנה, מהמבנה ועד הצוות. העובדה שיש עליו פיקוח לא מצילה נפשות: התינוק החמישי שמת בשנה שעברה, בן ארבעה חודשים, מת בגן שהיה בפיקוח אחד הארגונים. התינוקת שמתה בשבוע שעבר היתה בגן שהיו בו ביקורים של הארגונים.
הגן שבו מת התינוק שבוע לפניה, לעומת זאת, אינו בפיקוח ונחשב לאחד הגרועים גם בתת הז'אנר שלו. הארגונים ומסיל"ה מסרבים לתת לו חסות. גן שנסגר, כמו במקרה של גן אחר שהמשטרה סגרה לאחר שהגננת צולמה מרביצה לילדים, יפתח במקרים רבים מחדש, במקום אחר, לא בהכרח עם הנהלה חדשה. הגנים הלא מפוקחים – שנשארים כאלה או כי הם חדשים ואינם מוכרים, או שהארגונים מסרבים להכנס אליהם – הם דינמיים מאד: נפתחים, נסגרים, משנים מקום. רק הביקוש נשאר יציב. כ-1000 תינוקות חדשים נולדים לקהילה מדי שנה, ובמוקדם או מאוחר הם יגיעו לשם.
השאיפה לסגור את הבייביבסיטרים היא נכונה, אבל אינה ריאלית. המדינה אינה מחויבת לתת פתרון לילדים עד גיל 3, ואין כמעט קהילה בארץ שמקבלת סיוע או סבסוד בגילאים האלה. גם אם תצא לפועל התכנית שמקדמת העיריה יחד עם משרד רוה"מ – היא תתן מענה בשלב ראשון ל-240 פעוטות, ולא תצליח לספק את הצורך האמיתי. הבייביסיטרים הם פתרון ריאלי למצוקה אמיתית, אבל המחיר שלו הוא בלתי נתפש. "זה כמו עם הבקבוקים במיטה", אומרת ליס, "יש הנחייה לא לתת לתינוקות בקבוק למיטה. אבל הגננת עם 15 תינוקות בוכים, היא לא תתן להם בקבוק? אז יש הגמשה, שיהיו עם בקבוקים במיטה, אבל עם השגחה. ומי יוודא שיש השגחה? פעם הייתי באה ומוציאה בקבוקים, עד שהבנתי שזה לא ריאלי".
ליס נשכרה לפני כשנה וחצי על ידי שלושה ארגונים, המכונים "מועצת הבייביסיטרים" (אליפלט, יוניטף וצמאון), במטרה להגיע אל הגנים הלא מפוקחים ולהדריך את הגננות. היא מצרפת אותן למפגשי ההדרכה במועדונית של עמותת אליפלט ומגיעה מדי יום לגנים כדי לראות שהדברים מיושמים. לפני שהיא שולחת עזרה חומרית או אחרת, היא דורשת מהגננות להראות רצינות ושימוש נכון בחומרים. בין היתר הפיצו לוחות קיר באנגלית ובטיגרינית, עם הוראות בטיחות. ליס מספרת שהורים שקראו את ההוראות ניגשו אליה והודו לה, וסיפרו שהם רועדים מפחד כשהם משאירים את הילדים בבוקר בגנים.
היא רואה מקרוב את ההתמודדות של הגננות עם מצבים בלתי אפשריים: הורה שלא עונה לטלפון במשך כל שעות היום, ובטח לא יבוא לקריאה לקחת פעוט חולה. אם אחת שלא הגיעה במשך יומיים לקחת את בנה הפעוט, וכשחזרה התברר שהלכה עם חברה לחדר לידה ושם נגמרה לה הסוללה. הצורך לקחת עוד ועוד ילדים כדי לאפשר פרנסה בסכומים הנמוכים שמשלמות המשפחות כששכר הדירה והארנונה מרקיעים לסכומי עתק, ומייצר את הצפיפות האיומה.
"זה סיזיפי ועלול להיות מייאש, ולכן אני לא מסתכלת על הבעיה המערכתית", אומרת ליס, "אני מסתכלת על שיפור נקודה בגן, על ילד. רגעי הסיפוק שלי זה כשגננות שולחות לי בקבוצת ווטסאפ שלנו תמונות שלהן מגישות מגוון של ירקות לארוחות הצהרים, אחרי שלימדנו על תזונה, או של טיול כזה (היא מראה תמונה), גננת יוצאת עם הילדים עם חבל מיוחד להולכת קטנטנים שסיפקו תורמים אמריקאיים, או שיש מסיבת יומולדת לילד בגן, עם עוגה וגיטרה".
אבל בגן שהיינו בו, היא אומרת, לילדים אין יום הולדת.
זהו הצעד הראשון במסע להבנת משבר גני הילדים של קהילת מבקשי המקלט בישראל, הגורמים שהפכו אותם למלכודות מוות, ומה הדרך לפתרון. אנו ממשיכים בתחקיר.
רוצים לעזור בינתיים? לעמותות חסרים מתנדבים, בעיקר ידיים עובדות ומחבקות. מוזמנים לפנות דרך-[email protected]